עולם שלא קיים

הטקסט פורסם במקור באתר העוקץ

*

ואז הזמנתי בשר בשווי שלוש מאות שקלים מקצבייה יוקרתית בצפון העיר.

לא עשיתי משהו כזה מעולם; גם בימים שבהם אכלתי בשר, הייתי הולכת לקצבייה הקרובה לביתי, שתמיד תהיתי אם המראה המיושן שלה מעיד על איכות גבוהה במיוחד – או דווקא על ההיפך – והייתי קונה שם מעט בשר בקר טחון, שממנו הכנתי את המנה הבשרית היחידה שאי פעם למדתי להכין: בולונז. כזה שמתבשל במשך שלוש שעות, עם ירקות שורש מקורמלים בשמן זית, יין, ועגבניות תמר שלמות קלופות משימורים איטלקיים. עד היום זה המאכל האהוב עליי, על אף ששנים לא הכנתי אותו (תמיד אני נזכרת בשירו של חזי לסקלי, “אם תרצו ספגטי בולונז / תקבלו את כל הספגטי בולונז שבעולם”. כפי שמבקש השיר, מעולם לא ביקשתי את כל הספגטי בולונז שבעולם). מעולם בחיי לא הכנתי שניצל. אולי פעם אחת, מתישהו, הכנתי גולאש, אבל אני לא יכולה לומר בוודאות.

אחר כך עברתי במכולת השכונתית, שבין מעבריה הצרים-מאוד אנשים ממשיכים להצטופף, ושבה עובדים נערים חרדים עם מסיכות חד-פעמיות שמשמשות כמסיכות רב-פעמיות, וקניתי יוגורט מחלב כבשים ומילקי “Extra קצפת”. סרקתי את מדף המתוקים אחר עוגיות מעניינות, אבל כל המותגים הזרים נעדרו מפאת הכשרות, אז ויתרתי, כי עוגיות ה-Hit מזכירות לי את הילדות בקטע לא טוב (יש מאכלים רבים מאוד שמזכירים לי את הילדות בקטע טוב בימים אלה; מילקי הוא אחד מהם. עוגיות Hit לא. קשה לדעת איזה מאכל יעורר בך געגוע עמוק שיש למלאו מייד ואיזה יעורר דחייה עזה, עד שידך תרחף מעל המוצר ואז תיקח אותו בחטף אל הקופה, או שלא).

עניין הבשר תפס אותי בהפתעה. זה נכון שהתיאבון שלי אבד לגמרי, כפי שלעתים קורה לי בתקופות של סטרס, אבל בשר מעולם לא היה זה שהעיר את הרעב שלי משנת הנצח בנשיקתו. קרואסון חמאה – כן, לפעמים פסטה עם רוטב עגבניות ויוגורט. אוכל אסייאתי מתובל? אני מנסה להיזכר ומתקשה; הכל מתגמד אל מול טעם הבשר שאני מתאווה לו פתאום.

ביום שבו השכנים מלמטה פתחו מנגל כהרגלם, ואב המשפחה התחיל לצלות עליו קבבים שמנמנים, הבנתי שאני בצרות. סיפרתי מאוחר יותר לחברה על המנגל, והיא גלגלה עיניים כשחשבה שהריח הפריע לי, מה שבדרך כלל נכון. לא, אמרתי לה, ביקשתי מהם שיביאו לי כמה חתיכות. בלי בושה פתחתי את החלון וצעקתי, “יש מצב לקבב?” כאילו זה עניין רגיל שאני צועקת דברים כאלה מחלון המטבח שלי. פשוט ידעתי: אני רוצה את הקבב הזה. לא: אני צריכה את הקבב הזה.

*

קראתי שהמצב יימשך שנתיים. קראתי שהוא יימשך שנה. קראתי שהוא יימשך עד אחרי פסח אבל זה כבר מזמן לא משכנע אף אחד.

