להשקות אבנים

אתחיל מהעפר שנקווה בחריצים הקטנים שבין ציפורני ידיי לכריות האצבע הרכות. אחרי יומיים בחוץ, ניסיתי לחפור אותו החוצה בעדינות – ואז פחות בעדינות – ומשלא הצלחתי, עלו בראשי המילים: "ידעתי שזה רציני כשהפסקתי לנסות להוציא את העפר מתחת לציפורניים."

ל' בדיוק עמד במרחק מה מהרכב שלו, שבו ישבתי, ונשאתי אליו את מבטי מהציפורניים היפות שלי, שקו עדין של אדמה עיטר את בסיסן כעת. נתתי למטע העצים לשטוף את עיניי, ואת גבו החשוף של ל', שהופנה אליי, להיקלט בי: גב ארוך, דק, שזוף-שמש. שיער ראשו העבות והמסולסל מצהיב בקצוות, שרוף. בידיו החזיק שקית פלסטיק שאליה הערה בזריזות את פירות הבוסר, לכבוש ולהתסיס. ידעתי: יום אחד אעמוד מולו ואגיד לו, "מותק, ידעתי שזה רציני כש-".

עכשיו בחנויות ובאתר ההוצאה!
כתיבת הספר החלה לפני כשנה, כשהתחלתי לבחון פרידות הכואבות בחיי, הן מגברים, והן מנשים שהיו לחברוֹת נוף נעוריי – שנות העשרים ותחילת השלושים בעיר הגדולה – איתן חלקתי את הרגעים השמחים, הכואבים, היפים והמסויטים ביותר.

לנאצים היא מעולם לא נטרה טינה. כאשר לפני שנים אחדות הגיעה לביתה נציגה מיד ושם לגבות עדות, היא התיישבה מול המצלמה ומנתה בקול יציב ולמורת רוחה הגלויה של האורחת את כל האנשים הטובים שפגשה, לטענתה, בדרך. כל שנה היתה נוסעת יחד עם סבי לחופשה בפרנקפורט – ממשיכה מסורת של ביקורי מולדת שאמה פתחה בה מייד אחרי המלחמה – וחוזרת תמיד עם מזוודות עמוסות במרציפנים ובקציפות-אינסטנט בטעמי וניל ופירות יער. עוד יש אנשים טובים בעולם, היא נוהגת לומר, גם כשהיא מדברת על אלה שסייעו לה להיחלץ ממוות בשנים הרחוקות ההן, וגם כשהיא מספרת על נהג מונית שיצא מגדרו כדי להוריד אותה קרוב ככל האפשר לכניסה לבניין מגוריה.

אני מפנה לו את גבי ואנחנו שותקים. הוא כורך זרוע אחת סביבי, וריח דק של סבון, זיעה ונוזלי גוף עולה ממנו. "פעם הבאה אשאר", הוא אומר. אצבעו האחת מלטפת בעדינות את הקפל הרך של בית השחי שלי ואני יודעת אולי לראשונה מאז שהגיע, שזה מה שהוא רוצה.

הֵקַמְתִּי מַחֲנֶה

עַל גְּדוֹת הַנָּהָר הַמּוּצָל

וּפָרַשְׂתִּי שְׂמִיכוֹת וּסְפָרִים

וּדְגָלִים מֵאֲרִיגִים דַּקִּים מְאוֹד

אני רוצה לקרוא עוד ספרות משחררת. משוחררת. רוחנית (אין צורך, ואף עדיף שהספר לא יימצא תחת קטגוריית ה"רוחניות" בחנות הספרים). עתים היא מגיעה אליי גלים-גלים שוצפים, ואני מתמלאת, ועתים היא חומקת ממני ואני מחפשת אחריה כמו אחרי מים במדבר.

הנהג נראה עייף. השעה היא חמש אחר הצהריים. תוך שעה, אם הכל יילך כמתוכנן, אשב שוב על החוף בקאמפ עם שירה. אם הכל יילך כמתוכנן.

שירה אמרה לי מבעוד מועד להביא מסיכה ושנורקל. שלחתי אותה לקנות לי את הערכה, אבל הזהרתי מראש: אני מפחדת להביט אל תוך המים. ומפחדת לנשום רק דרך הפה. ושייכנסו לי מים למשקפת. ומפחדת מכל חיות הים, כן, גם הדגים הקטנים. ומכרישים. ומטביעה. בגדול, הים ומעמקיו מטילים עליי אימה מצמיתה כל כך, שפלא שאני מצליחה לטבול אפילו כף רגל אחת במים.

"תהיה לך זוגיות, אני בטוח," אומר ע' כשאני מסיימת. הביטחון שבקולו המתוק גורם לי להיאנח; הוא לא הראשון שמפתח ביטחון ביכולת שלי מבלי שהכיר אותי לעומק. לאחרונה, אישה חכמה וטובה שהכרתי באופן שטחי, הביטה בי ושאלה מה מייסר אותי. אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם כשמסביבי כיפת זכוכית, אמרתי לה. רק אחרי שהיא נשברת, בלי שצפיתי זאת מראש, אני נזכרת שהיא שם.

לא ציפיתי לערי רפאים. על זה אף אחד לא סיפר לי: קילומטרים על גבי קילומטרים של רצועת חוף משובצת מלונות וכפרי-נופש נטושים כליל, חלקם עוד טומנים בחובם את סימניהם של האנשים שנפשו בהם – מנעולים תלויים על הבריחים, מספרי חדרים מגולפים מעץ נוטים על צדם על הקירות, פה ושם בגד ישן, קרוע, מוכה-שמש – וחלקם מבני-בטון חשוף שמעולם לא נבנו עד תום.