שישה שירי כנרת // שירים

נִכְנֶסֶת לְמַיִם.
הֵם סוֹעֲרִים מִכְּפִי שֶׁשִּׁעַרְתִּי
נִסְחֶפֶת אֶל עֵץ הַצּוֹמֵחַ
מִתּוֹךְ הַמַּיִם, נֶאֱחֶזֶת
בַּעֲנַף

לִידֵי עוֹבֵר בַּרְוָז
שָׁחֹר שֶׁכִּמְעַט מִתְנַגֵּשׁ
בִּי

שְׁנֵינוּ מֻפְתָּעִים: אֲנִי
וְהוּא
מֵהַכִּמְעַט-מִפְגָּשׁ
הַבִּלְתִּי טִבְעִי הַזֶּה
שֶׁל אִשָּׁה
בְּבַרְוָז

"מיהו האדם שלא יבכה?" – שמונה נרות חנוכה // מחשבות

אני פותחת את השנה החדשה עם ניקיון וואטסאפ יסודי: מחקתי צ'אטים, חסמתי אנשים שנתתי להם צ'אנסים בתוך סערת האבל הכבד שערבלה אותנו עד היסוד, כי אני אוהבת לתת צ'אנסים ואני אוהבת לתת, ואני אוהבת. הרשיתי לעצמי להיות תמימה-לרגע, תמימה במובן האמיתי, של להסתכל על העולם בתום גדול, לתת לאנשים את הקרדיט האנושי הכי עמוק שאני יכולה לתת – להתקרב אל הלב שלי.

הבית שלי מתמלא בימים אלה בשעות הערב בשני סוגי חרקים // מחשבות

חיות שראיתי לאחרונה ונעצרתי להביט: זעמן מטבעות. זעמן שחור. צפע. חזיר בר. בז. דיה. לילה אחד ישבתי עם אופיר על הגג והסתכלנו עם הכוכבים, כשהוא פתאום אמר, "מה זה הפודל המגודל הזה?" והצביע על יצור שהתהלך ברחוב למטה. זו היתה גירית. אני יודעת את זה בגלל הרוח בערבי הנחל. היא היתה מקסימה ובהחלט הבנתי למה אופיר חשב שמדובר בפודל מגודל.

הנזירה המופקרת // מסה אישית

את שתי הדרכים הללו אינני מצליחה ליישב: מזה שנים אני מתהלכת בעולם כנזירה מופקרת. יש שיחשבו שמדובר בדבר והיפוכו, אך אני נוכחתי לדעת שמדובר בזהויות שאמנם לעתים רחוקות מסתדרות זו עם זו, אך האחת אינה יכולה לחיות בלעדי השנייה. בלי נזירות בעולם, אין נשים מופקרות; ללא נשים שמוכרות את גופן – בין אם בעד כסף, בין אם בעד אהבה, ובין אם בעד מעמד – נזירות לא יכולות להתקיים

ילדה בשם רות // סיפור קצר

בפעם הראשונה שרות רואה אותי על קו החוף, היא מתבוננת בי ארוכות ואז שואלת, "במה את צופה?" ואני אומרת לה שאני צופה בדגיגים קטנים-קטנים. הבחנתי במבטיה עוד קודם שניגשה אליי, ושמרתי על קור-רוח: ידעתי שרק כך יש לי סיכוי. תשובתי על הדגים משמחת אותה, היא מחייכת ומתקרבת ואני מראה לה את הדגיגים החצי-שקופים עם קו הכסף הדקיק במרכז גופם, שגודלם לא עולה על גודל האצבע הקטנה של הרגל שלה, עם שתי נקודות שחורות בראשם כעיניים

Making it Your Own / שיחת דהרמה מאת ג'איה אשמור // תרגום

אני מאחלת לנו את האומץ להיות חסרי תקווה. להיות מיואשים. להבין שחלק ממה שעשינו עד כה היה העמדת פנים. בלי לקחת את זה לכיוון של האשמה עצמית. רק הדבר עצמו: זה לא עזר. אחרי ההלם הראשוני, אולי אפשר להרגיש לרגע – בעצם לא רגע אחד, אבל רגע במובן של הוויה – ששומר על פתיחות בנוגע לשאלה, מה אפשרי עבורנו כבני אדם? כן, אני כישלון מוחלט, אבל אז מה. התרחיש הגרוע מכל קרה, ועכשיו אני חופשי לשאול, מה אני בעצם רוצה? מה אני באמת רוצה

צער העולם / פרנסיס וולר // תרגום

מה שאנו חשים מהעולם סביבנו איננו הקרנה של תודעתנו על הסביבה. בכל מקום בעולם ניתקל באותם שרידי חתכים, באדמות מדממות ומצולקות שנראות כה שוממות ומחוללות. המקומות הללו מכריזים על עצמם כעל פצע, קרע היכן שפעם נעו ונשמו חיים. בזמנים כאלה, לבבותינו שוקעים עמוק אל תוך צער. פסיכולוגיה מערבית ככל הנראה תטען שאֵבֶל שאנו חשים קשור לחווייה האישית שלנו כילדים דחויים – חתך מטאפורי, אפשר לומר. ברגעים הללו, אנו נותרים לבד עם האבל שלנו, תוהים כיצד לרפא את הפצע הזה.

אך האם ישנה אפשרות שהרגשות שעולים בנו כשאנו עוברים במקומות ההרוסים הללו, עולים מתוך האדמה עצמה? אולי הצער שנרשם בגופנו הוא זה של היער –של עצי הסקויה, החומעה, הנברנים, השרכים, הינשופים, הצבאים, כל אלה שאיבדו את ביתם ואת חייהם כתוצאה מגזל עולם החי? מה אם איננו נפרדים בכלל מהעולם?