שנתיים היה נשמע לי נכון מהרגע ששמעתי את הערכת הזמן הזו, כמעט מרגיע. תגידו לי את האמת, אני מתחננת בשקט אל כל המנבאים למיניהם שמפרסמים הערכות, ניתוחים וגרפים מלחיצים. העיקר בלי שקרים. בלי הבטחות-שווא. אני נזכרת בפעם ההיא, כששוכנעתי בניגוד לרצוני לטפס על פסגת הר בהודו. “בניגוד לרצוני”, כי אני מודעת היטב – אולי היטב מדי – למגבלותיי. וטיפוס של שש שעות בשבילים לא מסומנים ואבנים חלקלקות ממים שזורמים מצלע ההר לא נכלל במסגרת הפעילויות שנוח ונעים לי לעשות. אבל נכנעתי ללחץ, ולאורך כל הדרך שאלתי אנשים שירדו מהפסגה בחזרה למטה, “עוד כמה זמן עד לפסגה?” הישראלים תמיד העריכו את הזמן שנותר לי לטפס במחצית ממה שהעריכו האירופאים. האמנתי לאירופאים. חבריי כעסו עליי ושאלו למה אני כל כך שלילית. אבל לא הייתי שלילית בכלל, להיפך. אני נהיית אדם שלילי במיוחד רק כשמבטיחים לי משהו ולא מקיימים (אני עובדת על להיות שלילית פחות כשאנשים לא עומדים בהבטחותיהם אליי. זה לא תמיד מצליח).

סופו של אותו טיפוס היה שהנוף היה עוצר-נשימה. מגובה חמשת אלפים מטרים, נפרשו לרגליי ואדיות עמוקות ורחבות, הרים עד קצה האופק, פסגותיהם שקועים בעננים קצפתיים. בזמן שעמדתי והתפעלתי מהיופי, חבריי פנו אליי ושאלו, “נו, נכון היה שווה את זה?” המשכתי לעמוד ולהתבונן בנוף. “לא”, עניתי בלי להתמהמה. לא שווה את זה בכלל.

אז שנתיים. להערכתי, משמעות הדבר היא שהמשרה שלי לא תחזיק מעמד; כבר עכשיו אני מרגישה מיותרת לגמרי, אבל ממשיכה להעמיד פנים שאני חשובה מאוד, אחרת כבר היו מוציאים אותי מזמן לחל”ת. יש לי כשרון כזה, להעמיד פנים שאני עושה דברים חשובים מאוד; שרדתי ככה תקופות רבות, כשלא באמת יכולתי לתפקד מרוב דיכאון, אבל הייתי חייבת שיהיה לי כסף. “בטח”, הייתי אומרת ללקוחות שלי, “הפרויקט מתקדם נהדר”. הייתי ממלאת טבלאות מומצאות בנתונים מומצאים של התקדמות מומצאת. אלא שעכשיו כבר לא ניתן יהיה להמשיך באחיזת העיניים לאורך זמן.

ואז לא אוכל לשלם שכר דירה. ואז איאלץ לחזור לגור עם אמא שלי, ובפעם האחרונה שזה קרה הייתי אחרי תאונה קשה שקרתה באשמתה, ואפשר לסכם את החוויה ב”לא טוב”.

אוקיי, אני חושבת. אוקיי. והולכת להוציא מהמקרר קציצת המבורגר ולצלות אותה על המחבת.

*

אני מתחילה לשקול ברצינות לאמץ חתולה.

מאז שסילביה, החתולה שהיתה שלי למשך שתים עשרה שנים, נפטרה באביב של השנה שעברה, לא הייתי מסוגלת לאמץ אחרת במקומה. אם לדייק, גם את סילביה לא אימצתי. מצאתי אותה – חתולה לבנה, פרוותית וידידותית עם עיניים כחולות ובלי קול – מתהלכת הלוך ושוב מתחת לבניין שבו גרתי בפלורנטין. ביום השלישי למפגש שלנו ברחוב, החלטתי להעלותה הביתה. קראתי לה סילביה על שם סילביה פלאת’, שמילאה את נפשי באותן שנים של תחילת שנות העשרים המיוסרות.

