מכתב על אֵבֶל ומדיטציה // מכתבים

[מכתב זה נכתב במהלך ריטריט מדיטציית "ויפסאנה במנוחה עמוקה" בהנחיית ג'איה אשמור ואודליה ויינברג. במסגרת הריטריטים של ג'איה, המתרגלות מוזמנות לתרגל בשכיבה על הקרקע במקום בתנוחת הישיבה המסורתית, כדי להזמין איכות עמוקה של מנוחה שלמה, ומתוך כך לתרגל עם חוויות שעולות. ניתן למצוא תרגומים שלי לשיחות של ג'איה כאן, כאן, כאן וכאן.

המכתב המובא כאן נכתב (גם) בהשראת הספר The Wild Edge of Sorrow, שניתן לקרוא קטע ממנו בתרגומי כאן וכאן. וולר כותב על שלושה צעדים שעלינו לנקוט כדי לשחרר את אחיזת הבושה בחיינו, השלישי ביניהם הוא המעבר משתיקה לשיתוף חוויותינו עם קהילה רחבה. הוא כותב, "הצעד השלישי שעלינו לנקוט, משתיקה לשיתוף, הוא חשוב, אך הישמרו ושתפו את האמיתות הפגיעות האלה אך ורק עם אנשים שאתם סומכים עליהם לחלוטין." במובן הזה, פרסום כתיבה אישית בבמה ציבורית היא מעשה פגיע מאוד אך גם כזה ששומר עליי. אני סומכת עליכןם, קוראיי וקוראותיי, תהיו אשר תהיו, שאתם מקבלים את דבריי בתבונה והבנה, תמיד.]

*

24 באוגוסט 2022, יום #4 מתוך 7 לריטריט

(בוקר)

ל',

דמותך כה רחוקה וכה נוכחת קרוב בו זמנית. האם זוהי המשמעות האמיתית של אֵבֶל?

הכרנו בזמן שבעצם טרם ידעתי שיסתמן כזמן-אבל בחיים שלי: אֵבֶל על מה שהיה, ובעיקר – על מה שלא. המוות של סבא וסבתא שלי בשנה החולפת, וגם של דוד שלי – אחיו של אבי – הביאו תחושות מורכבות של אבדן, יגון וצער, אך גם של אדישות, קהות והקלה. מעולם לא היו לי יחסים חמים וקרובים במיוחד עם אף אחד מבני משפחתי, למעט אחי ואחותי, שהם בחבחינת קטגוריה נפרדת. כל האנשים שגידלו אותי תרמו ללא מעט כאב שהכתיב חלקים נכבדים בחיי.

סבי – אבי אמי – היה איש אלים מאוד, ניצול שואה "קלאסי" – פוסט טראומטי מודחק שהטיל טרור על ילדיו וגם עליי. הוא דרש יחס שכבר כילדה זיהיתי כרעיל. התרחקתי. וחטפתי על זה. סבתי – אם אבי – היתה דמות-מראה לסבי, ניצולת שואה מודחקת אמנם, אבל היא בחרה ליהנות ממנעמי החיים עד תום. איתה אי אפשר היה לשוחח על שום דבר בעל משמעות אמיתית, ועל אף שהיא לא פעם הביעה דאגה כלפיי, הכל נסוב סביב הנאות חושיות וחומריות. הערצתי תמיד את כוח החיים שלה, היכולת שלה להתענג, וגם למדתי ממנה ליהנות מדברים קטנים למראה, אבל תמיד עמד בינינו מסך ברזל שחסם כל אפשרות לחלוק רגש אותנטי. ודודי – בנה של סבתי, אחיו הבכור של אבי – הסיפור כל כך מורכב וכואב, שאני מוצאת בעצמי התנגדות של ממש להעלותו על הכתב כרגע.

אני מתגעגעת עמוקות לסבתא שלי.

אינני מתגעגעת כלל לסבא שלי.

על דוד שלי אני מתאמצת מאוד לא לחשוב.

אמי איבדה אב שאהבה ושנאה.

אבי איבד אם שאהב ושנא.

אבי איבד אח שאהב ושבו הוא קינא כל חייו.

הוריי הם החוליה המקשרת לדור הזה, שהולך ומת. ואיתם היכולת שלי לדבר פחותה עוד יותר. אבי, שמעדיף לשתוק ולהתרחק מכל גילוי של כאב. אמי, שחונקת את כל מי שקרוב אליה באהבה כאוטית והשלכתית.

במהלך השנה החולפת הכרתי – ואיבדתי – אותך. בדיעבד, כנראה שכל גבר שהייתי מתאהבת בו בשנה הזו, היה מצטרף לסיפור הגדול של אבל שנרקם בתוכי. ובכל זאת, היית זה אתה שנכנסת, בלא יודעין (שלי או שלך), לסיפור הזה. אני מרשה לעצמי להניח שזה לא היה באג'נדה שלך להיכנס לסיפור מהסוג הזה – תאמין לי שלא לכך ייעדתי אותך. אך מתברר לי, כאן, בריטריט הזה, שים היגון שבו אני שוחה ושאותו אני חוקרת, מארח גם אותך.

