אולי לא צריך להעמיס כל כך הרבה על מישהו שבכל מקרה קיים לצדי בעולם במשך עשרות שנים מאוד קצרות, חשבתי. הוא כבר גם כך עבר את החסם הסטטיסטי הבלתי-רגיל הזה. שנינו פה, מספר קטן (יחסית) של שנים הפריד בין לידותנו, ואנחנו לעתים אפילו שוהים באותה יבשת, באותה מדינה, ובאותה עיר.
שני מקורות גאווה משפחתיים: חוכמה ויופי. אלא שגברים נדרשים להיות רק חכמים, ונשים נדרשות להיות גם חכמות וגם יפות, אם כי קצת יותר יפות מחכמות. לעתים נדירות מדובר בכך ישירות; העניין עולה רק כאשר הוזכר שמה של אישה יפה פחות.
הוא שואל אותי איך לחתוך את הסלט ואני אומרת שלא משנה והוא מתעקש שאגיד לו ואני מתעקשת שזה באמת לא משנה. רק שלא ישים מלח. בסדר, הוא אומר, אבל איפה הפלפל השחור? אין לי פלפל והוא מתפלץ לאכול סלט וביצה וטחינה ולחם בלי פלפל שחור זה נראה לו הזוי.
את הבכי שהתלווה לעזיבה שלו לא צפיתי. את הכאב כן. אבל הבכי, שלא פסק יומיים שלמים, העיד על דבר מה עמוק בהרבה. געיתי בבכי, פשוטו כמשמעו, לפעמים בעודי מחבקת את גרגור-יונה, ולפעמים בעודי מביטה בו עושה דבר מה שבשגרה.
הסיכוי שלא מאכנים שיחות וואטסאפ שמתקיימות בין תל אביב לרמאללה הוא נמוך (ועוד אילו שיחות. בפעם ההיא שדיברנו על סקס אנאלי, ואיך שהיא גילתה אחר כך בשירותים, כשהסתכלה במראה, שדבקה בשיערה חתיכה קטנה של – לא היה לה נעים לומר – חרא, צחקנו במשך דקות ארוכות, לא מסוגלות להפסיק.
אני חושבת על התאונה לעתים רחוקות, אבל חשה אותה לעתים קרובות מאוד. כשהייתי עדיין מבקרת בבית אמי בשנים שעברו מאז, הייתי לפעמים הולכת להביט בבור שאליו נפלתי, שעדיין נמצא שם בשלמותו, מלבן צר כמו קבר, שהיום ממוסגר בברזל שדרכו אפשר לראות את מעמקיו.