להשקות אבנים

אִלּוּ יָכֹלְתִּי
הָיִיתִי יוֹצֶרֶת לִי אָדָם מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה
בֵּינְתַיִם אֲנִי חוֹשֶׁבֶת אֵיךְ לִבְרֹא חַיִּים

ראשית אני רואה: עץ.
עלוותו כיפה ריחנית
פרחיו ורודים
והם נושרים מטה
אל
האדמה.

גברת אחת התקשרה אליי היום. היא אמרה לי שברשותה ארכיוני משפחתה. היא שמעה שאני סופרת. היא תהתה אם אסכים לעזור לה לכתוב על סבא שלה, שהיה איש חזון ומחדש ידוע של תיאטרון היידיש. אמרתי לה שהשתמשתי כבר בכל פרט שידעתי על תיאטרון היידיש בסיפור אחר, ושאין לי זמן ללמוד עוד על הנושא, ואז לכתוב עליו. עובר בי זמן רב בין ידיעה לכתיבה.

החיים שלי לא יכולים להיות לעומתיים, זו עמדה שגובה מחירים גבוהים מדי. מרירות, ציניות וייאוש הם רק חלק מהתוצרים של חיים כאלה. אפשר לטעון שהם תוצרים ישירים של מציאות בלתי אפשרית – ואני לא אומרת שלא – אלא מנסה לשרטט מרחב מסוים שבו גם יש מציאות בלתי אפשרית, וגם לא כל נים ונים בנפשי ותודעתי מוכתבים על ידה.

בפעם השנייה שאנחנו נפרדים, אנו נוסעת לחמת גדר. אני אורזת תיק עם בגד ים, מגבת, כפכפים, תרמוס עם תה שחור חזק, עוגיות, ומספר צעיפים להתעטף בהם ביציאה מן המים. אין לי אשליות: אני יודעת שהביקור באתר התיירות של המעיינות החמים לא יספק לי את השקט שאני מקווה לו, ובכל זאת אנו רוצה בו. אני מבקשת מחברה טובה להעמיד סיר של קרפלך ממולאים בתפוחי אדמה ומטוגנים בבצל, ולהגיע.

האהבה שטה דרכי ואני צורחת.
האהבה יושבת לצדי כמו אספקה פרטית משל עצמה.
האהבה מניחה בצד את הכלים,
ומסירה חלוקי משי. העירום שלנו
יחד משנה אותי לחלוטין.

אתחיל מהעפר שנקווה בחריצים הקטנים שבין ציפורני ידיי לכריות האצבע הרכות. אחרי יומיים בחוץ, ניסיתי לחפור אותו החוצה בעדינות – ואז פחות בעדינות – ומשלא הצלחתי, עלו בראשי המילים: "ידעתי שזה רציני כשהפסקתי לנסות להוציא את העפר מתחת לציפורניים."

ל' בדיוק עמד במרחק מה מהרכב שלו, שבו ישבתי, ונשאתי אליו את מבטי מהציפורניים היפות שלי, שקו עדין של אדמה עיטר את בסיסן כעת. נתתי למטע העצים לשטוף את עיניי, ואת גבו החשוף של ל', שהופנה אליי, להיקלט בי: גב ארוך, דק, שזוף-שמש. שיער ראשו העבות והמסולסל מצהיב בקצוות, שרוף. בידיו החזיק שקית פלסטיק שאליה הערה בזריזות את פירות הבוסר, לכבוש ולהתסיס. ידעתי: יום אחד אעמוד מולו ואגיד לו, "מותק, ידעתי שזה רציני כש-".

עכשיו בחנויות ובאתר ההוצאה!
כתיבת הספר החלה לפני כשנה, כשהתחלתי לבחון פרידות הכואבות בחיי, הן מגברים, והן מנשים שהיו לחברוֹת נוף נעוריי – שנות העשרים ותחילת השלושים בעיר הגדולה – איתן חלקתי את הרגעים השמחים, הכואבים, היפים והמסויטים ביותר.

לנאצים היא מעולם לא נטרה טינה. כאשר לפני שנים אחדות הגיעה לביתה נציגה מיד ושם לגבות עדות, היא התיישבה מול המצלמה ומנתה בקול יציב ולמורת רוחה הגלויה של האורחת את כל האנשים הטובים שפגשה, לטענתה, בדרך. כל שנה היתה נוסעת יחד עם סבי לחופשה בפרנקפורט – ממשיכה מסורת של ביקורי מולדת שאמה פתחה בה מייד אחרי המלחמה – וחוזרת תמיד עם מזוודות עמוסות במרציפנים ובקציפות-אינסטנט בטעמי וניל ופירות יער. עוד יש אנשים טובים בעולם, היא נוהגת לומר, גם כשהיא מדברת על אלה שסייעו לה להיחלץ ממוות בשנים הרחוקות ההן, וגם כשהיא מספרת על נהג מונית שיצא מגדרו כדי להוריד אותה קרוב ככל האפשר לכניסה לבניין מגוריה.