בְּרָכוֹת, אינך מת. לא כמו אחרים שאיבדתי. אבל ההתרחקות שלנו, וכעת גם הידיעה שהמשכת לקשר חדש, ממיתה אותך בתוכי באופנים רבים שסירבתי להם שוב ושוב בחודשים האחרונים. התאמצתי מאוד לשמור עליך כחלק חי וקיים ונוכח בחיי, וכשלתי. כן, זה מרגיש כמו כישלון אישי צורב, בין אם כך הוא ובין אם לאו. רציתי מאוד שתשרוד בחיי, שתישאר, אבל אני לומדתי בימים אלה את מגבלות רצונותיי, ומקבלת בכאב ובהתנגדות לא מבוטלת שהרצון שלי הוא לא כל מה שקובע (זה שיעור שלומדים בסביבות גיל שלוש, נדמה לי. ובכל זאת, הנה אני כאן, לומדת אותו שוב). ((הצד היפה ברגעים האלה, שבהם אני מאמינה שמה שאני רוצה הוא כן מה שקובע, הוא שבמשך שנים רבות בחיי, מעט מאוד ממה שרציתי הוא מה שקבע, ולכן יש משהו מקסים בחוויה הזו: "מה שאני רוצה זה מה שקובע!" אני מדמיינת אותי בת השלוש צועקת – כמו שמעולם לא באמת צעקתי)).

הכאב שנצבר בשנה החולפת הוא אדיר. כל אבדן הפך לפתח שנפער אל תוך הלב ומעמקיו, אל תוך אבדנים רבים שהיו ושלא התאבלתי עליהם כהלכה בזמן-אמת. זה קטע עם אֵבֶל, שהוא כל כך רב-שכבתי, ולפעמים שכבות מסויימות מתגלות פרקי-זמן ארוכים אחרי. זה ממש ארכיאולוגיה: זמן, סבלנות, עדינות ונסיבות טבעיות שהצטרפו יחד לאפשר את הגילוי. כמו שפתאום, בגלל משבר האקלים, מקורות מים רבים ברחבי העולם מתייבשים, ובנהר הדנובה התגלו שרידי ספינות של הנאצים, ובמקומות אחרים בעולם, מתגלים כפרים ויישובים שלא יכלו להתגלות כל עוד פני המים שמרו על גובה יציב.

(צהריים)

נמנמתי רוב הבוקר באולם המדיטציה. זה ריטריט שבו עושים מדיטציה בשכיבה, ומעודדים את המתרגלות להירדם אם הן עייפות, ולראות מה קורה בכל הרגעים שבין שינה לערות. נרדמתי לדעתי למשך דקות ספורות, והתעוררתי מקולה של המורה שהנחתה את המדיטציה ומקול דלת האולם נפתחת ונסגרת מדי פעם. חלמתי שאני מגלה שהקירות בבית שלי מתקלפים, אני ניגשת לקיר אחד ומתחילה לקלף חלק קטן, ומגלה שיש מלא שכבות של צבע ישן ומתפורר מתחת. הכל מתפורר. אני נלחצת, ופתאום השכן מלמטה מופיע. אני שואלת אותו מה לעשות. הוא אומר לי שמי שאוכל את הקירות שלי הם עשי-קמח, אני מסתכלת שוב על הקיר ומגלה שהוא אכן מכוסה בעשים. השכן אומר לי שזה די פשוט להיפטר מהם, רק צריך לרסס, ואני עונה לו בלחץ, "אני לא יכולה, אני בריטריט!"

כנראה שאין ברירה, אני בריטריט ודברים צריכים להתפורר, זה מחוץ לשליטתי.

נזכרתי מוקדם יותר בספר שקראתי פעם, בשם My Year of Magical Thinking. הסופרת כתבה את הספר על השנה שאחרי מותו הפתאומי ובלתי צפוי של בעלה מהתקף לב. אני לא זוכרת הרבה ממנו, אבל כן זוכרת שהיא בעצם כותבת על התגליות שלה על מה קורה לתודעה במצב של אֵבֶל עמוק – הכל משתנה, זמן ומרחב מתעמקים ולובשים צורות אחרות, דברים מסוימים הופכים גמישים, כמעט נוזליים, בזמן שדברים אחרים מתמצקים ללא היכר.

באמת מדובר בסוג של קסם, אני גם מבינה את זה עכשיו: חלומות על אנשים שאיבדתי מגלים לי רבדים חדשים לגמרי של רגש ויחסים ביני לבינם, ולפעמים לא ברור לי אם מדובר בניסיון נפשי ל"לתיקון" שהתודעה של מתנסה בו אל מול חוויות-עבר קשות, או שהאיכויות המתגלות ביחסים תמיד היו שם, אבל לא יכלו ללבוש צורה ממשית ביחסים המציאותיים שהתקיימו.

גם עליך אני חולמת, לפעמים חלומות יפהפיים, ולפעמים חלומות קשים מנשוא.

ובעצם עוד לא התעמקתי במקום שלך בתוך כל קונסטלציית האבל הזו. האם אני חייבת להסביר? שאֵבֶל הוא חיים בלבוש אחר, שהוא תשוקה להכיר צדדים חדשים בנפש, שהוא גולמי כל כך, שלפעמים לא ברור מה לעשות בו ואיתו, ואז פתאום משהו מתברר, ושוב עולה כאב, ועוד משהו מתברר, וכל זה בעוד את עצמך עושה את המינימום האפשרי – שזה הדבר הכי קשה לעשות – וזה בעצם להתערב כמה שפחות בתהליך המוזר הזה, ובעיקר לתצפת עליו, ולהיכנע לו שוב ושוב, לצאת אל העולם עם פחות שכבות, חשופה כל כך, שזה כמעט מסוכן, ובכל זאת לתת אמון ולהמשיך?

Fuck this, אמרתי לג'איה, המורה למדיטציה, בשיחה אישית שקיימתי איתה. כאילו, ברצינות, למי יש כוח לכל זה? בגלל שהיא מורה מעולה, היא חייכה והנהנה באופן שהבהיר לי שהיא יודעת בדיוק על מה אני מדברת. היא אמרה לי, "בגלל שיש לך מיינד חריף, את בטח מנסה לסדר לעצמך הכל בראש, וטועה לחשוב שהצלחת. אבל זה לא עובד ככה – קודם עוברים את החוויה, ורק אחר כך את מבינה מה בעצם קרה שם."

