יש ספר מפורסם בשם "כשהדברים מתפרקים" מאת פמה צ'ודרון, אחת ממורות הדהרמה הידועות והחכמות של תקופתנו. לא סתם עשה לעצמו הלימוד שלה שם, והספר הזה בפרט: מצאתי את עצמי ממליצה עליו לא פעם ולא פעמיים לאנשים בעתות של מצוקה חריפה, שבה הם מצאו את עצמם דופקים את הראש בקיר מרוב שהכל קרס להם בין הידיים. בין אם מדובר במוות של אדם מוכר ואהוב, פרידה כואבת, פיטורים, גירושים, ולרוב – כמה דברים בבת אחת, הזמנים האלה בחיים הם כמעט בלתי נסבלים בכמות הכאב ואזלת היד שמורגשים. פמה צ'ודרון הניחה בנדיבות יוצאת דופן גישה מלאת חמלה לתקופות כאלה, והציעה כלים פרקטיים מהתורה הבודהיסטית לתת מענה ומרפא לעצמנו ולאחרים בתקופות כאלה.
העניין הוא שההתפרקות היא תוצאה, סופה של דרך, לפעמים של חיים שלמים, שבמהלכה לרוב שמנו בצד – התעלמנו – מהרבה הזדמנויות להתבונן פנימה ולתת לעצמנו מענה. כשאנחנו לא מוכנים לקחת ברצינות אמיתית את האותות והסימנים בזמנים טובים, נתקשה מאוד לשאת את ההצטברות שלהם בזמנים הקשים. הבעיה העיקרית שלנו היא שבזמנים טובים לא בא לנו. לא לתרגל התבוננות, לא לשים לעצמנו ולאחרים גבולות, לא לקחת זמן לנשום, ועוד ועוד (כל אחת ונטיותיה). בא לנו להתחרע כאילו החשבון פתוח ואינו רושם, וזה גם אנושי וטבעי, אבל גם נושא מחיר כבד.
פעם, כשהייתי מגיעה לקריסה, והייתי מנסה להבין מה הוביל אליה, פשוט לא הייתי מסוגלת לשאת את העובדה שהתעלמתי מכל כך הרבה סימנים בדרך: הרגשתי אשמה ומטומטמת נורא על כל דבר שקרה לי, וזה גרם לי לחסום את האפשרות לעשות עבודת ארכיאולוגיה שקטה ושקדנית של מה הוביל לקריסה. עבודה של לקיחת אחריות על המקומות שבהם התעלמתי, העלמתי עין, הפניתי עורף לעצמי ולפעמים גם לאחרים.
בשנה האחרונה לא ידעתי את נפשי מרוב כאב על כך ששוב הגעתי לקריסה רגשית באמצעות דפוס חוזר ונשנה שהוא ליבת הסבל של החיים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. בהתחלה התנגדתי: הרי לא יכול להיות שלמדתי כל כך הרבה, ובכל זאת אני שוב כאן. לשמחתי, הבנתי שיש לפניי תרגול שסופסוף התחזקתי מספיק כדי לתרגל: תרגול של חיפוש לאחור ומציאת הרגעים – קטנים וגדולים – שבהם התעלמתי מדגלים אדומים כי זה שירת סיפור שהתאהבתי בו. אילו הייתי עוצרת בדגל האדום הראשון, הייתי צריכה לוותר על הסיפור כולו, ולא הייתי מוכנה לזה. הוויתור התחיל להגיע כשהתחלתי לסמן אחורה דגל-דגל, להכיר אותם, להתיידד עם רוני שהתעלמה מהם, להבין למה יש רוני שמתעלמת מהם, למה אני קשורה כל כך לסיפור שאני בכל מאודי משתוקקת לשחרר.
התחלתי לתרגל. אני לא מדברת באוויר: התרגול הזה בנוי מהרבה מאוד פרקטיקות מאוד מאוד ברורות, אבל גם כאלה שאנשים מעקמים עליהן לפעמים את הפרצוף, כי אין להן שמות עדיין, אין להן כותרות, זה לא מסתדר תחת "בודהיזם" וזה לא מתיישב תחת "פסיכולוגיה" ואי אפשר לקטלג את זה תחת עוד מלא כותרות שהרבה אנשים נורא רוצים בהם, גם כי הן משמעותיות, אבל לפעמים גם כי זה משרה ביטחון, גם אם מדומה.
יש פה מוסר השכל לבחירות, וחשבתי על זה הרבה השבוע. האופטימית שבי יודעת שקריסה היא אמנם מצב מזעזע, אבל שיש בו פוטנציאל צמיחה, פשוט כי זה או להמציא מחדש או לחדול. ולחדול זו אופציה אפשרית, אבל כזו שלא מסתדרת עם תשוקת החיים שלנו. הפסימית שבי מהרהרת בכך שייתכן שייקח עוד הרבה מאוד מחזורים של חזרה על אותו סיפור, התעלמת מאותם דגלים אדומים, וקריסה, עד שנהיה בוגרים ובשלים מספיק להסתכל *לעצמנו* בלבן של העין, לוותר על סיפורים שכבר לא משרתים, לקחת בחשבון את כל המקומות שבהם נפלנו, לקום, ולעשות משהו חדש.
אם נדמה לנו שיש דרך שלישית, התשובה היא שאין. הרבה אנשים מתכנסים למצבי קהות שונים, בניסיון לברוח מהעובדה שזה עלינו (כולנו). הרבה אנשים ממשיכים לשים את כל מרצם בפוליטיקה ישנה מדי, בתקווה לשנות בלי להשתנות. זה לא יעבוד.
הגענו לשלב דפיקת הראש בקיר. זה המקום שממנו יש הזדמנות ללמוד איך לעשות משהו אחר, כדי לא להגיע לכאן שוב. יש תנועה מתמדת, גם אם היא לא לכיוון רצוי, ואת התנועה הזו אפשר לכוון מחדש.