בלילה חלמתי שגבר שאני אוהבת הוא בעצם אחי מלידה. היינו יחד בטבע. שכבנו. זה היה טוב; מוכר. כמו מילדות. הרגשתי שקטה. כשישנתי, ישנתי חבוקה בידיו באוהל. בחוץ לא ירד גשם, אבל גם לא היה חם. אחר כך הקצנו אל תוך הידיעה שאנחנו אחים, והבטנו זה בזו בעיניים אחרות, אבל לא פחדנו. היינו שותפים לגורל. כשאני קמה בבוקר, לפני שאני נזכרת שהכל כואב, אני מרגישה שהכל…
פתאום הכל נרגע. הוצאתי את האצבע המורה של יד ימין, והכנסתי את זו של יד שמאל. האצבע החדשה, שהיתה עד לפני רגע מחוץ לשמיכה, היתה קרה, ובין הרגליים היה חם. הרגשתי גם את החום וגם את הקור בו זמנית, על אף שהם עטפו זה את זה למשך מספר רגעים – אולי דקה – עד שהאצבע של יד שמאל הדביקה את הטמפרטורה החמימה יותר. הערב היה…
ניסיתי לשפד את קלח התירס בשלט הקנבס. כרסמתי רק שליש מהקלח, שהתבשל זמן כה רב בסיר האלומיניום הגדול שהונח מחוץ לפיצוצייה באמצע צומת דרכים בדרום יפו, עד שניטל ממנו טעמו לגמרי. גוועתי ברעב; כל מה שאכלתי במהלך היום היה בעיקר עוגת שכבות של שוקולד, קצפת ודובדבנים. אחר כך יצאתי לקונצרט באותם בגדים שלבשתי כל היום. אחר כך, כאמור, אכלתי עוגה, ואז קונצרט, ואז בהחלטה של…
לקח לה רגע להבין שהמוכר מזלזל בה מעט. או שמא היה זה בלבול מצדו? במבט לאחור, ללא ספק זלזול, או לפחות שמץ ממנו. הוא הביט בכף רגלה, אותה הניחה על הרצפה, וניסה להבין מה בדיוק עוטף אותה. את מעדיפה למדוד את הנעליים עם גרביים שלנו? הוא החווה לעבר סלסלת קש, שבה נחו מספר זוגות גרביים מגולגלים. לא, היא ענתה, זה בסדר, אני לובשת שני זוגות…
כל יום לדבר את האמת כל יום. כל יום לקום מחדש ולדבר. את האמת ורק את האמת. ולהמשיך בשגרת יומך ולהגיד דברי-אמת, ולהיכנס לפגישה ולהגיד, ולצאת ממנה ולהגיד בראש רק את האמת, ואחר כך לעלות לאוטובוס ולנסות שוב להגיד אמת. להקליט הודעה קולית בקול רועד בלילה, צמוד לרדיאטור, הודעה שיש בה כל כך הרבה אמת עד שאת לא מצליחה לנשום כמעט, לפעמים לעצור כדי להקשיב…
מתוך מיליוני שנים של קיום, אנחנו קיימים במהלך כמה עשרות שנים בודדות סך הכל, היא אמרה. הרהרתי בזה רגע. פתחתי את העיניים והבטתי באנשים הנוספים שישבו בעיניים עצומות בסלון הקטן והמחומם יתר על המידה, חלל קטן אך מתקבל על הדעת עבור החיים בשכירות, חלל שרק חלקים קטנים מקירותיו חשופים, שכן כל היתר מחופים מדפי ספרים. אנשים שאני מכירה יותר או פחות מזה שנים לא מעטות,…
עד שתחזור, האפונה הריחנית תפרח
אין דבר בעולם כולו שזר לי
כמו שאתה זר לי
היא הגיעה כל כך מרחוק. החיים שם היו שונים כל כך. הבית בעיר הבירה היה גדול. בקיץ היו עולים לגגות, ישנים עליהם, כך סיפרה לי פעם, כדי להימלט מהחום הכלוא בקירות. בפסח היו מחלקים את החמץ לשכנים. היו יחסים טובים איתם. עד היום עומדים בסיריה התבשילים משם, לצד אורז לבן בוהק שפרוש עליו שטיח של שקדים שחומים וצימוקים שהפכו קשים ומתוקים לאחר קלייה, וקופסאות מלאות…
הוא לא מכיר במה שיש בינינו, והוא לא קורא אותי. אלה שני הדברים שהוא מתעקש עליהם. על שניהם הוא מתעקש באופן דומה: הוא לא אומר שהוא מתעקש, הוא אומר שהוא יקרא אחר כך, והוא אומר שבינינו הכל רגיל מאוד, כמו אצל כולם, והוא מתקשר אליי סתם באמצע היום וגם שעתיים אחר כך ואנחנו מדברים שלוש שעות כמו כלום. אנחנו מדברים על הכתיבה שלי והוא אומר…
היא החליטה לקרוא לו יונה. ככה קראו להוא הקודם, והיא אוהבת לחזור על דברים, כך היא הסבירה. על אף שזה נראה לי תמוה מעט, יונה נראה לי שם הולם לא פחות מזה שדבק בו כשהיה אצלי. אחותי דווקא התעצבנה: מה יונה מה, היא אמרה, על אף שהיא זו שנתנה לו את שם שרבים אחרים לא הצליחו לגשר בינו לבין היצור הזעיר והמכודרר שישן דרך קבע…