רוני גרוס

האם אני כותבת אליך? בשלב הזה התשובה כבר פחות ברורה. ובכל זאת, כשאני מעלה את דמותך לנגד עיניי, קורא את המכתב הזה בקרון שלך, סיגריה בפיך, המילים מגיעות בקלות. אז אתה אכן הנמען של המילים האלה, גם אם לא תקרא אותן לעולם.

ברור לכל מי שיושבת כאן עכשיו מדוע אישה שכותבת היא אקטיביסטית בעולם הזה. ואולי בכך אפשר לסיים את התשובה, אבל אני רוצה להתייחס לשכבות השונות של האקטיביזם בכתיבה.

ראשית אני רואה: עץ.
עלוותו כיפה ריחנית
פרחיו ורודים
והם נושרים מטה
אל
האדמה.

החיים שלי לא יכולים להיות לעומתיים, זו עמדה שגובה מחירים גבוהים מדי. מרירות, ציניות וייאוש הם רק חלק מהתוצרים של חיים כאלה. אפשר לטעון שהם תוצרים ישירים של מציאות בלתי אפשרית – ואני לא אומרת שלא – אלא מנסה לשרטט מרחב מסוים שבו גם יש מציאות בלתי אפשרית, וגם לא כל נים ונים בנפשי ותודעתי מוכתבים על ידה.

בפעם השנייה שאנחנו נפרדים, אני נוסעת לחמת גדר. אני אורזת תיק עם בגד ים, מגבת, כפכפים, תרמוס עם תה שחור חזק, עוגיות, ומספר צעיפים להתעטף בהם ביציאה מן המים. אין לי אשליות: אני יודעת שהביקור באתר התיירות של המעיינות החמים לא יספק לי את השקט שאני מקווה לו, ובכל זאת אנו רוצה בו. אני מבקשת מחברה טובה להעמיד סיר של קרפלך ממולאים בתפוחי אדמה ומטוגנים בבצל, ולהגיע.

אתחיל מהעפר שנקווה בחריצים הקטנים שבין ציפורני ידיי לכריות האצבע הרכות. אחרי יומיים בחוץ, ניסיתי לחפור אותו החוצה בעדינות – ואז פחות בעדינות – ומשלא הצלחתי, עלו בראשי המילים: "ידעתי שזה רציני כשהפסקתי לנסות להוציא את העפר מתחת לציפורניים."

ל' בדיוק עמד במרחק מה מהרכב שלו, שבו ישבתי, ונשאתי אליו את מבטי מהציפורניים היפות שלי, שקו עדין של אדמה עיטר את בסיסן כעת. נתתי למטע העצים לשטוף את עיניי, ואת גבו החשוף של ל', שהופנה אליי, להיקלט בי: גב ארוך, דק, שזוף-שמש. שיער ראשו העבות והמסולסל מצהיב בקצוות, שרוף. בידיו החזיק שקית פלסטיק שאליה הערה בזריזות את פירות הבוסר, לכבוש ולהתסיס. ידעתי: יום אחד אעמוד מולו ואגיד לו, "מותק, ידעתי שזה רציני כש-".

עכשיו בחנויות ובאתר ההוצאה!
כתיבת הספר החלה לפני כשנה, כשהתחלתי לבחון פרידות הכואבות בחיי, הן מגברים, והן מנשים שהיו לחברוֹת נוף נעוריי – שנות העשרים ותחילת השלושים בעיר הגדולה – איתן חלקתי את הרגעים השמחים, הכואבים, היפים והמסויטים ביותר.