שלושה שירים (לקראת ספר חדש)

אַתְּ חוֹשֶׁבֶת עַל יְלָדִים? אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי
בְּחוֹף הַיָּם בְּשִׁשִּׁי בַּצָּהֳרַיִם,
כְּאִלּוּ הָיְתָה זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָלָה בְּדַעְתְּךָ הָרַעֲיוֹן
שֶׁכְּשֶׁאַתָּה מְשׂוֹחֵחַ אִתִּי, אַתָּה מְדַבֵּר עִם אָדָם
שֶׁהוּא אִשָּׁה.

אמון (trust) במקום תקווה (hope)

תקווה היא יקרת-ערך, בלתי ניתנת להחלפה, אבל היא לא תמיד עוזרת. תקוות שאני שומעת בימים האחרונים: “שנחזור בקרוב לשגרה”; כל גרסאות ה”אחרי פסח…”; קריסת הקפיטליזם; שינוי פרדיגמות חברתיות מן היסוד; קיץ 2020 בתאילנד; סקס לרווקים/ות שבינינו, ועוד

קשה לי לכתוב על חוויות של יחד

קשה לי לכתוב על חוויות של יחד, וקל לי לכתוב על חוויות של לבדות. יש לזה סיבות טובות; יחד זה משהו שאני הרבה פחות מכירה. גם רוב חבריי וחברותיי מכירים לבד הרבה יותר טוב מיחד, וזה לא כי אנחנו דור נרקיסיסטי, אלא כי מרבית חוויות החיים שלנו העבירו מסר ברור: שאנחנו באמת לבד.

למה יש לך יותר מדי ארטישוקים?

לעתים נדמה לי שאני מחפשת את הקהל הנכון לסיפור שלי, ובעוד אני מוצאת את הקוראות הנכונות ביתר קלות, לא כך הוא עם הקוראים. “למה את פה?” היה צריך השכן לשאול את עצמו כשדפקתי על דלתו. האם אי פעם יידע לשאול? ואם יידע, האם אדע לענות?

אני כותבת

אני כותבת לא כדי לספר את מה שקרה לי, אלא כדי לגלות משהו חדש על מה שקרה לי.
אני כותבת לא כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי, אלא כדי ללמד את עצמי.

בבידוד

בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי במצב רוח נסער רגע לפני השינה. אבל נסער-נסער: כאבי לב טריים וישנים, לאן הולך העולם, כאלה.

Bless Your Heart / ג’איה אשמור

אז יש אמרה כזו – “יבורך לבך” (“Bless your heart”), שבמקום בו גדלתי, אמרו אותה כל הזמן. אמא שלי עדיין אומרת את זה כל הזמן. והאמרה הזו לא רק נאמרת על אנשים טובי לב, אלא על כל אחד, כולל ג’ורג’ בוש [הערת תרגום: השיחה הזו ניתנה בריטריט בשנת 2007] – “גורג’ בוש – יבורך לבו – שממש עכשיו גרף לעצמו רווח של עוד מיליארד דולר מהמלחמה בעיראק”. יבורך לבו – הוא אפילו יכול לקבל כמה לבבות נוספים. ואז אפשר גם לברך מישהו רגיל, זה לא חייב להיות “התגלמות הרשע” או הפייה הטובה. ואני ממש אוהבת שהאנשים מסביבי היו נוהגים לברך ככה כל הזמן, כמעט כל פעם שציינת מישהו – “שיבורך, שתבורך.” אני לא חושבת שהיום אומרים את זה כל כך הרבה, אבל אולי אפשר להתחיל פה טרנד…

Ordinary Movement / ג’איה אשמור

אני רוצה לדבר היום על “תנועה רגילה” (“Ordinary Movement”).

רק היום גיליתי שאחד מהתיאורים האהובים עליי למושג ההארה – תיאור שבא אליי פתאום יום אחד, כשחברה טובה שגם מלמדת דהרמה שאלה אותי, “מהי הארה לדעתך? איך היית מתארת אותה?”, והמילה “רגילוּת” יצאה מהפה שלי. וזה הרגיש כמו אמת. אז אנחנו יודעים שאנחנו מדברים על משהו שאי אפשר לתאר, זו רק מילה שלא אומרת כלום, אבל היא כן אומרת משהו: רגילוּת, שום דבר מיוחד. ורק היום גיליתי ש”שחרור רגיל” (“ordinary liberation”) הוא מושג שעושים בו שימוש באחת מהמוסרות הטיבטיות, במהא מודרה (Mahamudra). ואני אוהבת כשתובנות מגיעות אלינו ככה, כשיש לך תובנה ואז אחר כך את מגלה שהמומחים מאשרים. אז אין פה עניין של דמיון או העמדת פנים שעומדים בדרך.

Mountain – מדיטציה מאת ג’איה אשמור

קחו רגע להשתקע, לתת לגוף ולתודעה למצוא את מקומם. ולשאול, האם זה אפשרי להשתקע תוך כדי מציאת החיבור לקול הפנימי שלך ולחיים הפנימיים שלך? להשתקע לתוך אווירה שמכבדת את החיבור הפנימי שלך. על אף שאנחנו עושות את התרגול הזה יחד, הפוקוס יכול לפנות פנימה, אל עבר ההזנה והמשאבים, המעמקים, החיות של כל אחד מאיתנו עם עצמו. 

לבדות

אני אוהבת מאד להיות לבד, כבר תקופה ארוכה שאני אוהבת באמת להיות לבד. אני אוהבת לקום בבוקר השקט בבית הקטן שלי ולנוע בחדרים, להרגיש את האוויר הקר, להתעורר לאט. אני אוהבת מאד ללכת את היום בקשב לעצמי, לעבוד כשזה מרגיש נכון מאד, אם אין שום דבר דחוף, לאכול תמיד סביב אותה השעה אבל ברגע הנכון, את האוכל שמתאים לי בדיוק ביום המסוים שאני זזה בתוכו….