אני וא' מעשנים מלא וויד. מלא (לאחר מכן יספר לי ש' שהוויד הציל אותו בממ"ד. אחרי שקיבל בינו לבין עצמו שככל כנראה ימות, הוא עישן המון, התחיל לעשות נשימות, חיבק את הכלבה שלו וחיכה למותו.) אנחנו אוכלים את הקסדייות בתאווה גדולה. שותים קפה עם חלב שקדים סמיך וארומטי שא' מכין לבד.
אחיה של בת הזוג של א' מתחבא גם הוא בממ"ד בקיבוץ אחר. שלושתנו מסטולים לגמרי, צמודים לניידים, כותבים מדי פעם הודעות: אתה בסדר? אתה בסדר? אתה בסדר?
חיות שראיתי לאחרונה ונעצרתי להביט: זעמן מטבעות. זעמן שחור. צפע. חזיר בר. בז. דיה. לילה אחד ישבתי עם אופיר על הגג והסתכלנו עם הכוכבים, כשהוא פתאום אמר, "מה זה הפודל המגודל הזה?" והצביע על יצור שהתהלך ברחוב למטה. זו היתה גירית. אני יודעת את זה בגלל הרוח בערבי הנחל. היא היתה מקסימה ובהחלט הבנתי למה אופיר חשב שמדובר בפודל מגודל.
יסודות חיי
רקובים לְלֹא רַחֵם
אצבעותיי משתקעות
בפיגומי-עץ שחורים
רכים
מדי יום אני מונה
את גופות
השועלים הדרוסות
הנקרות
בדרכי
זנבות סומרים מתוך
שלוליות מדממות
גידים מרוטשים
את שתי הדרכים הללו אינני מצליחה ליישב: מזה שנים אני מתהלכת בעולם כנזירה מופקרת. יש שיחשבו שמדובר בדבר והיפוכו, אך אני נוכחתי לדעת שמדובר בזהויות שאמנם לעתים רחוקות מסתדרות זו עם זו, אך האחת אינה יכולה לחיות בלעדי השנייה. בלי נזירות בעולם, אין נשים מופקרות; ללא נשים שמוכרות את גופן – בין אם בעד כסף, בין אם בעד אהבה, ובין אם בעד מעמד – נזירות לא יכולות להתקיים
בפעם הראשונה שרות רואה אותי על קו החוף, היא מתבוננת בי ארוכות ואז שואלת, "במה את צופה?" ואני אומרת לה שאני צופה בדגיגים קטנים-קטנים. הבחנתי במבטיה עוד קודם שניגשה אליי, ושמרתי על קור-רוח: ידעתי שרק כך יש לי סיכוי. תשובתי על הדגים משמחת אותה, היא מחייכת ומתקרבת ואני מראה לה את הדגיגים החצי-שקופים עם קו הכסף הדקיק במרכז גופם, שגודלם לא עולה על גודל האצבע הקטנה של הרגל שלה, עם שתי נקודות שחורות בראשם כעיניים
I was thinking today how for so long in my life I tried to be strong without being vulnerable. I thought that if I did enough things right, I could enter situations and keep my shit together and stay in control. I thought that was the only way to handle things. It took me some epic failures to realise this wasn't working for me
אַתָּה שׁוֹכֵחַ דְּבָרִים
רַבִּים יוֹם-יוֹם
אוֹתִי, אֶת הַזְּמַן
שֶׁבּוֹ אָמַרְתָּ, אֲנִי כְּמוֹ
עָנָן
אֶת הַזְּמַן שֶׁאָמַרְתִּי,
הָפַכְתִּי לְ
כַּסְפִּית
אני מאחלת לנו את האומץ להיות חסרי תקווה. להיות מיואשים. להבין שחלק ממה שעשינו עד כה היה העמדת פנים. בלי לקחת את זה לכיוון של האשמה עצמית. רק הדבר עצמו: זה לא עזר. אחרי ההלם הראשוני, אולי אפשר להרגיש לרגע – בעצם לא רגע אחד, אבל רגע במובן של הוויה – ששומר על פתיחות בנוגע לשאלה, מה אפשרי עבורנו כבני אדם? כן, אני כישלון מוחלט, אבל אז מה. התרחיש הגרוע מכל קרה, ועכשיו אני חופשי לשאול, מה אני בעצם רוצה? מה אני באמת רוצה
מה שאנו חשים מהעולם סביבנו איננו הקרנה של תודעתנו על הסביבה. בכל מקום בעולם ניתקל באותם שרידי חתכים, באדמות מדממות ומצולקות שנראות כה שוממות ומחוללות. המקומות הללו מכריזים על עצמם כעל פצע, קרע היכן שפעם נעו ונשמו חיים. בזמנים כאלה, לבבותינו שוקעים עמוק אל תוך צער. פסיכולוגיה מערבית ככל הנראה תטען שאֵבֶל שאנו חשים קשור לחווייה האישית שלנו כילדים דחויים – חתך מטאפורי, אפשר לומר. ברגעים הללו, אנו נותרים לבד עם האבל שלנו, תוהים כיצד לרפא את הפצע הזה.
אך האם ישנה אפשרות שהרגשות שעולים בנו כשאנו עוברים במקומות ההרוסים הללו, עולים מתוך האדמה עצמה? אולי הצער שנרשם בגופנו הוא זה של היער –של עצי הסקויה, החומעה, הנברנים, השרכים, הינשופים, הצבאים, כל אלה שאיבדו את ביתם ואת חייהם כתוצאה מגזל עולם החי? מה אם איננו נפרדים בכלל מהעולם?
פעם, כשהייתי מגיעה לקריסה, והייתי מנסה להבין מה הוביל אליה, פשוט לא הייתי מסוגלת לשאת את העובדה שהתעלמתי מכל כך הרבה סימנים בדרך: הרגשתי אשמה ומטומטמת נורא על כל דבר שקרה לי, וזה גרם לי לחסום את האפשרות לעשות עבודת ארכיאולוגיה שקטה ושקדנית של מה הוביל לקריסה. עבודה של לקיחת אחריות על המקומות שבהם התעלמתי, העלמתי עין, הפניתי עורף לעצמי ולפעמים גם לאחרים.