מיטה ליד החלון (מוקדש לסבתא ליאה)

לנאצים היא מעולם לא נטרה טינה. כאשר לפני שנים אחדות הגיעה לביתה נציגה מיד ושם לגבות עדות, היא התיישבה מול המצלמה ומנתה בקול יציב ולמורת רוחה הגלויה של האורחת את כל האנשים הטובים שפגשה, לטענתה, בדרך. כל שנה היתה נוסעת יחד עם סבי לחופשה בפרנקפורט – ממשיכה מסורת של ביקורי מולדת שאמה פתחה בה מייד אחרי המלחמה – וחוזרת תמיד עם מזוודות עמוסות במרציפנים ובקציפות-אינסטנט בטעמי וניל ופירות יער. עוד יש אנשים טובים בעולם, היא נוהגת לומר, גם כשהיא מדברת על אלה שסייעו לה להיחלץ ממוות בשנים הרחוקות ההן, וגם כשהיא מספרת על נהג מונית שיצא מגדרו כדי להוריד אותה קרוב ככל האפשר לכניסה לבניין מגוריה.

חדווה

אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
מהזרע שנמהל בדם על אדמת הבוץ?
מהמנגו שמיצו ניגר על הגוף?
מהחסידה?
כל התחלה תהיה שרירותית, ולפיה ייקבע הסיפור כולו: גודל האחריות רובץ עליי ואני ממאנת לקחת אותה על עצמי. לאחרונה אני מוצאת את עצמי עייפה; בחירת המילים כמו גדלה מעבר למידותיי.
על כל פנים, בכל סיפור יש להתחיל. ולפיכך אתחיל, בלי לדעת היכן אסיים, ואפילו היכן אבקר בדרך. יש רק סימני-דרך ברורים אחדים, כמו קבוצות כוכבים, עם הריק בין כוכב לכוכב המספר את סיפור הצורה הסופית, את כל מה שנחוץ לומר: תפילה ופרי בשל. ציפור שנקרתה בדרכי – או אני בדרכה, וכל הבוץ, והדם, והגופים שנגעו.

תחזור

אני מפנה לו את גבי ואנחנו שותקים. הוא כורך זרוע אחת סביבי, וריח דק של סבון, זיעה ונוזלי גוף עולה ממנו. "פעם הבאה אשאר", הוא אומר. אצבעו האחת מלטפת בעדינות את הקפל הרך של בית השחי שלי ואני יודעת אולי לראשונה מאז שהגיע, שזה מה שהוא רוצה.

*

הֵקַמְתִּי מַחֲנֶה

עַל גְּדוֹת הַנָּהָר הַמּוּצָל

וּפָרַשְׂתִּי שְׂמִיכוֹת וּסְפָרִים

וּדְגָלִים מֵאֲרִיגִים דַּקִּים מְאוֹד

כמה מחשבות על כתיבה

אני רוצה לקרוא עוד ספרות משחררת. משוחררת. רוחנית (אין צורך, ואף עדיף שהספר לא יימצא תחת קטגוריית ה"רוחניות" בחנות הספרים). עתים היא מגיעה אליי גלים-גלים שוצפים, ואני מתמלאת, ועתים היא חומקת ממני ואני מחפשת אחריה כמו אחרי מים במדבר.

סיני – חוויה כתובה בהמשכים (חלק ג')

שירה אמרה לי מבעוד מועד להביא מסיכה ושנורקל. שלחתי אותה לקנות לי את הערכה, אבל הזהרתי מראש: אני מפחדת להביט אל תוך המים. ומפחדת לנשום רק דרך הפה. ושייכנסו לי מים למשקפת. ומפחדת מכל חיות הים, כן, גם הדגים הקטנים. ומכרישים. ומטביעה. בגדול, הים ומעמקיו מטילים עליי אימה מצמיתה כל כך, שפלא שאני מצליחה לטבול אפילו כף רגל אחת במים.

סיני – חוויה כתובה בהמשכים (חלק ב')

"תהיה לך זוגיות, אני בטוח," אומר ע' כשאני מסיימת. הביטחון שבקולו המתוק גורם לי להיאנח; הוא לא הראשון שמפתח ביטחון ביכולת שלי מבלי שהכיר אותי לעומק. לאחרונה, אישה חכמה וטובה שהכרתי באופן שטחי, הביטה בי ושאלה מה מייסר אותי. אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם כשמסביבי כיפת זכוכית, אמרתי לה. רק אחרי שהיא נשברת, בלי שצפיתי זאת מראש, אני נזכרת שהיא שם.

סיני – חוויה כתובה בהמשכים (חלק א')

לא ציפיתי לערי רפאים. על זה אף אחד לא סיפר לי: קילומטרים על גבי קילומטרים של רצועת חוף משובצת מלונות וכפרי-נופש נטושים כליל, חלקם עוד טומנים בחובם את סימניהם של האנשים שנפשו בהם – מנעולים תלויים על הבריחים, מספרי חדרים מגולפים מעץ נוטים על צדם על הקירות, פה ושם בגד ישן, קרוע, מוכה-שמש – וחלקם מבני-בטון חשוף שמעולם לא נבנו עד תום.

שלושה ימים אחרי הלידה

אֲנִי מַגִּיעָה לְבַקֵּר,
נִכְנֶסֶת עִם הַקַּיִץ בְּגַבִּי
לַדִּירָה הָאֲפֵלָה, הַקְּרִירָה
אִי סֵדֶר בַּכֹּל –
בְּגָדִים, מִזְוָדוֹת פְּרוּקוֹת, כָּרִיּוֹת תְּפוּחוֹת
אֲנָשִׁים נָעִים
חֲפָצִים נָעִים בֵּין הַחֲדָרִים
אֹרֶז וּקְצִיצוֹת מִתְחַמְּמִים עַל הַכִּירַיִם