Deeply Natural – שיחת דהרמה מאת ג’איה אשמור

אז אני רוצה לדבר על הטבע העמוק שלנו. האפשרות להיכנס למשהו שהוא יותר טבעי עבורנו, באופן עמוק. משהו שהוא אפילו יותר טבעי מטבעי.

שמעתי שלפני לא מעט שנים באנגליה, באותה תקופה שבה היתה התפרצות של מחלת הפרה המשוגעת, שבמסגרתה הרגו כל כך הרבה פרות, השדות נותרו ריקים מפרות. וכך, השדות צמחו בדרך אחרת, כי לא אכלו מהם כל כך הרבה. ואז צמח בהם, כך מתברר, זן של פרחים שחשבו שנכחד באנגליה. הוא צמח מתוך האדמה כמו משום מקום. 

אמריקה (שם זמני)*

*פרק מתוך רומן בכתובים

בדרך לפארק הלאומי החושך כבד דרך שמשות המכונית ואתה נוהג לאט מאד באוויר הקר, הפנסים מאירים רק בקושי את הלילה העתיד להעלם. אנחנו יושבים בשתיקה מול החימום המזמזם, פנסי מכוניות מבליחים מאחורינו ואז נסוגים. הרדיו דולק על תחנה בלי קליטה, שביל צהוב-כתום דק וערפילי מתחיל להתרחב בשמיים הנמוכים שמולנו, מאיר שאריות עננים מצדדיו, מתחיל את הבוקר שאנחנו שקועים בתוכו.

חזרה (סיפור בהמשכים) – חלק ה’

“חזרה” הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט

*

היה זה היום שבו היכה השרב, שהיא החליטה שהיא חוזרת למשרד. היו כאלה שחזרו עוד לפני, בקטנה, אבל כמו רוב האנשים, החום הכבד הוא שדחף אותה בחזרה לחלל הממוזג-היטב. אחר כך פשוט המשיכה להגיע מכוח האינרציה.

חזרה (סיפור בהמשכים) – חלק ד’

“חזרה” הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט

*

הוא לא היה על הר, וגם ככה זו היתה בדיחה – זאת הוא ידע כשלבסוף ראה את ההודעה מספר ימים אחר כך, כשהחשמל חזר לפעול ליותר משעתיים רצוף.

חזרה (סיפור בהמשכים) – חלק ג’

“חזרה” הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט

*

היא הלכה הביתה ברגל והשאירה את הרכב בחנייה של המשרד. היא לא יכלה להעלות על דעתה נסיעה של שעה פלוס בפקקים שלבטח תקעו את נתיבי התנועה בדרך לביתה. ההליכה היתה ארוכה אבל עדיין היה אור בחוץ, הימים היו בשלב ההתארכות של שעון הקיץ.

עלים

אני הולכת בשביל האדמה האדום, חומות קצרות מתגבהות משני הצדדים שלי, בוקר, והשמש היפה כל כך חודרת את העלים המבריקים הצפופים, הכהים, מלווה אותי בשקט הזה. מדי פעם מבליחה נביחה של כלב דרך אחת החצרות הרחוקות שבמעלה הגבעות הקטנות מאד שבמרחק הקצר, אישה או איש עוברים מולי עם סלסלה על הראש או שקית בד מפוספסת משתלשלת מקצות האצבעות אבל רוב הזמן אני הולכת על השביל…

יום אחד

יום אחד כשאלך ביער אפגוש אריה קרוב ואומר לו, אתה שלי, שיניים מחודדות, רעמה יפה, כפות רכות מסתירות ציפורניים, בוא נשחק כשתלבין, אני אלבש את גלימת השלג שלי, נשב יחד בשלוליות המים החמים, זה מה שיש, זה מה שיהיה, זה הרגע.

חזרה (סיפור בהמשכים) – חלק ב’

“חזרה” הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט

*

בחודשים שחלפו בבית היא התחילה לשים לב לחוסר הגמישות שברגליה; רגליים ארוכות ורזות, נערצות על הגברים – שנמשכו אליהן – ועל נשים – שקינאו בהן, אבל חלשות מאוד, נטולות מסת שריר. בבקרים היתה מתעוררת לעתים קרובות לכאב עמום, בלתי נסבל, בירכיים