בפעם הראשונה שרות רואה אותי על קו החוף, היא מתבוננת בי ארוכות ואז שואלת, "במה את צופה?" ואני אומרת לה שאני צופה בדגיגים קטנים-קטנים. הבחנתי במבטיה עוד קודם שניגשה אליי, ושמרתי על קור-רוח: ידעתי שרק כך יש לי סיכוי. תשובתי על הדגים משמחת אותה, היא מחייכת ומתקרבת ואני מראה לה את הדגיגים החצי-שקופים עם קו הכסף הדקיק במרכז גופם, שגודלם לא עולה על גודל האצבע הקטנה של הרגל שלה, עם שתי נקודות שחורות בראשם כעיניים. הם שוחים עם ונגד הזרם החלש-מאוד בין שני סלעים שיצרו בריכת מים רדודים חמימה, ורק כְּשרות מתקרבת קצת יותר מדי, הם מתפזרים בבת אחת.
אחר כך אנחנו מוצאות סרטן קטן ואפילו שני כוכבי-ים סגולים ושעירים, באותה השלולית ממש. ההתרגשות רבה: גם רות וגם אני מתרגשות. ומדברות הרבה זמן גם על השבלולים הדבוקים לסלעים, ועל האלמוגים שרות ראתה מוקדם יותר, כשצללה עם המסיכה והשנורקל, והיא מתארת לי בשכנוע רב בנפנופי ידיים יצור שראתה, שנשמע כמו הכלאה של דג עם תמנון וצב-ים.
רות בת תשע ושלושה חודשים. יש לה שיער חום חלק שאורכו מעט מעל הכתפיים, והרבה נמשים. עיניה בצבע חום בהיר והן רחוקות זו מזו. רות יפה, אבל לא במיוחד. היא כן ילדה שמחה במיוחד. היא עונדת עגילי חישוק גדולים וזהובים שעליהם מושחלים שני לבבות זהובים – לב לכל עגיל, היא רזה מאוד ולובשת בגד ים שגדול מעט ממידותיה. היא רוצה לדעת עליי דברים, ואני עונה לה על כל השאלות, אז היא ממשיכה לשאול על הכל, ואני ממשיכה לענות. היא שואלת אותי אם אני יודעת איזו חיה זו החיה שהיא ראתה שנשמעת כמו דג-תמנון-צב-ים ואני אומרת לה שאני לא יודעת, אבל שאני מקווה שכאשר ניכנס יחד למים היא תוכל להראות לי אותה, וזה משמח אותה רצח.
רות משתמשת במילה רצח בתיאוריה. כשהכלב של סבתא שלה מת, היא היתה "עצובה רצח", וכשהיא גילתה שהכלבה של דוד שלה בהריון היא היתה "שמחה רצח". הכלבה המליטה תשעה גורים, כך היא מספרת לי, בוקר אחד מוקדם הם שמעו יללות קטנות – היא מחקה את היללות הכלביות הזעירות – ואז החלה ההמלטה: עוד גור ועוד ועוד, עד שיצאו תשעה סך הכל. שניים נשארו, השאר אומצו.
אנחנו יושבות במרפסת של חנות החוף שבה מוכרים כפכפים סרוגים בחמישים יורו ומגבות-בד בשלושים יורו. אני נכנסת מדי פעם לחנות, מלטפת את מגבות הכותנה הרקומות, אבל אף פעם לא קונה אותן. את הכפכפים הסרוגים אני מודדת ומעלה על דעתי לצעוד איתם החוצה אל החוף בלי לשלם, אולי איש לא ישים לב; החנות פתוחה כמעט בכל שעות היום ואיש לא יושב בה.
החנות היא המקום היחיד בחוף שבו עומדת מראת-גוף בגודל מלא. פעם אחת, בעוד אני נוגעת במגבות, נכנסת בחורה צעירה, בוחנת את ישבנה המפוסל במראה וצועקת בקול גדול אל חברתה שבחוץ, "למה לא אמרת לי שהתחת שלי נראה זוועה בבגד-ים הזה?!" אני מביטה בה, מתלבטת לרגע, ולבסוף פונה אליה ואומרת לה שהתחת שלה נראה פשוט נהדר – מה שנכון. אני מנסה לנחם אותה ומראה לה את ישבני-שלי: אני לומדת לחבב את שני הפלחים השטוחים, הלבנבנים ומעוטרי הפצעונים, אבל הם רחוקים מלהשתוות לישבנה הבולט, החלק והשזוף. הצעירה מתנחמת חלקית, נבוכה מעט מחילופי הדברים, וממשיכה בדרכה.
על המרפסת, רות מלטפת את טַיְּנִי, חתולה טורטית זקנה שמתחרדנת בשמש על הספסל בינינו. הידיים של שתינו שקועות בפרוותה והיא מגרגרת. אני מספרת לרות שטייני ישנה איתי בחושה בלילה ואפילו נכנסה איתי מתחת לשמיכה. רות מתרגשת ומספרת לי על כל החיות שהיא מכירה, ופניה קורנות מאושר. היא מאושרת רצח.
