מיטה ליד החלון (מוקדש לסבתא ליאה) // פרק מתוך ספר

סבתא שלי, שהיתה נשואה לסבי עד שמת, עדיין נאחזת בחיים. כמוה, גם סבי היה יקה, אבל היא – שנמלטה מהנאצים דרך יערות וביצות; שהאונייה שעליה ניסתה משפחתה לחצות את הים התיכון כדי להימלט צללה בלב ים; שבשנות המלחמה האחרונות היתה במחנה ריכוז; שעברה ניתוח לב פתוח, קיצורים חוזרים במערכת העיכול ושני אירועים מוחיים (לפחות); שאחרי לילות וימים של אשפוז במחלקות שונות איבדה את יכולת ההליכה ואז החזירה לעצמה את יכולת ההליכה – לא מוותרת אף פעם, וחוזרת שוב ושוב להתמקם בדירתה בצפון השקט של העיר, להתעניין במדורי הרכילות ולקרוא כמויות בלתי נדלות של ספרי מתח בלשיים באנגלית.

לנאצים היא מעולם לא נטרה טינה. כאשר לפני שנים אחדות הגיעה לביתה נציגה מיד ושם לגבות עדות, היא התיישבה מול המצלמה ומנתה בקול יציב ולמורת רוחה הגלויה של האורחת את כל האנשים הטובים שפגשה, לטענתה, בדרך. כל שנה היתה נוסעת יחד עם סבי לחופשה בפרנקפורט – ממשיכה מסורת של ביקורי מולדת שאמה פתחה בה מייד אחרי המלחמה – וחוזרת תמיד עם מזוודות עמוסות במרציפנים ובקציפות-אינסטנט בטעמי וניל ופירות יער. עוד יש אנשים טובים בעולם, היא נוהגת לומר, גם כשהיא מדברת על אלה שסייעו לה להיחלץ ממוות בשנים הרחוקות ההן, וגם כשהיא מספרת על נהג מונית שיצא מגדרו כדי להוריד אותה קרוב ככל האפשר לכניסה לבניין מגוריה.

אחרי האירוע המוחי האחרון שעברה הכנו את עצמנו לסוף. כשניסתה לעמוד על רגליה, היא נפלה ושברה את האגן. בבית החולים, שכובה במיטה – ליד החלון – הלכה צלילותה והתעמעמה. אלא שאחרי שבוע במחלקה פנימית – עם ריח חומר הניקוי הוורוד והקופסאות הזעירות של הגבינה הלבנה והריבה – היא התחילה להראות סימני התאוששות, והועברה למוסד שיקומי הממוקם סמוך לחוף הים בדרום העיר.

הלכתי לבקר אותה שם ביום קר ובהיר. הגעתי כשהשמש כבר התחילה ליפול לתוך הים ושאריות האור עוד נצנצו בראשי הבניינים – החלונות בקומות הגבוהות כמו עולים באש בעוד הרחוב עצמו כבר שקוע בצללים. לכבות אש במים, חשבתי. וגם: להבעיר אש במים. אבל לא, זה בלתי אפשרי, משהו בתהליך ההפוך נשבר. אחזתי בשקית שהיו בה קופסת עוגיות חמאה מתוקות וקופסת עוגיות חמאה מלוחות. צעדתי ברחוב ארוך שהתפתל והזדחל מעלה-מטה. לא רציתי לבקר שם, המילה "שיקומי" לא שכנעה אותי, אבל כן רציתי לנשק את לחיה הרכה ולראות את פניה קורנות כשהיא נוגסת בעוגייה בהירה משובצת בחתיכות פקאן מסוכרות.

