לבדות

אני אוהבת מאד להיות לבד, כבר תקופה ארוכה שאני אוהבת באמת להיות לבד. אני אוהבת לקום בבוקר השקט בבית הקטן שלי ולנוע בחדרים, להרגיש את האוויר הקר, להתעורר לאט. אני אוהבת מאד ללכת את היום בקשב לעצמי, לעבוד כשזה מרגיש נכון מאד, אם אין שום דבר דחוף, לאכול תמיד סביב אותה השעה אבל ברגע הנכון, את האוכל שמתאים לי בדיוק ביום המסוים שאני זזה בתוכו. אני אוהבת מאד לצאת אל הגינה כשהרוח שוככת ולדעת שאין כמעט סיכוי שאראה מישהו אחר בחצר, שאוכל לתלות כביסה או לגזום עשבים או לשבת בערסל בלי עיניים בוחנות, להקשיב לקולות הרחוקים ולדעת שהם לא נוגעים אלי בכלל, שהם לא שייכים לי אפילו קצת, אולי רק קצת מאד.

מאז שאני זוכרת תמיד נמשכתי אל הלבד, כשגדלים בבית מלא ילדות וילדים, מלא באנשים ואורחים, הלבד מרגיש כמו הפוגה טובה, כמו חופש קטן. ואני, שגדלתי בתור בכורה זהובה וזוהרת, טובה בכל מה שהיא נוגעת בו, נראית כאילו הפציעה אל השכונה ממדינה רחוקה ואחרת, הרגשתי שאין רגע שבו אין מי שמביט בי, רוצה ממני משהו, בוחן אותי לעומק, שאין רגע שבו אנשים או ההורים שלי או אלוהים שיושב בפינת התקרה שבחדר, לא בוחנים ומודדים אותי לבדוק שאני מספיק טובה.

אני נושמת עמוק. כמה טוב לשהות בבית העץ הקטן שלי, אף אחד לא רואה או בוחן אותי, כמעט כאילו אני לא קיימת בכלל. ומה שטוב אפילו יותר זה שאני באמת ובתמים אוהבת להיות לבד, לא כמו פעם שביקשתי את הלבד ואז הצטערתי בו ואז כעסתי על עצמי בתוכו והרגשתי בדידות שאין לה פיתרון. עכשיו, רוב הזמן, אני אוהבת מאד, את השקט של היער שאני יוצרת בו שבילים קטנים בבוקר המאוחר, את הרעש של הגלים בצהריים, שמפריד ביני ובין האנשים המעטים שהולכים לצידם ברוחות העזות של הימים האחרונים של דצמבר.

לפעמים, כשאני לבד, אני נזכרת כמה נעים לישון יחד עם מישהו שאוהבים, עם איש שאני אוהבת ואוהב אותי בחזרה, למרות שלפעמים הוא מתקשה להגיד לי את זה בקול אבל אני יודעת. כמה טוב ונעים להתכנס בזרועותיו של מי שבא לישון במיטה שלי ורוצה מאד לחבק אותי בלילה, נעים אפילו שזו שינה קלה יותר שבה אני מרגישה את הגוף ואת הלב הפועם שלי ואת הרעד של הלבד שבא אחרי היחד.

קשה לי לדמיין עתיד שבו אני ביחד. למרות שרק ממש לא מזמן ביקשתי מהאיש שאני אוהבת עתיד כזה. עתיד שבו נהיה יחד. ושציירתי לו את העתיד הזה היחד הזה זרח, פרחי קלנדולה מתנוצצים בגשם, לחם תופח במטבח, שמיכות צמר רכות מאד שעוטפות אותנו כל חורף.

האמת היא שאם אני לא מתעקשת לראות עתיד כזה שבו אני מוכרת לו את האושר שלנו כדי שהוא יבחר בנו – לא באופן מניפולטיבי, אני מוכרת לו את האושר כדי שנוכל ליצור אותו – שעתיד של יחד נראה לי תמיד או לפחות מרגיש לי בכיווצים של הבטן כמו מקום שבו אף אחד לא שמח כי אף אחד לא מקבל את מה שהוא רוצה. עתיד של יחד נראה לי כמו עתיד של ויתור וחוסר סבלנות, קורבנות וקדושים מעונים, עתיד כזה מתדמיין לי באופן אוטומטי וכמעט בלתי נשלט בתור בית הפוך מלא אנשים כואבים שהולכים ומתבגרים בחדרים נפרדים. זאת האמת של היחד שאני רואה ואם זה היחד אין פלא שאני אוהבת כל כך ובאמת להיות לבד.

דיברתי לפני כמה שבועות עם האיש שאני אוהבת, דיברנו על בדידות והוא אמר לי דבר שאני חושבת ויודעת, שבסוף כולנו חוזרים אל הבדידות שלנו בלי קשר לנסיבות החיצוניות של החיים שלנו. ואמרתי לו משהו שלא ידעתי שאני מרגישה. אמרתי לו שאני יודעת שזה נכון אבל שעכשיו, ברגע הזה בזמן ואולי גם מעכשיו והלאה, אני מבקשת יותר תנועה עם זה, אני מבקשת דלתות נפתחות אל תוך ומחוץ לזה וכשאמרתי לו את זה דמיינתי דלתות מתנדנדות על ציריהן, כאלה שאף פעם לא נסגרות או נפתחות לגמרי, דלתות עץ, מובילות למקום שהוא כמעט תמיד פתוח, ששם הבדידות שוכנת אבל מוצפת שמש, כל החלונות מאירים אותה ותמיד, או לפחות הרבה מהזמן, יש לה גישה אל האור.

לא ידעתי שאני חושבת את זה או רוצה בדבר הזה כשדיברתי עם האיש שהלב שלי אוהב, האיש שהלב שלי אוהב גם כשהוא רחוק ממני, גם כשהוא לא מסוגל בכלל, אפילו קצת לתת לי את כל הדברים שאני מבקשת. ראיתי את זה מאד ברור השבוע וזה שימח אותי באמת, שהאהבה שלי אל האיש שאני אוהבת לא תלויה בכלל במה שהוא רוצה או לא רוצה לתת לי, שאני אוהבת אותו עכשיו כמו שאהבתי אותו כשראיתי רק את ההבטחה של מה שהוא יכול לתת לי, של הדבר שאני כל כך רוצה. נדמה לי (וזה מרגיש עכשיו מאד מואר ובא לי להגיד שאני עדיין כועסת עליו לפעמים על זה שהוא לא בא להגשים את כל משאלות הלב שלי ושזה בא בגלים ובטח עוד יחזור) שככה נראות דלתות פתוחות, שזה מבע אחד מני רבים של דלתות פתוחות. והלוואי שאגלה את המופעים האחרים שלהן, הלוואי שהביחד שאני מבקשת כבר תקופה למרות הנעימות העמוקה של הלבדות  שהיא כמו מתנה טובה בשבילי, שהביחד הזה יתגשם ויופיע כמו מעברים בהירים וקלים בין פנים וחוץ, שהוא יופיע כמו כאב שאפשר להרגיש יחד אבל אפשר גם להרפות ממנו יחד. הלוואי, אני אומרת ומתכוונת באמת, שהלבדות הטובה שלמדתי ואני לומדת, שאהובה עלי כל כך, תהיה לי מורת דרך אל שמחת הלב, אל הראשים והנרכנים ופעימות הגוף שגם הם מה שאני מאד רוצה ומבקשת.