רוני גרוס

אני כותבת לא כדי לספר את מה שקרה לי, אלא כדי לגלות משהו חדש על מה שקרה לי.
אני כותבת לא כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי, אלא כדי ללמד את עצמי.

את יודעת איך זה, הוא אומר
הוא מניח
שאני יודעת את חייו.

“חזרה” הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט

*

היה זה היום שבו היכה השרב, שהיא החליטה שהיא חוזרת למשרד. היו כאלה שחזרו עוד לפני, בקטנה, אבל כמו רוב האנשים, החום הכבד הוא שדחף אותה בחזרה לחלל הממוזג-היטב. אחר כך פשוט המשיכה להגיע מכוח האינרציה.

קשה לי לכתוב על חוויות של יחד, וקל לי לכתוב על חוויות של לבדות. יש לזה סיבות טובות; יחד זה משהו שאני הרבה פחות מכירה. גם רוב חבריי וחברותיי מכירים לבד הרבה יותר טוב מיחד, וזה לא כי אנחנו דור נרקיסיסטי, אלא כי מרבית חוויות החיים שלנו העבירו מסר ברור: שאנחנו באמת לבד.

“חזרה” הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט

*

הוא לא היה על הר, וגם ככה זו היתה בדיחה – זאת הוא ידע כשלבסוף ראה את ההודעה מספר ימים אחר כך, כשהחשמל חזר לפעול ליותר משעתיים רצוף.

“חזרה” הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט

*

היא הלכה הביתה ברגל והשאירה את הרכב בחנייה של המשרד. היא לא יכלה להעלות על דעתה נסיעה של שעה פלוס בפקקים שלבטח תקעו את נתיבי התנועה בדרך לביתה. ההליכה היתה ארוכה אבל עדיין היה אור בחוץ, הימים היו בשלב ההתארכות של שעון הקיץ.

"חזרה" הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט

*

בחודשים שחלפו בבית היא התחילה לשים לב לחוסר הגמישות שברגליה; רגליים ארוכות ורזות, נערצות על הגברים – שנמשכו אליהן – ועל נשים – שקינאו בהן, אבל חלשות מאוד, נטולות מסת שריר. בבקרים היתה מתעוררת לעתים קרובות לכאב עמום, בלתי נסבל, בירכיים

היא התחילה לבכות. היא שמה לב לכך כשהמילים על המסך החלו להיטשטש לנגד עיניה, תחילה כמו נוטות על צידן ואז מתאחדות לכדי גוש שחור ובלתי-קריא על המסך. היא מצמצה, מנסה להשיב את הדמעות שהחלו להיקוות בבריכות הקטנות של עפעפיה התחתונים בחזרה אל תוך הגולגולת – כך דמיינה שהיא יכולה לעשות אם רק תתפוס את עצמה בזמן – אבל עד מהרה היא הרגישה את הנוזל החמים…

עכשיו אני מתעוררת בידיעה מפלחת-הלב שהעולם לא ממש קיים, אבל שאני עדיין קיימת בתוכו, וככל שאני מנסה לומר לעצמי שזה בסדר גמור, זה רק נהיה פחות ופחות בסדר. אז הפסקתי להגיד. ואז הפסקתי לאכול פירות לארוחת בוקר, ואז הפסקתי לאכול סלט לארוחת צהריים, ולבסוף הפסקתי לחלוטין לאכול.