אמריקה (שם זמני)*

*פרק מתוך רומן בכתובים

 

בדרך לפארק הלאומי החושך כבד דרך שמשות המכונית ואתה נוהג לאט מאד באוויר הקר, הפנסים מאירים רק בקושי את הלילה העתיד להעלם. אנחנו יושבים בשתיקה מול החימום המזמזם, פנסי מכוניות מבליחים מאחורינו ואז נסוגים. הרדיו דולק על תחנה בלי קליטה, שביל צהוב-כתום דק וערפילי מתחיל להתרחב בשמיים הנמוכים שמולנו, מאיר שאריות עננים מצדדיו, מתחיל את הבוקר שאנחנו שקועים בתוכו.

אנחנו יוצאים אל מגרש העפר הלח שחנינו בו, עושים סיבוב קטן, מותחים את הרגליים, נושמים את האוויר הקר. כשאנחנו מגיעים לקצה המתחם, אנחנו שומעים פתאום שיר מוכר על בנים אבודים וגעגוע ששנינו אוהבים מאד. אתה מסתכל עלי, מחייך ומושך אותי לבדוק מי משמיע אותו. אנחנו מתקדמים לאט לכיוון המקור אבל השיר בוקע מהחורשה הקטנה שסמוכה למגרש. אני חוזרת לרכב ואתה ממשיך לבד, חוזר אחרי רבע שעה עם בן, איש נמוך ורזה בגיל העמידה עם עיניים מימיות וחיוך נבוך, הוא מושיט לי יד ללחיצה ואני נוגעת בה באצבעות מהוססת, מחייכת בעצבנות.

בן מדבר את השפה שלנו, הוא בדרכים כבר כמה שנים עם טריילר קטן ששיפץ בעצמו, כורסאות בד חומות דחוסות בחלל הצר של הקיטון הצפוף שיצר לעצמו, כשהוא חונה, הוא מחלץ אותן מן המרווח שבין הכיור הקטן והחלון, פורש שטיח מקסיקני מהוהה ויוצר לעצמו סלון מתחת לשמיים. אנחנו יושבים איתו שם, אני על השטיח ואתה על כורסא, שותים קפה חזק וחם שהוא בישל על כירה נשלפת בסבלנות ובריכוז, מרתיח אותו פעמיים ומנמיך את האש בדיוק בזמן, לפני שהקצף גולש, משאיר גרגרי בוץ בשלולית חומה בהירה.

אנחנו מעשנים יחד סיגריות מגולגלות ושותים את הקפה הרותח בלגימות קטנות, אני רואה אותך מזווית העין נושם נשימות עמוקות, הולך ונרגע. אני מתחילה להרגיש את הזרמים בגוף שהשילוב הזה מעורר בי על בטן ריקה, הריחות טובים לי, גרגרי הקפה והעשן אבל הגוף מגיב בפעימות לב מואצות וידיים מזיעות, כשאני מצטרפת לשיחה על הבית והמשפחות שלכם, אני מדברת מהר, המילים בולעות אחת את השנייה ואני תוהה אם זה ניכר, אם אתם שמים לב.

מאחורי העצים מגיח גבר רחב מותניים ומגודל, הוא מסתכל עלינו בעיניים בוחנות, “תכיר” בן אומר לו “אלה תום ולילי”. “זה ג’ונסון” הוא מצביע עליו ומחייך, אנחנו מחייכים בחזרה והעצבנות שלי מתפוגגת, משהו בג’ונסון, בגוף הכבד והמסורבל שלו, בעיניים שמציצות מתחת לשיער הסבוך באפור וחום, משהו באופן שבו הוגה בן את השמות שלנו, אחרי כל הזמן הזה שבו שאף אחד לא דיבר אותם, מרפה לי את השרירים ברגליים, משחרר לי את הלסת.

לקראת הערב אנחנו פותחים יחד קופסא של שעועית אפויה ברוטב אדום מתוק ובן מכין במטבח הזעיר שלו חביתות תפוחות ואווריריות, חותך קצת בצל סגול ברצועות דקות וקולה על הגז לחם טוב וכבד. אנחנו אוכלים בשתיקה, מרוכזים מאד, להקת ציפורים קטנה משתוללת מעלינו באור האחרון.

האוויר מתקרר מאד והשרירים שלי מתחילים לרעוד אבל אני עייפה מדי בשביל לקום מהכיסא המתקפל הדק שבן סידר לי מול פתח הקרוואן ולמצוא משהו חם ללבוש. אני יושבת מכווצת, מזמזמת עם המוסיקה השקטה שבוקעת מתוך הרמקול הקטן שעל אדן החלון, מניעה את הראש בתנועות קטנות מצד לצד. אחרי כמה דקות כאלה אתה עומד מאחורי, מניח לי בעדינות שמיכה רכה על הראש והכתפיים, קצוות הבד מלטפות לי את הלחיים, את קצות האצבעות.