חה. חה חה. אין ברירה אלא להמשיך לדשדש בביצות טובעניות ויקומים מתפוררים (אני נזכרת ב"סיפור שאינו נגמר").

אני מודה שלצד התסכול שאני חווה על דרך החתחתים הזו, יש בעולם הקסמים הזה גם צדדים מענגים. אתה, לדוגמה, חי שם מאוד, ואני נהנית מהאפשרויות שהחיים האלה מביאים איתם – פוטנציאלים רבים מספור, חלומות שמערבבים בין זמן ומרחב, דמויות שלובשות זהויות רבות. יותר מענג או יותר כואב? אילו הייתי יכולה לוותר על הממלכה המטא-מציאותו הזו, ייתכן שבשל הכאב, הייתי מוותרת עליה. אבל אף אחד לא בדיוק שואל אותי.

ריטריט ארוך יותר מסופ"ש קצר מאפשר טעימה מגמישות הזמן-מרחב-תודעה. פתאום, לוקח לי המון זמן להגיע מחדר האוכל אל אולם המדיטציה, אבל גם אילו הייתי רוצה, לא הייתי מצליחה להחיש את צעדיי – הרגליים שלי פיתחו חיים משל עצמן ("מה שאנחנו רוצות זה מה שקובע!"), הן אוהבות ללכת מאוד מאוד (מאוד) לאט פתאום, ואני לפעמים מביטה בהן כמו באיברים חייזריים שמישהו חיבר לגוף שלי, עם רצונות שחורגים ממרכז ההפעלה האוטומטי. ואז לפעמים, מדיטציה של 45 דקות, חולפת כאילו היתה דקה אחת בלבד.

אני חולמת הרבה על אמא שלי, הרבה על סבתא שלי (זו שחיה, אמה של אמי), קצת על סבתא שלי (זו שמתה, אמו של אבי), והרבה עליך גם. לא מזמן חלמתי שאנחנו נפגשים איפשהו בטבע, ואתה שואל אותי אם מתאים לי להצטרף אליך להרים, שם אתה אמור למצוא מוסך לתקן בו את האוטו שלך. אני מהרהרת בזה לרגע, וחושבת שדווקא מתאים לי לעלות להרים, לראות מה קורה שם. ואז אתה אומר לי, "אבל אם אמת מתכוונת להיות נשית ואינפנטילית, לא מתאים לי שתבואי." התעוררתי וחשבתי, נשית ואינפנטילית?? שתי תכונות שאמא שלי חזקה בהן, ואני חלשה בהן למדי.

חלומות הם עוד דרך שלי להתאבל, לשחרר. חלום שחלמתי על אנשים טובעים בלב ים, שמלח הים מתגבש סביב ראשיהם ויוצר מיכלי-חמצן, הוא חלום על הצלה-עצמית בנסיבות בלתי אפשריות. האבל יכול להתקיים ולקבל גם סיפור אחר, עם סוף מעודד ואופטימי.

(ערב)

אולי נכון יותר לכנות את השנה החולפת בחיי, "שנת המחשבות המיסטיות שלי". המציאות הפכה קשיחה פחות, ויותר פתוחה לפרשנויות, ולפחות חלק מהמידע החדש שאני לומדת ממנו, הוא מידע שאפשר לקרוא לו מיסטי. טבע מדבר, למשל, יקומים מרובים, תזוזה אחורה וקדימה בזמן. גם בחלומות, אבל לפעמים גם כשאני ערה. לפעמים זה מאוד משחרר – פתאום אני מבינה משהו חדש על מציאות מכאיבה, ונהיה מעין "קליק" שכזה של הבנה עמוקה שעוזרת לי להתקדם הלאה או פשוט להניח למשהו. בפעמים אחרות, דווקא החשיבה המיסטית מעמיקה את הפחד, חוברת למציאות כואבת של פרידות ואבדן, ומעניקה לה נופך מוצק מהרגיל.

ההתמודדות עם אבדן של אנשים קרובים אליי בשנה החולפת, הביאה אותי לקצות התודעה שלי, ושם פגשתי סיפורים חדשים וישנים בלבוש אחר, צורות חדשות – פתאום יש לי גישה לזמן אחר ביחסים ביני לבין מישהו שמת, וזה לא זיכרון אלא ממש חוויית-הווה. מתגלים לי צדדים חדשים בסיפור ישן.

ארבעה חברים וחברות שהחשבתי חברים קרובים מאוד בשנים האחרונות, ושליוו אותי ברגעים הטובים והקשים ביותר בחיי – יצאו גם הם מחיי בשנה החולפת. יחד עם האנשים שמתו, ואיתך, זה מסתכם כבר בשמונה אנשים בשנה אחת. היה לי, ועדיין יש לי, הרבה מה לחקור. על איך דברים מתפוררים, למה, ומה – אם בכלל – אני יכולה לעשות בנוגע לכך.

שאלה שרודפת אותי היא שאלת האשמה. כדי להאמין שאני לא המחוללת העיקרית או היחידה בסיום יחסים שהיו חשובים לי, אני צריכה לעבוד מאוד קשה: הנחת היסוד שלי, עדיין, היא שאנשים יוצאים מהחיים שלי כי עשיתי משהו לא בסדר. יותר מזה, שמשהו בי מהותית דפוק. שאני אשמה בדבר-מה עמוק וקשה להכלה, שתמיד יעיב, יכביד, ולבסוף ידחוף ממני את האהובים עליי ביותר. ככה יוצא שאני גם מתאבלת על דבר-מה יקר לי שנגמר, וגם מרגישה שזה באשמתי. כמה משקל אני עוד יכולה לשאת?