היא התמקמה במהירות בסלון, כאילו היתה שם מאז ומתמיד. היא ענדה קולר עם קפסולה מתוחכמת שלא ידעתי שיש בה פרטי קשר, וכשלבסוף, אחרי מספר ימים, הצלחתי לפתוח את מנגנון ההברגה ולשלוף את מספר הטלפון שהיה רשום על דף נייר זעיר, גיליתי שסילביה היא בעצם ליצ’י, ושהיא שייכת לשכנה שגרה בבבניין הצמוד. היא הוחזרה לבעליה, שהיתה מאוד לא מרוצה ששמרתי אותה אצלי למשך כמה ימים.

ואז היא חזרה.

מצאתי אותה מחוץ לדלת דירתי יום לאחר מכן, וברגע שפתחתי את הדלת, היא הידסה פנימה וחזרה לשכב על הספה בסלון. לאחר מספר חודשים של משמורת משותפת עם השכנה, החליטה ליצ’י-סילביה לקבוע את ביתה בביתי. “אבל היא לא באמת שלך”, אמרה לי הפסיכולוגית שלי דאז, ואני התקוממתי, בעיקר לנוכח הרמיזה העבה שאני תמיד רוצה את מה שאינו בהישג ידי. לבסוף השכנה ויתרה.

כשחלתה בשנה שעברה, ניסיתי להחזיק את סילביה בחיים, גם כשהסיכויים כבר היו קלושים. במשך חודש וחצי אשפזתי אותה פעמיים בבית חולים לחיות, למשך שבוע בכל פעם, והייתי נוסעת אליה כל יום לבקרה. היא היתה מביטה בי באדישות דרך סורגי הברזל של הכלוב שלה, עד שלקחתי אותה הביתה. לקראת הסוף, האכלתי אותה במזון רטוב ומעוך שהייתי מבשלת במיוחד עבורה – דג לבן עם דלעת – דרך צינור הזנה, חמש פעמים ביום.

היגון שהתלווה למותה היכה בי בכוח שכמותו לא הכרתי. באותו בוקר, הזמנתי את הוטרינרית אליי הביתה ולבשתי בגדים לבנים מכף רגל ועד ראש. ישבתי עם סילביה שעה ארוכה באמבטיה, המקום היחיד שבו אהבה לשכב בימים שקדמו לאותו יום, ושרתי לה שירים. כשהגיעה העת, והרמתי אותה בידיי למיטה כדי לתת לה את זריקת ההרגעה, שקדמה לזריקת ההרדמה הכללית, שקדמה לזריקת המוות, היא נבהלה וחמקה מידיי בשארית כוחותיה, ואני נאלצתי להשיבה אל המיטה בשנית, שעל מנת להמית אותה. לעולם לא אשכח את הרגע שבו נאלצתי לקום ולהביא אותה בשנית למיטה כדי להרוג אותה.

שמעתי את נשימתה האחרונה, ובניגוד לתכניותיי, פרצתי בבכי. קיוויתי לא לבכות כי חששתי שהיא תשמע אותי ותפחד לעזוב להיכן שהיא היתה צריכה לעזוב אליו. אבל אז יצא ממני קול עמוק, חייתי, שלא יכולתי להחזיק בפנים.

אחר כך הנחתי אותה בקופסת קרטון שריפדתי בבד כותנה שקניתי באותו טיול להודו, ונסעתי איתה, כשהיא שוכבת שקטה כמו שלא היתה שקטה מעולם, אפה הוורוד מתחיל לאבד מצבעו במושב שליד הנהג. קברתי אותה מתחת לעץ המנגו בחצר ביתה של אמי, היכן שאני מעדיפה לא לבקר יתר על המידה. ובטח שלא לגור.