בן מספר לנו על הפעם ההיא שהוא נסע עם חברים לישון על שפת הנחל השוצף שגם אנחנו מכירים ואוהבים, מתאר בפירוט ובסבלנות את העיקולים של כביש העפר המוביל עד לשטח שהם נטעו בו אוהלים, את התבשיל שהם הכינו, חם ומתוק, עמוס בטטות וכרישה, תפוחי אדמה וקינמון, את פרחי ההרדוף הדהויים בפינה המסוימת שהוא אוהב מאד, את הבוגנוויליה על גדר המעוינים של הבית של ההורים שלו, יפה ושקופה, צומחת תמיד.

רק כשמחשיך לחלוטין מדליק בן את שרשרת הנורות הקטנות שהוא מושך מחוץ לקרוואן ותולה על מסמר מעל לדלת, המוסיקה הרכה עדיין לוחשת מתוך הרמקולים. ג’ונסון שישב כל הזמן הזה בשקט מוחלט על אחת הכורסאות התפוחות פורש לישון באוהל גדול מאחורי הקרוואן. אנחנו מקרבים את האוטו למתחם הקטן שלהם, פורשים את שקי השינה שלנו על הכריות החומות שבן מסדר בשבילנו על השטיח הדק, מתכסים בשמיכות עבות שהוא מושך מארגז המצעים שלו, ישנים שינה טובה ועמוקה, כאילו הוא משגיח עלינו כל הלילה דרך החלונות.

כשאנחנו קמים בבוקר אתה לוחש לי שנשאר איתם, לפחות עוד קצת, בית החזה שלך מתרחב בהקלה כשאתה אומר את זה. אני מהנהנת, קמה לקפל את השמיכות, לצחצח שיניים.

היום עובר לאט, שמש לבנה יוצאת ונכנסת מתוך העננים הרחבים שמכסים את השמיים ואנחנו יושבים לשתות קפה ואז יורדים יחד אל הפלג הקטן שבקצה החורשה הקרירה, יושבים מתחת לעצים, משווים את תכניות המסע שלנו, בן נזכר מדי פעם במידע שיכול לעזור לנו בקולורדו או נבאדה, שולף שמות של אנשים שאנחנו יכולים לבקר.

אני מניחה את הראש שלי על הירכיים הרזות שלך, מנסה להתחפר שם ולנשום, אתה מלטף לי את השיער בהיסח הדעת, מדבר עם בן על המרוץ הבא לנשיאות, על תככים בינלאומיים ומזימות פוליטיות, אני מקשיבה, מרגישה אותך זע באי נוחות מתחת למשקל שלי, מנסה להתמקם מחדש ולא מצליח, מיישר את הברכיים ואז נסוג בחזרה.

ג’ונסון יושב בשקט ומהנהן, יוצא מדי פעם לסיבוב וחוזר עם ערמות של ענפים שמנים בשביל המדורה שנדליק בערב.

אתה מעביר שוב ושוב יד בטוחה במעלה ובמורד השיער שלי בהתחלה בהתכוונות כזאת שאני חושבת שאתה יודע בדיוק איפה יושבים העצב והחרדה שמתחילים להתפשט מן המרכז החוצה, איפה מתוח וכואב לי כאילו נתפס לי שריר מתחת לקרקפת. אחר כך היסח הדעת מגיע, והוא שטוח ורחוק, כואב כמו עלבון.

כשאנחנו חוזרים לקרוואן ומכינים תה שחור מתוק, מתמקמים מחדש בכיסאות ובכורסאות שאנחנו שולפים מתוך הפתח הצר של הבית הנייד, בן מספר לנו שיש לו בת באטלנטה, ג’ורג’יה, ילדה בהירת שיער ואדומת לחיים שחיה עם אמא שלה בבית לבנים צר וגבוה, שיש להן גינת ירק קטנה ומניבה, שהן אוכלות את הירקות בסלטים קטנים שמלווים את ארוחות הפשטידות והפסטה שלהן, כשהוא מדבר עליה, עליהן, הוא מושך שוב ושוב בחזקה בפרקי אצבעות הידיים, מכאיב לעצמו.

בלילה, אנחנו מדליקים את המדורה והיא טובה אלינו, חמה מאד ויפה. אנחנו פותחים קופסא של שעועית וצולים תפוחי אדמה שג’ונסון שולף במיומנות מהאש, השעועית נדמית לי מימית יותר וטעימה קצת פחות מזאת של אתמול אבל השילוב מוצלח ומחמם. בן מביא מהטריילר בירות קרות, פותח את הבקבוקים עם מצית, מגיש לנו אותן בחיוך רחב.

אני מסתכלת על ג’ונסון, כפוף מאד, לא יוצר קשר עין, אוסף עוד ועוד זרדים למדורה, מסדר מתווה אבנים לשביל המוביל אל הקרוואן – למרות שהוא זמני, יושב ושותק כל הערב. כשאני מחייכת לכיוונו הוא נבוך מאד, רק למחרת, כשאנחנו שוטפים יחד כלים בגיגית שמילאנו בפלג הקטן הוא עונה בשקט על השאלות המעטות שאני מפנה אליו וצוחק כשאני מספרת לו קצת בקלילות, שנוצרת במיוחד בשבילו, על הטעויות שעשינו בדרך, על הבלבול הקל שלי בקשר לכל דבר כמעט.