העולם המיסטי הוא חמקמק, יכול לרגעים לחשוף בפניי את אמת ההשתנות המתמדת של הטבע – עלה נושר מעץ כי הגיע זמנו לנשור, ולא כי העץ הוא דפוק. התעתוע טמון ברגעים שבהם אני רואה את העלה הנושר, רואה את העץ, מבינה הכל, ובכל זאת עומדת קרה ואדישה, מסרבת ללמוד את השיעור (וגם בזה, כמובן, יש שיעור).

מוקדם יותר, בשיחת אחר הצהריים שג'איה נתנה, דיברנו על מנוחה ואיכויות שלה, מה ניתן לגלות על עצמנו, על העולם, כשאנחנו מאפשרות לעצמנו לנוח. היא ביקשה מאיתנו לנסות להגדיר איך זה לנוח. אני אמרתי, to fall back into something, to have less, to surrender. היו אנשים שאמרו, "משהו רך", "פחות התנגדות". ואז מישהי שאלה שאלה מוצלחת: איך אפשר לדעת מה ההבדל בין מנוחה לבין ניתוק? היה דיון, וג'איה הציעה שאיכות מסוימת של מנוחה, לעומת מצבי-ניתוק, היא receptivity (לא מצאנו לזה תרגום טוב בעברית – האפשרות לקלוט, אולי?). היא אמרה, "כמו שלפעמים האדמה פתוחה לקבל את מי הגשמים, ולפעמים היא לא יכולה."

ג'איה סיפרה סיפור ידוע על רגע ההארה של גאוטמה בודהה – כיצד הוא תרגל לכדי שלמות טכניקות מדיטציה, ובכל זאת שומדבר בתוכו לא באמת השתנה. ואיך ברגע אחד, כשהוא התיישב תחת עץ הבודהי, עלה לנגד עיניו זיכרון ילדות, שבו הוא נח בשקט ובסיפוק מלא, בתמימות של ילד, תחת עץ. רק אז הוא הגיע להארה – דרך זיכרון ילדות פשוט על מנוחה טהורה ומתוקה.

ג'איה הוסיפה שבעיניה, רגע לפני ההארה, גאוטמה היה במצב של ייאוש מוחלט, באובדנות אפילו: הוא תרגל כל כך הרבה, וכלום לא קרה. כמו אומץ, תקווה ואמון נדרשו לו כדי להיכנע – surrender – להיות מסוגל להישאר פתוח למה שהחיים גלגלו לעברו באותו הרגע: סתם זיכרון ילדות, שהוא בעצם הכל.

אם כל זה נשמע מיופיף מדי, זה כי זה באמת כך. מה שבאמת נכון זה שמילים מאירות באופן חלקי מאוד חוויות של מדיטציה ומנוחה. מהר מדי זה הופך לתיאורים של שקט, שלווה, אמון… והרי רוב הזמן אין שקט, אין שלווה, ואמון הוא הכי רחוק מהמציאות הפנימית.

(לילה)

כל יום תרגול מסתיים בשירה מדיטטיבית. זה יפה, הריטואל הזה, לסיים ימים שלמים של שתיקה – בשירה. ג'איה מציעה בכל ערב שיר-עם או מנטרה, ואותה אנחנו שרים במשך כמעט שעה ביחד. בלי קולות מיוחדים, בלי התפתחות מלודית. אני אישית חסרה את כוח הרצון להשתתף בשירה בריטריט הנוכחי – אבל אני כן נשארת באולם המדיטציה, מתכרבלת על המזרן שלי, שהוא גם מאוד קרוב למורה וגם קצת בשולי האולם, וכך אני שוכבת לי בתנוחת-עובר, מאזינה לקולות השרים סביבי. האולם חשוך, כל האורות כבויים, ויש רק נר אחד דולק בתוך צנצנת למרגלות המורה. כל הסיטואציה מנחמת ומערסלת. כשאני פחות חושבת על הסצינה – שעשויה להיראות תמוהה מבחוץ – ויותר שומעת פשוט הרבה קולות שרים יחד בחושך, קל לי להירגע. לנוח, ולא להתנתק.

אתמול ג'איה הציעה לשיר מנטרה של טארה הירוקה, אחת מההתגלמויות הנשיות של בודהה:

Om Tare Tuttare Ture Soha

היא סיפרה שאחד המורים שלה לימד אותה את המנטרה הזו בתקופה שעלו בה הרבה מאוד פחדים. ואז, איך שכולם התחילו לשיר – בּוּם, עלו בי פחדים שבקושי הצלחתי להכיל – בעיקר, הפחד שלעולם לא אצא ממצב האבל הנוכחי, שנדמה שעוטף אותי עד כדי חנק. כל הגוף שלי כאב, עד כדי שהרגשתי שהכאב הוא כמו גדר תיל שהתמזגה בעור שלי.

התחלתי לבכות ולא הצלחתי לעצור במשך הרבה מאוד זמן. לא ניסיתי לעצור. בכיתי בקול, התחלתי לטבוע בנזלת. מישהי שישבה קרוב אליי, הציצה בי מדי פעם לראות שאני בסדר. לא הייתי בסדר. אבל כן יכולתי להיות שם, באולם, בעודי מאוד לא-בסדר. קינחתי את האף, תחילה בשקט, ואז בקול גדול, בעוד מסביבי אנשים שרים שוב ושוב, אום טארה טו טארה… אוף, כמה בכיתי. על סבתא שלי ועל ההורים שלי ועל חברים שלי ועליי ועליך. על האנשים שאני אוהבת ושהולכים רחוק מדי כשאני רוצה אותם קרובים. חלקם ישובו, אני בטוחה בכך. אחרים לא.

