אתחיל בשתי הצהרות:
אני מרוצה מאוד מהחשיפה המתמשכת של הטרדות ותקיפות מיניות שפורחת לאחרונה בזכות עיתונאיות וגופי תקשורת מסורים.
אני פחות מרוצה מהאופן החלקי שבו הדיון/פעילות הפמיניסטית סביב החשיפות האלה מתפתח.
ויותר באריכות:
ואז יום אחד משהו קרה. ניסיתי לקבל החלטה כלשהי, אולי זה היה מה לאכול או אם לנסות לצאת שוב החוצה מתוך המאורה שלי בפעם השנייה באותו היום, ושמעתי את עצמי אומרת לעצמי שכדאי שאעשה את מה שהייתי עושה אם הייתי האמא הכי טובה של עצמי.
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת עַל יְלָדִים? אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי
בְּחוֹף הַיָּם בְּשִׁשִּׁי בַּצָּהֳרַיִם,
כְּאִלּוּ הָיְתָה זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָלָה בְּדַעְתְּךָ הָרַעֲיוֹן
שֶׁכְּשֶׁאַתָּה מְשׂוֹחֵחַ אִתִּי, אַתָּה מְדַבֵּר עִם אָדָם
שֶׁהוּא אִשָּׁה.
לעתים נדמה לי שאני מחפשת את הקהל הנכון לסיפור שלי, ובעוד אני מוצאת את הקוראות הנכונות ביתר קלות, לא כך הוא עם הקוראים. "למה את פה?" היה צריך השכן לשאול את עצמו כשדפקתי על דלתו. האם אי פעם יידע לשאול? ואם יידע, האם אדע לענות?
בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי במצב רוח נסער רגע לפני השינה. אבל נסער-נסער: כאבי לב טריים וישנים, לאן הולך העולם, כאלה.
המגע עם האדמה יכול להיות כמו הבפנים של בסיסו של הר. הבטן התחתונה מחברת אותנו לכאן ולעכשיו, כמו להתחבר ללב העמוק של הר גדול ומוצק. שנמצא כאן.
מאז שאני זוכרת תמיד נמשכתי אל הלבד, כשגדלים בבית מלא ילדות וילדים, מלא באנשים ואורחים, הלבד מרגיש כמו הפוגה טובה, כמו חופש קטן.
כתבתי יותר מדי בפייסבוק. אני כמעט אף פעם לא כותבת בפייסבוק ובשבועות האחרונים כתבתי וכתבתי. רציתי, אני רוצה, להתערבב שוב בעולם.
אני כותבת לא כדי לספר את מה שקרה לי, אלא כדי לגלות משהו חדש על מה שקרה לי.
אני כותבת לא כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי, אלא כדי ללמד את עצמי.
אני מרגישה את עצמי ממהרת. יוצאת יחפה אל השביל המרוצף, מרגיעה את הנשימה, מרפה את כלוב הצלעות. שום דבר לא ממש מרפה. אני אומרת לעצמי: הרמה, הנעה, הנחה, מרחב.