הגעגועים אליה באים בגלים. מדי פעם קיומה לשעבר קופץ עליי באחת; בהתחלה הייתי מוצאת קווצות שיער לבן על הספה, על בגדים, כרוכות בקוצים של הקקטוס. עכשיו לא נותר הרבה, אבל את כתם הקיא שפלטה לקראת הסוף, ושקווי מתארו נותרו חקוקים על הרצפה בפינה נסתרת בסלון, מעולם לא ניקיתי. בימים אלה של אביב, כשהרוח הקלה מניעה וילונות וחלונות, אני מדי פעם מסובבת את ראשי למשמע קול, וחושבת, “סילביה”.

אני רוצה לאמץ חתולה אבל אני פוחדת שבקרוב לא יהיה לי כסף, ושאם היא תהיה חולה, אני לא אוכל להציל אותה. אני גם פוחדת שלא יהיה לי בית, ולא יהיה לי איפה להיות איתה, כמו שאני וסילביה היינו – רק אני והיא נגד העולם.

*

הכי אני מתגעגעת לגוף הקטן והרך של האחיין שלי. עומרי. עומריקי. קיקי.

כשהייתי מגיעה לאסוף אותו מהגן, הוא היה שולח את ידיו הקטנות לעברי, והייתי מרימה אותו ומחבקת אותו חזק, והוא היה אומר “דה, דה”, כלומר דודה, דודה. הייתי מלטפת את עורפו החלק כשהייתי מטפסת במדרגות שמובילות מהגן לרחוב כשהוא בזרועותיי, ואז מושיבה אותו בעגלה. הייתי לוקחת את זרועו האחת ואז את השנייה ומשחילה אל שרוולי המעיל (הוא כבר למד להכניס את הידיים בעצמו), ואז סוגרת את רצועות העגלה כדי שלא ייפול כשאוליך אותו ברחוב.

“קיקי, איך עושה פיל?” הייתי שואלת אותו, והוא היה מרים יד אחת גבוה – כמו חדק – ועושה “אההה” גבוה כזה, ממש כמו פיל. “ואיך עושה קוף?” הייתי ממשיכה, והוא היה חובט באגרוף קטן קמוץ על חזו, ועושה “או, או, או”, ממש כמו קופים. הייתי מוציאה מהתיק הקטן שלו בננה, והוא היה מחייך ואומר, “ננה”.

כשהיינו רואים כלבים או חתולי רחוב, היינו נעצרים תמיד, והוא היה מצביע וצוחק וצוחק וצוחק. פעם אחת אישה שהאכילה את החתולים שאלה אותי אם הוא בן או בת, ואמרתי שהוא בן, והיא אמרה, “בזבוז כזה של עיניים יפות על בן”, ועניתי לה שגם לבנים מותר להיות יפים.

בפעם האחרונה שנפגשנו הלכנו לאכול יחד גלידה. אני לא אוכלת גלידות בשגרה, אבל רציתי בילוי מהסרטים עם האחיין שלי. הגלידרייה היתה מלאה בהורים וילדים. קנינו עוגת שוקולד עשירה וגלידת וניל מנוקדת נקודות שחורות זעירות. קיקי רק רצה את העוגה, לא את הגלידה, שנמסה לאיטה בקערה הקטנה. לידינו, ילדה קטנה ניסתה לדחוף אצבע לשלולית הלבנה, ואמה אמרה לה, “לא! זה מסוכן עכשיו! יש אנשים חולים!”

בגן המשחקים, קיקי התפלש בארגז החול, וטיפס שוב ושוב על המגלשה, ומישהי שאלה, את חושבת שזה נקי? ואני חשבתי שכן, ביחס לחול כמובן, וביחס למגלשה, אבל אז חשבתי, אולי לא. כשלקחתי אותו הביתה שטפתי את ידיו היטב, והאכלתי אותו ברוקולי מהתנור בזמן שהקראתי לו סיפור. אחר כך הלכתי ולא ידעתי שבקרוב לא אדע מתי שוב אפגוש אותו.

בפעמים הראשונות שהחזקתי אותו בידיי, בימים הראשונים לחייו, בכיתי ובכיתי. ראיתי בפניו את אחי – אביו – ואת אבי – סבו – ואת סבי – סבא רבא שלו, שנפטר כבר מזמן. ראיתי בו את עצמי.