רות כבר לא ילדה אבל עדיין לא נערה. בגד הים שלה הוא כשל ילדה. עגיליה כשל נערה. שיערה הגזור ישר הוא כשל ילדה. האופן שבו היא מדברת עם ילד שמבוגר ממנה בשנתיים בלבד הוא כשל נערה. כשהערב יורד, וכולם מתכנסים יחדיו לאכול ולפטפט על המזרנים שבמסעדת החוף, הילדים משחקים קלפים, ורות מקנטרת את הילד-נער, מנסה ללכוד את תשומת לבו בסיפורים ארוכים שבבירור מייגעים אותו. הילד-נער משתדל להקשיב לה, אך מתבלבל, ובלי לחשוב יותר מדי אומר, "אני מאוד מבולבל". רות מתעשתת ומציעה לחזור אל משחק הקלפים. מצב הרוח העולץ שב לשרור בשולחן.
מה שבטוח הוא שרות היתה עד ממש לפני רגע וחצי ילדה לחלוטין. והחוף מלא בנשים שמעולם לא היו ילדות. גבי, אישה בת גילי שמשוועת לילדים משלה, מעולם לא היתה ילדה. אנחנו לא צריכות לומר זאת זו לזו, זה ניכר בכל שיחה שלנו, קצרה כארוכה. גופה של גבי יפהפה, זה הדבר הראשון שאני שמה לב אליו כשאני רואה אותה לראשונה קצת מרחוק: הוא דקיק וחלק ומוצק, חוץ משדיה, שנראה כי חזיית בגד הים היא זו שמחזיקה אותם במקומם. שיער ראשה ארוך, שחור ומתולתל, הוא מקיף את פניה וכתפיה ומשווה לה מראה נערי. רק מקרוב אפשר גם לראות שמראה פניה מעיד על גילה.
גבי לרוב יושבת במרחק מה מכולם, גופה חשוף לשמש, פניה מוגנות מפניה, ספרה בידה, והיא מוקפת בהילה של קור-רוח של אישה שיודעת לדאוג לעצמה. אני לא דוחקת בה, ולאחר ימים ספורים של שיחות קטועות אני מגלה שהיא לא יכולה להיכנס להריון. אנחנו מנהלות על כך שיחה ארוכה – השיחה הארוכה הראשונה שלנו. גבי בוכה ומביטה בי בעיני הילדה שמעולם לא היתה. יום אחד, לאחר שאני ניגשת לפעוט ידידותי ששוהה בחוף עם הוריו, דודיו וסבו וסבתו, ומנסה באגביות מעושה לשדלו לשיחה קצרה, אני ניגשת אל גבי, שצופה בי כל העת, ואומרת לה שאני היא האישה המוזרה שמדברת עם כל הילדים בחוף. גבי מאשרת את דבריי. אני לא נפגעת; היא מביטה בי בחיבה גלויה.
אני מתבוננת באמה של רות, המבוגרת ממני בשנים אחדות בלבד, ומזהה שהיא מזן הנשים שהיו פעם ילדות. שיערה הארוך כמעט אפור לחלוטין, והיא מתנהלת עם בתה בביטחון של מי שאינה מטילה ספק בכל צעד שלה בעולם. אני מעלה על דעתי שזה מה שחוצץ בינינו; לא נעלם מעיניה שבתה חגה סביבי כמו לוויין על ספידים. היא מאשרת את המפגש ביני לבין רות רק בכך שהיא אינה מונעת אותו.
בבוקר האחרון על החוף, רות ואני מגיעות לחדר הרחצה המשותף באותו זמן. אנחנו מצחצחות שיניים זו לצד זו, כל אחת מול כיור משלה. רות מתעניינת בתכשירי הפנים הרבים שאני מורחת על פניי. הנה, זה סרוּם ללחות מוגברת, זה תכשיר למניעת פיגמנטציה, זה קרם לחות עם מקדם הגנה, וזה קרם הגנה בעל מקדם גבוה במיוחד. מדוע אני צריכה כל כך הרבה תכשירים? אני מסבירה לה על התבגרות והזדקנות, והיא מראה לי תכשיר לחות לנערות שהיא משתמשת בו, שצבעו ורוד.
במונית שאני חולקת אל הגבול עם אמה של רות, רות, חברתה של אמה ושתי בנותיה, רות מגניבה אליי מדי פעם מבטים. אמה אמרה לי דקות ספורות לפני שעלינו למונית, שרות מאוהבת בי. אני מחייכת אליה חיוך שמעביר מסר מתקבל על הדעת. לאחר שאנחנו חוצות את הגבול, שתי האמהות ממהרות לתפוס מונית נוספת אל העיר, בעוד אני ניגשת אל תחנת האוטובוס. אני לא יודעת אם רות רוצה לחבק אותי לשלום, אבל ניכר שהמעמד אינו מאפשר זאת. אני מחייכת חיוך גדול ורחב שמיועד לכולן, מנופפת בידי האחת ומברכת אותן לשלום. רות משיבה לי ברכה ומיד משפילה מעט את ראשה. אני מתרחקת ולא מביטה לאחור.