25 באוגוסט 2022, יום #5 לריטריט

(בוקר)

"התָּר הרך הנודד" – התעוררתי עם המילים האלה מהדהדות בי, שבחלום שלי תיארו אותך. חשבתי ש"תר" ו"נודד" הן מילים דומות במשמעותן, אבל גם לא לגמרי – אפשר לנדוד זמן רב בלי לתור אחר דבר. ואפשר לתור בלי לנדוד. אהבתי במיוחד את התיאור שלך כ"רך". זה מאוד נכון, לפחות עבורי: אתה פוחד מנוקשות, מה שגורם לך להיות רך באופנים שהם מופלאים ומקסימים לפעמים, ומניפולטיביים בפעמים אחרות, כשאתה לא מסוגל לקבל את הנוקשות שלך, מנסה לכסות אותה ברכות, וזה יוצא עקום.

הנוקשות שלך – שלי – של כולנו – היא משהו שטחי ושקוף. אני כמו רואה דרכה, ולפעמים זה בעוכריי, כשאני מרגישה את המורכבות האנושית שעומדת לפניי, ומתעלמת מהדברים הקשים שאנשים יכולים לעשות לי, ושעליהם אני לפמעים סולחת מהר מדי: אני נותנת המון מקום לחמלה, ושוכחת צעד חשוב בדרך – גבולות. לשמור על עצמי. לסרב לקבל התנהגויות מסוימות שהן פסולות.

פעם הייתי כועסת המון. זעמתי זעם מכלה במשך שנים, על כל כך הרבה דברים שקרו ושקורים. היום אני לעתים רחוקות כועסת, ובעיקר חשה פעמים רבות עצב עמוק – יגון – על רגעים ומקרים של פגיעה. בספר שאני קוראת, בשם The Wild Edge of Sorrow, כותב המחבר על זעם כחלק מהותי מעיבוד של אֵבֶל, לצד חמלה וריפוי. היכולת להכיל זעם ולבטא אותו אל מול אבדן ועוול היא יכולת שאסור לוותר עליה בשם רכות.

שנים זעמתי עד שהתעייפתי. אלה היו שנים עם מעט מאוד חמלה-עצמית. עכשיו, כשמיכל החמלה העצמית שלי התרחב וגדל, הרבה מהזעם שכך. אולי יותר מדי. לפעמים בא לי לכעוס עליך יותר. ללמוד לשלב את האלמנטים האלה הוא תהליך מורכב, מייגע לעתים.

אֵבֶל. ל', אתה חסר לי באופן מסוים שגורם לי למען אליך את המכתב הזה, על אף שנמעניו רבים, ולא תמיד ברור מיהם.

התיישבתי לכתוב מתחת לעץ. יונה אפורה פשוטה זזה בין הענפים כל הזמן, הומה את הקולות המעצבנים של יונים. ואז שמתי לב שכל הרחש-בחש הזה שלה הוא בגלל שהיא בונה קן – בקצה העץ, על אחד הענפים הנמוכים, יש קן כבר די בנוי, ובתוכו יונה נוספת שכנראה דוגרת על הביצים. היונה שמעופפת מענף לענף מביאה זרדים להשלים את מלאכת הבנייה. ביום הראשון לריטריט מצאתי קן ציפורים שלם וריק על הקרקע. הוא היה ממש מושלם – עגול לחלוטין, עשוי ללא דופי. לא של יונים, הוא היה קטן מדי. הרמתי אותו ובחנתי אותו מקרוב – זרדים, ענפים, חתיכות בד ולֶבֶד, נוצות – כולם נשזרו לסבך צפוף ומהודק; מבנה כאוטי לחלוטין עם היגיון פנימי מובהק.

החזקתי את הקן בשתי ידיי זמן מה. הוא היה קל-משקל. רציתי לקחת אותו איתי לחדרי, להביט בו לאורך הריטריט, אך לפתע כל החומר החי-מת הזה דחה אותי, הרגיש מלוכלך, וגם זר לחלוטין להציבו בין ארבעה קירות. הנחתי אותו בשולי אחד השבילים, בחלקת פרחים, כדי שאוכל להתבונן בו כמו גם אנשים אחרים. ואני באמת מביטה בכל בכל פעם שאני עוברת שם, רואה איך בכל יום הוא קצת פחות עגול, קצת פחות שלם.

יש דברים שנועדו להתפורר בפנים, ויש דברים שנועדו להתפורר בחוץ.

(צהריים)

כשחיכיתי לשיחה אישית עם המורה הנוספת, אודליה, היום, ראיתי שעל השידה, מחוץ לחדר, הונחו כל מיני פריטים מן החוץ: נוצה, נשל-נחש כמעט שלם, וקן ציפורים. בכל זאת מישהו ראה לנכון להכניסם פנימה. נגעתי בזהירות בנשל, הוא היה רך מאוד, בניגוד לציפייה שלי שמגעו יהיה יבש ופריך. כנראה שמדובר בנשל טרי יחסית, שהושל לא מזמן.

התיישבתי מול המורה אחרי שבחורה שנפגשה איתה לפניי, יצאה מהחדר. שמעתי אותה בוכה מבפנים, כמעט צועקת אפילו. בכי-מחאה. כשנכנסתי, אמרה למורה כמה מעניין היה לשבת ולשמוע את הבכי הזה. אנשים נכנסים ויוצאים ונכנסים מהחדר הזה, בו הם בוכים ומוחים, מתאבלים ותוהים, מדוע כל הכאב הזה. גם אני. אלא שהבכי ששמעתי פתאום הרגיע אותי, הזכיר לי שיש שאלות נוספות בעולם מלבד שאלות על אבדן ואבל.

