היא התחילה לבכות. היא שמה לב לכך כשהמילים על המסך החלו להיטשטש לנגד עיניה, תחילה כמו נוטות על צידן ואז מתאחדות לכדי גוש שחור ובלתי-קריא על המסך. היא מצמצה, מנסה להשיב את הדמעות שהחלו להיקוות בבריכות הקטנות של עפעפיה התחתונים בחזרה אל תוך הגולגולת – כך דמיינה שהיא יכולה לעשות אם רק תתפוס את עצמה בזמן – אבל עד מהרה היא הרגישה את הנוזל החמים…
עכשיו אני מתעוררת בידיעה מפלחת-הלב שהעולם לא ממש קיים, אבל שאני עדיין קיימת בתוכו, וככל שאני מנסה לומר לעצמי שזה בסדר גמור, זה רק נהיה פחות ופחות בסדר. אז הפסקתי להגיד. ואז הפסקתי לאכול פירות לארוחת בוקר, ואז הפסקתי לאכול סלט לארוחת צהריים, ולבסוף הפסקתי לחלוטין לאכול.
כשלבסוף בא, שלח את זרועותיו לחבק אותי. נרתעתי ואמרתי לו ללכת לשטוף ידיים. מיד ראיתי שאיבד משקל – חזר רזה, חטוב – ונעצבתי. ייתכן שגם הוא נעצב למראה גופי הצנום, שהשיל עוד ממשקלו בחודשים שחלפו מאז התראינו.
זה לא שהיא אוהבת אותו, כי היא לא אוהבת אף אחד (יש שאומרים שהיא אוהבת את כולם, אבל היא בתגובה מושכת כתפיים, זה הרי כמעט אותו הדבר), אבל משהו בו נסבל בצורה בלתי רגילה, וזה הרבה.
האם אי פעם רציתי ילדים? להיות כלה רציתי; כשבגיל שש עשרה, נחת בביתנו קטלוג עב-כרס של שמלות כלה כחלק ממהדורת חג של אחד העיתונים, הבטתי שוב ושוב בדוגמנית בשמלת סטרפלס ממשי – צמודה במתניים, מתרחבת באזור הברכיים – שיערה אסוף גבוה. כך רציתי להיראות בבוא העת.
מה אתן עושות עם השיער? היא פנתה אליי ואל הנשים הנוספות שישבו סביב. כל כך נעים לי לגעת בו כך, היא הוסיפה. כולנו שתקנו, והיא ביקשה שנרד לים, שם נעמדנו עירומות, מספריים בידינו, וגזזנו וגזזנו וגזזנו אל מול הרוח הקלה
תקווה היא יקרת-ערך, בלתי ניתנת להחלפה, אבל היא לא תמיד עוזרת. תקוות שאני שומעת בימים האחרונים: "שנחזור בקרוב לשגרה"; כל גרסאות ה"אחרי פסח…"; קריסת הקפיטליזם; שינוי פרדיגמות חברתיות מן היסוד; קיץ 2020 בתאילנד; סקס לרווקים/ות שבינינו, ועוד
נשים חולקות זו עם זו מידע יקר ערך; על בדיקות אלטרנטיביות לאבחון דלקות כרוניות, על הגינקולוגים שיודעים כיצד באמת לטפל במחלת מין מסוימת, על טיפולים רגשיים שנועדו למי שמתמודדת עם פוסט-טראומה מורכבת, על מזונות שעדיף להימנע מהם אם את סובלת מ-PMS. על התעקשות להבין מה קורה לנו, למצוא תשובות, למצוא פתרונות.
אני מתנדנדת על נדנדת החבלים הקלועה בשקט. אני לא רוצה להיות פה, אבל אין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו יותר מכאן. כפות רגליי חמות וכפות ידיי קרות. האוזניים חמות. האף קר. הלב גם חם וגם קר, אבל זה לא קשור למזג האוויר.