הסיפור פורסם במקור במגזין מעבורת, במסגרת פרויקט סיפורים קצרים בעקבות צילום של אדם בביתו שהופצץ במלחמה של פלישת רוסיה לאוקראינה, מאת הצלם אדי גרלד, מרץ 2022.
*
יום אחד, הכוס האחרונה של סבתא שלי תיפול לרצפה ותישבר. ההבנה הזו נופלת עליי בוקר אחד, בעודי שוטפת כוס חרסינה לבנה מעוגלת, אחת מסט כוסות שירשתי עם מותה של סבתי. לאחר שאני מייבשת אותה, אני מניחה אותה בעדינות ובתשומת לב בוויטרינת עץ-וזכוכית ישנה, שקניתי במיוחד עבור כלי הפורצלן והקריסטל של סבתי, כדי שאוכל לראותם מדי יום ביומו, להתבונן בהם, לשלוף כוס או צלחת מעוטרת ולהגיש בהן עוגיות, קפה.
מעולם לא העליתי על דעתי להעמיד בביתי ויטרינה. הרהיט הזה מדיף ריח של תרבות אחרת, של זמן אחר. הריח איננו מטאפורה; במהלך חיי נכנסתי לא פעם לדירות, שגם באור יום בוהק של אמצע קיץ ישראלי, היו אפלוליות והדיפו ריח של אותו עץ כהה, ישן. עץ של ויטרינות.
אותו עץ ואותן זכוכיות שוטפים את עיניי כשאני מביטה בצילום של אדם בביתו שהופצץ באוקראינה. אילו היו חותכים את חלקו התחתון של הצילום (רצפה מכוסה ערבובייה של ריהוט שבור, שברי זכוכית מהחלון שהתנפץ, כלי מיטה שניתן לשער שהגיעו לשם מפאת ההדף) ואת צדו הימני של הצילום (חלון שזכוכיתו נעלמה לבלי שוב, בתים הרוסים בשממת-קרח מעבר לו), ניתן היה לרגע לדמיין שהאדם העומד בסלון ביתו – עומד בבית שלם עדיין, שלא נפל בו פגם. הוויטרינה הסלונית, המקובעת בין ארונות-קיר מעץ מלא כהה תואם, היא זו שנותרה עומדת בשלמותה.
כלי זכוכית שלמים עומדים בה, מסודרים לצד כלי מתכת שונים בצבעי כסף ונחושת. אני מזהה מיני כוסות של שתייה קלה, גם של קוניאק. קומקום חרסינה. מלאך מגולף מעץ או אבן. תחריטי עץ. כלי נוי נוספים שאני מתקשה לזהות. דלתות המגירות שמתחת לוויטרינה, ודלתות ארונות הקיר שמעליה, סגורים. רק דלתה האחת של הוויטרינה – דלת זכוכית ממוסגרת עץ – פתוחה מעט, סימן יחיד להשפעת הפיצוץ עליה.
מבטו של גבר בגיל העמידה, העומד במרכז התצלום – לפני הוויטרינה – מסגיר מעט מאוד. באותה מידה אפשר היה לדמיין שזהו מבט של אדם עייף מעט, בדרכו החוצה ליום עבודה. לבושו – ג'ינס כהה, סווטשירט כחול כהה, מעיל חם – יחד עם תיק היד מעור שחור שהוא אוחז בו בידו האחת – אינם מעידים על המעמד החדש שקנה לו כמי שעולמו חרב עליו. האם יש בתיק הקטן מסמכים שהכרחיים לו להמשך דרכו? דרכון, מסמכים מזהים. כסף.
רוח חודרת מבעד לחלון השבור. על כך מעידים הווילונות העפים אל מרכז החדר. אור בהיר של שמש, שמשתקף בשלג, חודר פנימה, מאיר בקושי את הגבר. מאיר בקושי את הוויטרינה. פניו של הגבר כהות כמו עץ הוויטרינה. שום אור, חזק ככל שיהיה, לא יצליח להאיר את החדר הזה יותר.
