היום שאחרי הוקעתם של הפוגעים מינית

אתחיל בשתי הצהרות:
אני מרוצה מאוד מהחשיפה המתמשכת של הטרדות ותקיפות מיניות שפורחת לאחרונה בזכות עיתונאיות וגופי תקשורת מסורים.
אני פחות מרוצה מהאופן החלקי שבו הדיון/פעילות הפמיניסטית סביב החשיפות האלה מתפתח.
ויותר באריכות:

האמא הכי טובה של עצמי

ואז יום אחד משהו קרה. ניסיתי לקבל החלטה כלשהי, אולי זה היה מה לאכול או אם לנסות לצאת שוב החוצה מתוך המאורה שלי בפעם השנייה באותו היום, ושמעתי את עצמי אומרת לעצמי שכדאי שאעשה את מה שהייתי עושה אם הייתי האמא הכי טובה של עצמי.

שלושה שירים (לקראת ספר חדש)

אַתְּ חוֹשֶׁבֶת עַל יְלָדִים? אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי
בְּחוֹף הַיָּם בְּשִׁשִּׁי בַּצָּהֳרַיִם,
כְּאִלּוּ הָיְתָה זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָלָה בְּדַעְתְּךָ הָרַעֲיוֹן
שֶׁכְּשֶׁאַתָּה מְשׂוֹחֵחַ אִתִּי, אַתָּה מְדַבֵּר עִם אָדָם
שֶׁהוּא אִשָּׁה.

למה יש לך יותר מדי ארטישוקים?

לעתים נדמה לי שאני מחפשת את הקהל הנכון לסיפור שלי, ובעוד אני מוצאת את הקוראות הנכונות ביתר קלות, לא כך הוא עם הקוראים. "למה את פה?" היה צריך השכן לשאול את עצמו כשדפקתי על דלתו. האם אי פעם יידע לשאול? ואם יידע, האם אדע לענות?

בבידוד

בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי במצב רוח נסער רגע לפני השינה. אבל נסער-נסער: כאבי לב טריים וישנים, לאן הולך העולם, כאלה.

לבדות

מאז שאני זוכרת תמיד נמשכתי אל הלבד, כשגדלים בבית מלא ילדות וילדים, מלא באנשים ואורחים, הלבד מרגיש כמו הפוגה טובה, כמו חופש קטן.

אני כותבת

אני כותבת לא כדי לספר את מה שקרה לי, אלא כדי לגלות משהו חדש על מה שקרה לי.
אני כותבת לא כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי, אלא כדי ללמד את עצמי.

מדיטציות סתיו

אני מרגישה את עצמי ממהרת. יוצאת יחפה אל השביל המרוצף, מרגיעה את הנשימה, מרפה את כלוב הצלעות. שום דבר לא ממש מרפה. אני אומרת לעצמי: הרמה, הנעה, הנחה, מרחב.