עכשיו הוא מתחיל ללכת, אני מקבלת סרטונים שבהם הוא נעמד ומתנודד והולך לקראת השידה עם הספרים. ואני רואה אותו מבקש תות ועוד תות בזמן שאחי מצלם אותו בשיחת וידאו מפוקסלת. “עומרי!” אני אומרת. “קיקי!” אבל הוא לא רואה אותי, ואני ממשיכה לשאול, איך עושה פיל, איך עושה פיל, איך עושה פיל. והוא לא עונה.

*

במקרים הנדירים שבהם אני יוצאת מהבית כדי לקנות מצרכים במכולת – מצרכים מיותרים, שכן הכל כבר נקנה בכמויות גדולות, מזמן – הרחובות מריחים כמו שהם מריחים בתחילתו של כל אביב, אבל קצת אחרת: שילוב של פריחת הדרים, זיעה, קטורת, בשר צלוי ומלח-ים. לקח לי כמה ימים להבין שזה אכן מלח שאני מריחה, ושהוא נכנס כמו אורח לא-קרוי לתמהיל העדין – אולי במקום אגזוז? – ושינה את האוויר מן היסוד. מתברר שצריך מעט מאוד – חלקיקים זעירים כל כך ובלתי נראים כל כך שמרחפים באוויר – כדי לשנות הכל מהיסוד.

אני משתדלת להתרחק מהאנשים שצועדים לעברי על המדרכה. משום מה נדמה שרובם אינם מוטרדים כלל מהאפשרות לבוא במגע עם רסיסי הרוק שאני מפיקה מעצם היותו אדם חי ונושם.

בהתחלה הייתי מתעוררת בבוקר לתוך שיכחה. העולם קיים ואני קיימת בתוכו, וזה בסדר גמור. כך הרגשתי כשהקצתי. עבדתי קשה מאוד כדי להגיע לנקודה הזו בחיי, שבה אני קמה בוקר אחר בוקר בתחושת נינוחות אגבית. אז בימים הראשונים קמתי כרגיל, סידרתי את המיטה, פתחתי את התריסים והשארתי חריץ קטן פתוח בחלון, להכניס את ריח ההדרים. אבל אז התחילו להיכנס הריחות האחרים: המלח, והסכנה.

עכשיו אני מתעוררת בידיעה מפלחת-הלב שהעולם לא ממש קיים, אבל שאני עדיין קיימת בתוכו, וככל שאני מנסה לומר לעצמי שזה בסדר גמור, זה רק נהיה פחות ופחות בסדר. אז הפסקתי להגיד. ואז הפסקתי לאכול פירות לארוחת בוקר, ואז הפסקתי לאכול סלט לארוחת צהריים, ולבסוף הפסקתי לחלוטין לאכול.

אומרים שזה יימשך שנתיים, ואני קוראת עוד, ומבינה שהמשמעות היא שנתיים של כמה חודשים עולם-שלא-קיים ואז כמה חודשים עולם-קיים, וחוזר חלילה. אבל יותר עולם-שלא-קיים מעולם-קיים, זה בכל מקרה חשוב לדעת. ואני קמה כל בוקר ותוהה מתי יגידו לי שהעבודה שלי כבר לא, והדירה שלי כבר לא. ואני מעדיפה שאם זה מה שיקרה, אז שיקרה כבר, ותוהה אילו עציצים אקח איתי ואילו אשאיר מאחור.

אז אני מזמינה בשר בשלוש מאות שקלים, ודואגת שזה יהיה ממקום יקר, כי הקצבייה המיושנת למראה מפחידה אותי כבר הרבה מאוד שנים, לא כל שכן בימים אלה. וכל יום אני צולה קציצת המבורגר על מחבת, ואוכלת אותה כאילו חיי תלויים בזה, ואני לא נהנית מזה בכלל. אני בכלל-בכלל לא נהנית מזה.