שמחתי גם לצעוד בדרך המובילה לשם, שמוזרותה עוררה בי מחשבות שאין להן מקום במרכז העיר – מים, אש, שבר – כי שם, במרכז, הצחיחות האנושית חונקת. מסביב שמעתי שפות רבות. אישה בכיסוי ראש חלפה על פני במכונית מפוארת. ארנב לבן טייל בגינה רחבת ידיים, וילדה בלונדינית רדפה אחריו, צווחת בהנאה. תרנגולים חצו את הדרך לאיטם – אחד מהם נעצר לנקר מולי באוויר, מנפח חזה, ואני פיניתי לו את הדרך בטרם נכנסתי לחצר המרוצפת של המוסד שעצי הדר בודדים היו נטועים בה.

בלובי ישבו אנשים שקשה היה לדעת אם נפשם קשורה בעולם הזה או בעולם הבא. בחור צעיר במעיל אופנוענים ועגיל באוזן האכיל אישה קשישה בעיסה נוזלית מכוס פלסטיק כחולה, והיא בלעה, מבטה מזוגג ומפוזר, ידיה רועדות. איתרתי את סבתא שלי יושבת בין נוכחים-נפקדים נוספים. שערה הדק והגזוז זהר אלי בין הכיסאות על רקע הים שנשקף מבעד לחלון. פרחי פלסטיק סגולים עיטרו את השעווניות שעל השולחנות, ועל אף שדלת הלובי נפתחה ונסגרה ללא הרף, האוויר עמד, והגופים הרבים במרחב היו נפולים על צדם, דוממים או מעוותים קלות. כשהתחלתי ללכת לקראתה, צעדי הואטו פתאום, כאילו חומר דביק וסמיך הצמיד את רגלי לרצפה.

ריח מוזר – שונה מזה שהכרתי מבית החולים – האם זה המוות, שפה כבר לא מתאמצים להסתירו? – עמד שם. הקפדתי להתלבש יפה, לבחור חולצה עם הדפס של פרחים גדולים, ואף משחתי אודם על שפתי וענדתי עגילים גדולים וורודים. סבתי יודעת להעריך מאמצים כאלה, והיא תמיד שמה לב לחולצה שאני לבושה בה בבואי לבקר אותה, ותמיד בוחנת את הלק על ציפורני. מצידה שיהיה כבר חצי מקולף, העיקר שהצבע יהיה שמח. איתה תמיד אפשר לדעת בוודאות – היא תהיה פה, מתענגת על עוגיות חמאה ונס קפה פושר, עד שיגיע כוח אדיר שיגדע את זמנה בינינו. וגם הפעם היא לא אכזבה. הם אוכלים פה פתי בר, היא כמו חלקה איתי את הסוד הבזוי ביותר ביקום כולו, פתי בר! קולה התמלא לגלוג מבודח בעוד גבותיה התעגלו מעלה. אין בינה לבין המקום הזה והיושבים בו דבר וחצי דבר, כך היא ניסתה לרמוז לי – לא דבר ולא חצי דבר.

בזמן שסיפרה על אלה שבאו לבקר ועל אלה שלא יכלו להגיע אך הביעו את דאגתם בטלפון – אני אומרת לך, עוד יש אנשים טובים בעולם! – עקבתי אחרי השמש הנעלמת בים, מפנה את מקומה לצינה חשוכה. כשיצאתי, השמש כבר שקעה לגמרי אך בשמיים היה עדיין גוון כחול, שהלך והעמיק ככל שנפלטתי מהים בחזרה אל העיר. כשהדלתות נסגרו מאחורי שמעתי את קולה מתנגן עדיין, חסר פחד, לעבר הצוות הסיעודי העסוק במחיית מפות ופיות.

אנחנו דומות ושונות בהישרדות שלנו –  ניצוץ החיבה תמיד ניצת בינינו כשאנחנו חולקות מאפה טוב בשעה יפה של היום, מתענגות על הכאן והעכשיו שאין בלתו. אלא שאני לא מצליחה שלא לנבור שוב ושוב בעבר, למנות מאהבים, רגעים טובים, ביקורים בבתי חולים – מתנות קטנות שידעתי להעריך, אבל היו בסופו של דבר בלתי מספקות. וסבתי? היא בנתה את חייה כשהיא עמלה יום-יום לשכוח. והיא שוכחת ושוכחת ושוכחת.