החלטתי לשאול את המורה על נשל הנחש. ליתר דיוק, שאלתי אותה מה אמור לקרות אחרי כל ההשלה הזו – כבר זמן רב כל כך שאני משילה מעליי דרכי-חיים שמצאתי שאינן תואמות את מידותיי, עקרונות שהתגלו כריקים מאהבה וחמלה, ציוויים שהצרו את צעדיי ואף הכשילו אותם, אמונות שצמצמו את האנושיות שלי. נותרתי עם מעט שהוא הרבה, שהוא בכל זאת מעט; מעט: רדיפה, פאסון, אידאליזם, תזזיתיות, חומרנות, אמונה עיוורת. הרבה: זמן פנוי, יצרתיות, מנוחה, טבע, חמלה. ובכל זאת מעט: קשרים אנושיים, מעורבות עמוקה בעולם סביבי, אינטימיות ומיניות.

איך, מתוך כל הנסיגה הזו – שבחרתי בה גם מתוך רצון ותקווה, אך גם מתוך פחד והתגוננות – יכול לצמוח חיבור מחודש עם עולם ובני אדם? חומת הברזל של האבל הכבד ירדה על לבי בשנה האחרונה, והפכתי מסוגרת וחששנית מתמיד.

המורה, כמובן, חייכה. היא אמרה שלא נשמע שיש סיבה לדאגה. שאם אשאר סקרנית לאפשרות שמתישהו, דבר-מה יקרא לי לצאת מהסגירות הנוכחית – והרי זה בוודאות יקרה, היא הוסיפה, כדרכם של החיים האלה – אז כנראה שיגיע הרגע שבו יימצאו לי כוחות מחודשים להתערבב שוב. ושאין צורך לפענח ממש עכשיו כיצד.

כל לו"ז כפוי שאני מנסה לבנות לעצמי, מתפורר חיש-קל. מזמן ויתרתי על הניסיון. כל יום הוא יום חדש על-אמת: הרבה זמן פנוי, הרבה סקרנות, לפעמים יותר כאב שמכריע אותי ואני קורסת אל ההשתבללות של הבית הקטן והשקט שלי, מגיפה את התריסים, שוקטת במיטה, חושבת את מחשבותיי וכואבת את כאביי. אילו הייתי נזירה, אמרתי למורה, היתה הכותרת הזו עוזרת לי להרגיש פחות לא-בסדר בבחירת אורח החיים הזה. אבל מכיוון שאני לא נזירה, אך גם לא לא-נזירה, אני פשוט… "מוזרה?" שאלה המורה. כן, עניתי. מוזרה. "יאללה," היא צחקה. "תהיי מוזרה. גם אני הייתי ככה המון שנים." יאללה, עניתי. מוזרה.

26 באוגוסט 2022, יום #6 לריטריט

(בוקר מאוחר)

אתמול חלה תפנית במזג הפנימי שלי. משהו, מעבר למילים שנגישות לי כרגע, התבהר. כמה חלקים של משוואה פתאום הפכו נהירים – יחד, לא לחוד. התחלתי לראות קצה של יבשה מתוך ים הדמעות. החוויה היא בעיקרה פיזית – הגוף רגוע יותר, בית החזה נינוח ולא מכווץ. לא עשיתי דבר מה מסוים שהוביל לכך. אני כן יכולה לומר בוודאות שלא ברחתי מכל מה שעלה בימים האחרונים – בחודשים האחרונים – בשנים האחרונות? ככל הניתן. לפני יומיים, ציטטה אודליה מתוך שיר של נעמי שיהאב נאי, היתה שם שורה שהלכה משהו כמו, "הדקה אומרת לשעה: בלעדיי, את שומדבר." פאנצ'ליין לא מדהים מבחינה שירית, אבל מילא. הדקה אומרת לשעה, השנייה אומרת לדקה… היום אומר לשבוע.

יש תקופות – ימים, שעות – של בריחה. אפשר גם לברוח בדרכים מגוונות כל כך. גם בריטריט. ובכל זאת, כשאני מביטה אחורה אל החודשים האחרונים, אני יכולה לומר שניסיתי – ככל שהצלחתי – לשמור אמונים לתהליך האבל, עוד לפני שידעתי שזה מה שאני עוברת דרכו. גם כשחשבתי ברגעים מסוימים שאם אתחיל לבכות, לא אפסיק לעולם.

בכלל לא ציפיתי שמשהו ישתנה בריטריט הזה. תכלס לא ציפיתי לכלום חוץ מכאב. וגם עכשיו, הכאב פה, אבל הוא קצת יותר כמו חתול-בית מנומם שבא להתכרבל בחיקי: כבד, רך, איטי. אפילו חמוד. בדיוק הגעתי לחלק בספר The Wild Edge of Sorrow שבו המחבר מדבר על חווית האבל העמוקה שחווה באמצע חייו, כשהרגיש פתאום עד כמה הוא בנה לעצמו חיים מסודרים ויציבים אמנם, אך כאלה החסרים את העושר של מגע עם חיות העולם השוכנת פעמים רבות הרבה מחוץ לאזור הנוחות שלנו. הוא כותב (תרגום שלי):

"כשהכרתי לראשונה באופן מודע את הריקנות שבתוכי, זה הרגיש כמו נפילה חדה מצוק; לא הצלחתי למצוא את דרכי בחזרה למעלה. צפתי בים נטול מילים של כאב וצער. כל מה שיכולתי לעשות היה לנסות לקדם בברכה את כל מה שהגיע לפתחי, לבכות בכל יום, ליידע את האנשים הקרובים אליי מה עובר עליי. הייתי חייב לטפל ולדאוג למקום הפגיע הזה. באר האבל היתה עמוקה מכל דבר אחרי שנתקלתי בו בחיי, ופני השטח הרגישו ריקים וחשוכים. לא היה אף אדם אחר במקום הזה, לא היו ידיים מנחמות, לא היו זרועות מחבקות ותומכות. לא היו קולות אחרים שיכלו לאשר לי את החיבור שלי לעולם. הרגשתי לגמרי לבד."

