אחד הדברים שמייאשים אותי עד בלי די הן יצירות אמנות (ובפרט ספרות) שמשמרות את הסדר הקיים. שאפילו אם הן מדברות בנושאים הבוערים ביותר של ימינו, הזרמים התת-קרקעיים שלהן הם תפיסות רגילות למדי, ה-DNA התרבותי שלנו, אם תרצו, שעושה לכולנו נעימי בלב כי ככה התרגלנו (ובית הוא דבר שעושה לכולנו נעים בלב, גם אם גדלנו בבית אלים). אין תחום כתיבה שחף מהמגמה הזו: כתיבה פמיניסטית אינה חפה מקונפורמיזם, כתיבה על סקס, על משבר האקלים, על פוליטיקה שמאלנית. הרבה מההגות והשירה והפרוזה שנחשבות לקליימקס העכשיווי של חתרנות נקראת עבורי כחיזוק כפול ומכופל של כל מה שאני כופרת בו.
*
זה קשור, איכשהו, כתמונת מראה, לרוח. רוחניות. הליכה בדרך רוחנית. מילים שטומנות בחובן סקס אפיל פסיכי כשם שהן מרתיעות. הרבה יצירות נטולת שאר רוח ונעדרות אספקט רוחני שהוא הכרחי בעיניי כדי לגעת ב-unworldly. אינטלקט, מושחז ומחודד ככל שיהיה, לא נוגע בקצה-קצהו של הקרחון הגדול מתחת למים שרק דרך רוחנית יכולה לחשוף אותו. כל ניסיון אחר עולה בתוהו.
*
ולהליכה בדרך רוחנית פנים רבות. זה לא שיש איזה manual של מה צריך/אפשר לעשות או לא. למרות שהרבה אנשים משום מה טועים לחשוב שהם יודעים הכי טוב, החל מרבנים וכלה במורי רוח של מסורות איזוטריות. לא. הדרך הכי רוחנית שאדם יכול ללכת בה היא זו שהוא חצב עבור עצמו בעמל וביגע ובאהבה ובמחויבות-עצמית אין קץ. קצרה היריעה מלתאר את כמות הדרכים הרוחניות שרק אני הקטנה הכרתי בחיי אנשים נדירים בשנים האחרונות. דברים שלא הייתן מעלות על דעתכן, ובכל זאת מתקיימות.
*
וזה קשור, גם, לחמלה. שמצאתי שהיא אלמנט בסיסי ומהותי לכל דרך רוחנית שנעשית באהבה ובמסירות. פעם שירה אמרה לי שהיא לא באמת אוהבת ספרות שנכתבת על ידי סופר.ת שאין לו חמלה כלפי הדמויות שלו. זה היה מזמן, אולי לפני יותר מעשר שנים, ובכל זאת, מאז ועד היום אני סבורה שהיא צודקת. קראתי וגם נהניתי מספרים רבים שבהם הדמויות נכתשו ודיממו ללא חמלה כלל, אבל בסופו של דבר לא מצאתי בהם ניצוץ שפתח לי פתח לחשיבה אחרת, לקיום אחר. רק שכפול (הגם שהוא עשוי במלאכת אמן) של מציאות מייאשת.
*
אני רוצה לקרוא עוד ספרות משחררת. משוחררת. רוחנית (אין צורך, ואף עדיף שהספר לא יימצא תחת קטגוריית ה"רוחניות" בחנות הספרים). עתים היא מגיעה אליי גלים-גלים שוצפים, ואני מתמלאת, ועתים היא חומקת ממני ואני מחפשת אחריה כמו אחרי מים במדבר.