צער העולם / פרנסיס וולר

מה שאנו חשים מהעולם סביבנו איננו הקרנה של תודעתנו על הסביבה. בכל מקום בעולם ניתקל באותם שרידי חתכים, באדמות מדממות ומצולקות שנראות כה שוממות ומחוללות. המקומות הללו מכריזים על עצמם כעל פצע, קרע היכן שפעם נעו ונשמו חיים. בזמנים כאלה, לבבותינו שוקעים עמוק אל תוך צער. פסיכולוגיה מערבית ככל הנראה תטען שאֵבֶל שאנו חשים קשור לחווייה האישית שלנו כילדים דחויים – חתך מטאפורי, אפשר לומר. ברגעים הללו, אנו נותרים לבד עם האבל שלנו, תוהים כיצד לרפא את הפצע הזה.

אך האם ישנה אפשרות שהרגשות שעולים בנו כשאנו עוברים במקומות ההרוסים הללו, עולים מתוך האדמה עצמה? אולי הצער שנרשם בגופנו הוא זה של היער –של עצי הסקויה, החומעה, הנברנים, השרכים, הינשופים, הצבאים, כל אלה שאיבדו את ביתם ואת חייהם כתוצאה מגזל עולם החי? מה אם איננו נפרדים בכלל מהעולם?

ארכיאולוגיה של קריסה

פעם, כשהייתי מגיעה לקריסה, והייתי מנסה להבין מה הוביל אליה, פשוט לא הייתי מסוגלת לשאת את העובדה שהתעלמתי מכל כך הרבה סימנים בדרך: הרגשתי אשמה ומטומטמת נורא על כל דבר שקרה לי, וזה גרם לי לחסום את האפשרות לעשות עבודת ארכיאולוגיה שקטה ושקדנית של מה הוביל לקריסה. עבודה של לקיחת אחריות על המקומות שבהם התעלמתי, העלמתי עין, הפניתי עורף לעצמי ולפעמים גם לאחרים.

שקט והתבודדות: בית הלְבַדּוּת שלנו / פרנסיס וולר

שקט הינו תרגול של התרוקנות, של שמיטה. מדובר בתהליך שמהלכו אנו מרוקנים את עצמנו כדי שנוכל להיפתח למה שמתחיל להתפתח. העבודה היא להפוך את עצמנו לפתוחים וקולטים. האיבר הקולט הוא הלב, ועל כן שם אנו חשים בכאב העמוק של אבדן, בזיכרונות המתוקים-מרירים של כל אשר אהבנו, בתוצאות המנקבות של בגידה, ובָּאֱמֶת הבהירה של ארעיות. אהבה ואבדן, כפי שאנו יודעים היטב, שזורים יחד לעד.

נדל"ן (קטע מתוך אוטוביוגרפיה) / דבורה לוי

האם אי פעם יחכו לי נעלי בית (ורודים, מצועצעים) לצד האח? כנראה שלא, כל עוד לא אהפוך לדמות אישה בסרט וינטג' הוליוודי, שמשלמת למנקה להניח אותם שם. 'מר.ת קְלִימוֹבְסְקִי,' אני אגיד, 'אני חושבת שבבוקר, יזדקקו מרפקיי הדואבים לעיסוי בשמן אַרְנִיקָה.' בסדר גמור, גברת. המנקה שלי תהיה דמות עם תשוקות רבות משלה כי אני היא זו שכותבת את התסריט.

מכתב על אֵבֶל ומדיטציה

האם אני חייבת להסביר? שאֵבֶל הוא חיים בלבוש אחר, שהוא תשוקה להכיר צדדים חדשים בנפש, שהוא גולמי כל כך, שלפעמים לא ברור מה לעשות בו ואיתו, ואז פתאום משהו מתברר, ושוב עולה כאב, ועוד משהו מתברר, וכל זה בעוד את עצמך עושה את המינימום האפשרי – שזה הדבר הכי קשה לעשות – וזה בעצם להתערב כמה שפחות בתהליך המוזר הזה, ובעיקר לתצפת עליו, ולהיכנע לו שוב ושוב, לצאת אל העולם עם פחות שכבות, חשופה כל כך, שזה כמעט מסוכן, ובכל זאת לתת אמון ולהמשיך?

המקומות שמעולם לא ידעו אהבה / פרנסיס וולר

אֵבֶל הוא חומר ממוסס עצמתי, המסוגל לרכך את המקומות הקשים ביותר בלבנו. כשאנו מסוגלים לבכות באמת על עצמנו ועל הבושה שלנו, אנו מזמינים את המים המזככים של ריפוי לשטוף את נפשנו. התאבלות, מטבעה, מאשרת את ערכנו. מותר לי לבכות על עצמי; האבדן שלי חשוב. אני עדיין יכול לחוש בחסד שנכנס לחיי מרגע שבאמת אפשרתי לעצמי להתאבל על האבדנים שנקשרו בחיים מלאי בושה.

ארבעה מכתבי אהבה

האם אני כותבת אליך? בשלב הזה התשובה כבר פחות ברורה. ובכל זאת, כשאני מעלה את דמותך לנגד עיניי, קורא את המכתב הזה בקרון שלך, סיגריה בפיך, המילים מגיעות בקלות. אז אתה אכן הנמען של המילים האלה, גם אם לא תקרא אותן לעולם.