המחבר מסכם ואומר: התפרצות הכאב הזו אפשרה לו להתאבל על כל הכאבים שהוא הדחיק לאורך השנים, ולרפא גם אותם.

27 באוגוסט 2022

יום #7 לריטריט

(בוקר)

כמה לְבַדּוּת אפשר לשאת? זה היה ריטריט-אֵבֶל כהלכתו. הרגשתי לגמרי לבד. לצד זאת, הייאוש קיבל פנים מגוונות, לא רק צורה וצבע אחידים.

ג'איה השתמשה אתמול בדימוי החתול כדי לדבר על כאב – אחרי שכתבתי אותו במחברת שלי. כמו שהיא אומרת כשהנושאים האלה עולים במקביל אצל אנשים שונים: “We’re in the same field”. היא אמרה: לא ניגשים לחתול שאת לא מכירה ופשוט מחליטים עליו – "הנה, עכשיו אני רוצה ללטף אותך. ועכשיו ליטפתי אותך X פעמים, אז אתה כבר יכול לסמוך עליי." אולי החתול פוחד? אולי הוא פצוע? באופנים שלא נראים לעין דווקא. אולי נצליח לגשת אליו רק כשנשחרר את האג'נדה שלנו בנוגע אליו. אולי הוא פתאום יבוא, ונוכל לחוות רגע של קירבה בלתי צפויה, ואז הוא יילך שוב.

הרגשתי לגמרי לבד. המילים האלה חוזרות על עצמן בראש שלי. אולי כי – כפי שכתב מחבר הספר – האֵבֶל הכבד הזה שהחיים לפעמים מזמינים כניסה אליו, מאפשר להיזכר בכל הפעמים בחיינו שבהן הרגשנו לגמרי לבד: פתאום, מבול אדיר של זיכרונות מציף – כמה לְבַדּוּת חווינו במהלך חיינו! תחילה מדובר במצב מבעית. כן, הזיכרונות לא פוסקים מלהגיע – האם אי פעם יפסיקו..? אני תוהה לעתים קרובות. אבל מה שמעניין זה שיש לפחות סיבה אחת לכך שהם מגיעים בהצפה מוחלטת – כנראה שבעבר, לא יכולתי לתת מקום לתחושת הלבדות הזו, והדחקתי אותה כדי לא להתפרק. כעת, עם כל הכאב והצער הכרוכים בכך, יש בי את היכולת להביט אחורה אל הרגעים הרבים כל כך שבהם חוויתי נטשיה, הרגשתי בלתי נראית, לא-בסדר, שהוזנחתי – ולכאב את כאבי העבר, גם.

הפרידה ממך, ל', היתה קטליזטור להתפוררות סכרים בתודעה שחסמו כאבי נטישה רבים כל כך. נטישות שננטשתי, וכאלה שבהן נטשתי את עצמי. רגעים שבהם שיוועתי לנחמה ולעידוד, וקיבלתי את ההיפך. זמנים של חולי, של דיכאון, של נכות, שבהם לעתים נדירות חוויתי תחושה של קהילה וחברות עוטפת ותומכת (על אף שאני מוקירה תודה לכל מי שניסתה, באמת ניסתה, והיו כאלה), ובמקום זאת מצאתי את עצמי מבלה שעות בוהה בקירות הבית.

לקח לי שנים עד שהגעתי למצב שהבאתי איתי לריטריטים את כל מה שאני באמת צריכה כדי להרגיש עטופה בחדרים הפשוטים והכעורים למדי של הקיבוץ. במשך שנים, הייתי מביאה איתי את המינימום האפשרי, את השמפו והסבון הפחות מוצלחים, את המגבת הישנה, אפילו את הבגדים הפחות יפים. לקח לי שנים, שבהן הרגשתי את החוסר הזה בכל פעם מחדש – לפעמים השתמשתי בהיחבא בשמפו ריחני שמישהי אחרת השאירה במקלחות – עד שהתחלתי לארוז לעצמי בהתאם: מגבת רכה, סבון חדש בריח פרחים. עוגיות. מגוון חולצות נקיות ויפות. שנים. שבהן הייתי גנבת של הקטנות האלה, חומדת חפצים שאחרות הביאו איתן, לא מעלה בדעתי להביא בעצמי.

פעם ג'איה אמרה בריטריט שהייתי בו, שיכול לקחת לנו שנים – ממש שנים על גבי שנים – לקלוט שהאדם שיושב לידינו בשולחן האוכל ולועס בקול, מפריע לנו כי אנחנו בעצמנו לועסים בקול. אנחנו עד כדי כך עובדים קשה להגן על עצמנו מפני אמיתות כואבות הנוגעות לנו.

באותה מידה, אירועים קשים וכואבים שקרו לנו יכולים "להירשם" בזיכרון שלנו – אני יודעת שהייתי חולה בסרטן, אני יודעת שעברתי תאונה קשה, אני יודעת עוד הרבה דברים חמקמקים יותר – ובכל זאת במשך שנים הסתובבתי אטומה לכאב שהחוויות האלה רשמו בעומקי נפשי ורוחי. אני זוכרת שבכל פעם שהפסיכולוגית שטיפלה בי לאורך שנות העשרים לחיי רצתה לשוחח על הסרטן, אמרתי לה בכנות: אני לא זוכרת כלום. זוכרת את הצבא בימים שלפני גילוי המחלה, זוכרת תיזוזים לבדיקות, זוכרת רגעים בבית החולים, זוכרת כמה טיפולים היו… זוכרת הכל. ולא זוכרת כלום. לקח שנים רבות עד שיכולתי להרגיש שוב את הכאב של מה שעברתי. כמו שלקח לי שנים להרגיש כאב ממשי על כך שאני לוקחת פה ושם שפריץ שמפו ממישהי בריטריט שלא יודעת שזה מה שאני עושה. שוב ושוב ושוב הייתי צריכה לבוא לריטריטים, שוב ושוב ושוב להרגיש שחסר לי, שוב ושוב ושוב לקחת ממישהי ללא רשות, עד שנפל האסימון הרגשי, לבכות על החוסר, למלא אותו בעצמי.