כשסבתי היתה בת עשר, היא ברחה מהבית היחיד שהכירה, בברלין. אביה, שהיה בעל חנות טקסטיל באלכסנדרפלאץ, נעל את הדירה בפעם האחרונה ועזב עם אשתו ובתו – סבתי – ויחד הם החלו מסע בריחה שנמשך שנים, עבר דרך יערות, ערים ומדינות, ספינות, טביעות בלב ים ומחנה ריכוז. זמן קצר לפני שברחו עם מעט מאוד כסף ותכשיטים בביטנות המעילים שלהם, הצליחו הוריה של סבתי לשלוח שני קונטיינרים של חפצי ערך לפלשתינה. סטים מהודרים של פורצלן "רוזנטל", חנוכייה ופמוטי נרות-שבת אדירי-ממדים מכסף – כל אלה ליוו את סבתי עד יום מותה.
היתה לה, לסבתי, אהבה לחפצים יפים שיש לראותם בלבד. לא זכור לי שאי פעם שתינו בכוסות החרסינה או הדלקנו נרות בפמוטי הכסף. הקריסטלים, שאותם המשיכה לאסוף לאורך חייה, הוצגו לראווה בוויטרינה. לאחר שנפטרה, העמדנו את כלי הנוי על שולחן האוכל הגדול שלה, זה שאכלנו לצדו ארוחות רבות כל כך, וסימנו אילו חפצים נרצה לקחת הביתה. כל נכד קיבל מדבקות בצבע אחר – צהוב, ורוד, ירוק, כסף, כחול – והדבקנו אותן על הכלים השונים. אני בעיקר סימנתי את כלי החרסינה, צלחות שעליהן מצוירים בפירוט מדהים פירות ופרחים, שוליהן מוזהבים. כוסות דקות כל כך עם צלחות תואמות לעוגה.
באחד מביקוריי בברלין, עליתי על הרכבת התחתית לחלקה המערבי של העיר ונכנסתי לשכונה שבה העבירה סבתי את שנותיה הראשונות לחייה. מצאתי את הרחוב, ואז את מספר הבניין, ואז את מספר הדירה. נכנסתי, בליווי חברה גרמנייה, לבניין המגורים האפלולי ועליתי במדרגות. אחר כך דפקתי בדלת. כשזו נפתחה, עמדה בפתח אישה בלונדינית בגיל העמידה. חברתי פתחה בדברים בגרמנית, מסבירה את פשר הביקור. ביקשנו להיכנס פנימה, להתבונן. האישה נבהלה, סירבה, וטרקה את הדלת בפנינו. כשסיפרתי לסבתי את אשר אירע, היא לא התרגשה במיוחד. למיטב ידיעתי, על אף ההזדמנויות הרבות שהיו לה, היא עצמה מעולם לא חזרה לבקר באותה דירה.
אדם עומד בביתו שהופצץ באוקראינה. מאחוריו עומדת ויטרינה, מלאה להתפקע בחפצי נוי, בשלמותה. מה יהיה על הכוסות, על הקומקום? מה יהיה על האדם שיעזוב עוד רגע את הבית ולא ישוב בעתיד הנראה לעין? מה ייקח איתו מעבר לתיק העור השחור, הקטן? אולי, בכל זאת, כך אני מקווה, את דמות המלאך המגולפת?
הכוסות של סבתי עומדות בוויטרינה במטבח ביתי. מפאת הגעגוע ומפאת היופי, אני מרבה להגיש בהן משקאות לאורחיי. אני משתדלת לטפל בהן היטב: לשטוף אותן מיד, שלא ידבקו בהן כתמי תה או קפה. לייבשן בעדינות. להניחן מיד בוויטרינה ולא להפקירן במעמד ייבוש הכלים. אלא שלעתים, נופלת עליי עצלות ואינני נזהרת. לרגע קל, כוס רטובה כמעט ומחליקה מכף ידי. יום אחד, אחת מהן תיפול. לאחר מכן, תישבר אחת נוספת. לבסוף, תישברנה כולן. אבל כרגע, כשאני ישנה בלילה במיטתי, הן נחות ללא פגע בוויטרינה הצרה. בכל בוקר אני אומרת להן, בוקר טוב. בכל לילה אני אומרת להן, לילה טוב.
כך אמשיך בעתיד הנראה לעין.