להשקות אבנים

הנהג נראה עייף. השעה היא חמש אחר הצהריים. תוך שעה, אם הכל יילך כמתוכנן, אשב שוב על החוף בקאמפ עם שירה. אם הכל יילך כמתוכנן.

שירה אמרה לי מבעוד מועד להביא מסיכה ושנורקל. שלחתי אותה לקנות לי את הערכה, אבל הזהרתי מראש: אני מפחדת להביט אל תוך המים. ומפחדת לנשום רק דרך הפה. ושייכנסו לי מים למשקפת. ומפחדת מכל חיות הים, כן, גם הדגים הקטנים. ומכרישים. ומטביעה. בגדול, הים ומעמקיו מטילים עליי אימה מצמיתה כל כך, שפלא שאני מצליחה לטבול אפילו כף רגל אחת במים.

"תהיה לך זוגיות, אני בטוח," אומר ע' כשאני מסיימת. הביטחון שבקולו המתוק גורם לי להיאנח; הוא לא הראשון שמפתח ביטחון ביכולת שלי מבלי שהכיר אותי לעומק. לאחרונה, אישה חכמה וטובה שהכרתי באופן שטחי, הביטה בי ושאלה מה מייסר אותי. אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם כשמסביבי כיפת זכוכית, אמרתי לה. רק אחרי שהיא נשברת, בלי שצפיתי זאת מראש, אני נזכרת שהיא שם.

לא ציפיתי לערי רפאים. על זה אף אחד לא סיפר לי: קילומטרים על גבי קילומטרים של רצועת חוף משובצת מלונות וכפרי-נופש נטושים כליל, חלקם עוד טומנים בחובם את סימניהם של האנשים שנפשו בהם – מנעולים תלויים על הבריחים, מספרי חדרים מגולפים מעץ נוטים על צדם על הקירות, פה ושם בגד ישן, קרוע, מוכה-שמש – וחלקם מבני-בטון חשוף שמעולם לא נבנו עד תום.

אֲנִי מַגִּיעָה לְבַקֵּר,
נִכְנֶסֶת עִם הַקַּיִץ בְּגַבִּי
לַדִּירָה הָאֲפֵלָה, הַקְּרִירָה
אִי סֵדֶר בַּכֹּל –
בְּגָדִים, מִזְוָדוֹת פְּרוּקוֹת, כָּרִיּוֹת תְּפוּחוֹת
אֲנָשִׁים נָעִים
חֲפָצִים נָעִים בֵּין הַחֲדָרִים
אֹרֶז וּקְצִיצוֹת מִתְחַמְּמִים עַל הַכִּירַיִם

אני יושבת במיטה בעיניים עצומות, הראש שלי נתמך בקיר, כריות תומכות לי בגב. השבוע שמעתי שוב בשיחה ביוטיוב הנחיה להתמקד בצליל אחד מונוטוני בזמן המדיטציה, אני מקשיבה לתיקתוק של שעון. לא ידעתי שיש לי בכלל שעון מתקתק בתוך הבית, נדמה לי שזה השעון של דוד החשמל, אף פעם לא שמתי לב אליו קודם. אני רואה את עצמי חושבת מחשבות של בוקר, סידורים, דברים שלא הספקתי…

אתחיל בשתי הצהרות:
אני מרוצה מאוד מהחשיפה המתמשכת של הטרדות ותקיפות מיניות שפורחת לאחרונה בזכות עיתונאיות וגופי תקשורת מסורים.
אני פחות מרוצה מהאופן החלקי שבו הדיון/פעילות הפמיניסטית סביב החשיפות האלה מתפתח.
ויותר באריכות:

ואז יום אחד משהו קרה. ניסיתי לקבל החלטה כלשהי, אולי זה היה מה לאכול או אם לנסות לצאת שוב החוצה מתוך המאורה שלי בפעם השנייה באותו היום, ושמעתי את עצמי אומרת לעצמי שכדאי שאעשה את מה שהייתי עושה אם הייתי האמא הכי טובה של עצמי.

אַתְּ חוֹשֶׁבֶת עַל יְלָדִים? אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי
בְּחוֹף הַיָּם בְּשִׁשִּׁי בַּצָּהֳרַיִם,
כְּאִלּוּ הָיְתָה זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָלָה בְּדַעְתְּךָ הָרַעֲיוֹן
שֶׁכְּשֶׁאַתָּה מְשׂוֹחֵחַ אִתִּי, אַתָּה מְדַבֵּר עִם אָדָם
שֶׁהוּא אִשָּׁה.

לעתים נדמה לי שאני מחפשת את הקהל הנכון לסיפור שלי, ובעוד אני מוצאת את הקוראות הנכונות ביתר קלות, לא כך הוא עם הקוראים. "למה את פה?" היה צריך השכן לשאול את עצמו כשדפקתי על דלתו. האם אי פעם יידע לשאול? ואם יידע, האם אדע לענות?