31 באוגוסט 2022

פוסט-ריטריט: הימים שאחרי

כשנגמר הריטריט, בכיתי גם. אנשים ניגשו אליי – חלקם חשבו שאני בוכה כי הוא נגמר. חלקם חשבו שאני בוכה כי כולם מסביבי נדמים קורנים מסיפוק, ואני לא. העמדתי אותם על טעותם. אמרתי להם: היה לי כל כך, כל כך קשה. מההתחלה ועד הסוף. הם הביטו בי במבטים ובמילים ובחיבוקים. סקרנות פשוטה. בלי עצות מיותרות. הרבה הבנה. חשבתי שאלך הביתה בזריזות, אתחמק משיחות, אמשיך להתאבל בחשכת דירתי. במקום זה, מצאתי את עצמי יושבת על ספסל קרוב לכניסה לחדר האוכל, בוכה, ואנשים באים אליי אחד אחרי השני. ככה במשך כמה שעות.

אחרי שנגמרו השיחות, הבנתי: אלה השיחות שאני רוצה לקיים. שיחות שמאפשרות דמעות, הבנה, דיבור על כל מה שעולה, הזדהות. ביום האחרון לריטריט, עלתה בי מחשבה לשלוח לך הודעה בסופו. ידעתי שאחלוף על פני ביתך בדרך הביתה, ועלתה בי כמיהה לעצור אצלך לשיחה משתפת על קפה וסיגריה. לבקש איתך ידידות פשוטה שאני עדיין רוצה בה. חלק מהבכי בסוף הריטריט בא כי הבנתי שאין אפשרות כזו. לא באמת. לא עכשיו. אולי לעולם לא. כשהנכחתי מולך כאבים שהתמודדתי איתם, נבהלת, השתבללת והתרחקת. החלטת את החלטתך שלא להתאמץ עבור האפשרות להיות איתי בקשר, מסיבות שאני מבינה, אבל לא מקבלת. כאב העזיבה שלך גדול מכדי שאסלח עליו כרגע.

נסעתי הביתה בלי ציפייה לבאות. פתחתי את המקרר, הוצאתי ממנו בקבוק יין לבן, פתחתי את הפריזר, הוצאתי ממנו גלידה, ויצאתי לשבת במרפסת. אל מול הוואדי, גרפתי אל פי גלידת שוקולד קרה ולגמתי יין קר לחלופין. קראתי בנינוחות הודעות שנשלחו אליי בשבוע הריטריט, ועניתי עליהן באיטיות, בשמחה ובנדיבות. הרגשתי את עניינם הכן של אנשים קרובים וקרובים פחות במה שעובר עליי.

הימים האחרונים מאופיינים בשקט פנימי נטול מילים, מהול בסקרנות. אני עדיין הולכת לאט יותר, אני לא מצליחה אחרת. אני מרגישה שעיניי נשטפו במים שחידדו מחד את הראייה שלי, וריככו אותה מאידך. אין זיקוקים או התרגשות מרוממת-רוח. יש תחושה של משהו חדש שעתיד לבוא. אני עדיין חושבת עליך מדי יום, אבל חסרונך הופך ממשי פחות, מפושט יותר. אני לא כועסת עליך, אבל גם לא סולחת. אין בכך צורך, כך או כך, אתה הופך להיות חלק מהנוף הרחב יותר של חיי.

בלילה הראשון במיטתי שוב, חלמתי חלום: הייתי כלואה במציאות-חיים מורכבת. לפעמים היא היתה כואב מאוד, לפעמים רגילה למדי, אבל בכל מקרה ידעתי שאני כלואה. עבר זמן רב, קרו דברים רבים. יום אחד, גיליתי שיש ביכולתי להגמיש את הזמן והמרחב, ולמצוא דרכי יציאה יצירתיות מהמציאות הזו, לפרקי זמן קצרים אמנם, אבל בכל זאת. בכל פעם שמצאתי את דרכי היציאה הללו, גיליתי שמי שמסייע בידיי למצוא אותן הוא גבר בן-גילי שמופיע לנגד עיניי ושוהה איתי מחוץ למציאות הכולאת. אך ככל שניסינו יחד, לא הצלחנו לחלץ אותי מהמציאות הזו לאורך זמן. יום אחד, ישבנו יחד, אני ואותו גבר, ונגסנו כל אחד באפרסק. יכולנו לשהות יחד כל עוד אכלנו יחד אפרסקים – כך יכולנו להגמיש את הזמן והמרחב. פניתי אליו בתסכול ואמרתי לו, "אני לא מצליחה לצאת מכאן!" הוא בתגובה אמר לי, "אל תדאגי, נמשיך לנסות. וגם אם לא נצליח לעולם, אני מוכן לשבת איתך ולאכול אפרסקים לנצח, אם זה מה שיאפשר לנו להיות יחד בפשטות."

התעוררתי כשחיוכו הפשוט והבוטח חקוק על לוח לבי. השעה היתה ארבע לפנות בוקר. חזרתי לישון.