שירה לוי

פעם עבדתי במסעדה מלאה בגברים, כל המלצרים היו גברים, כל הטבחים היו גברים, המנהל היה גבר, השף היה גבר מוכר ומקסים. מסעדה מלאה בגברים ואני.

אני מזיעה כל כך שכל הבגדים שלי לחים וצמודים ואין לי מים לשתייה. אני מתקדמת עמוק יותר אל תוך היער המג'ונגל, אדום האדמה, הוא מואר וחי כאילו אין לו עומק או מעבה. על שביל בקרחת הקטנה שנפתחת לפני אני כורעת להשתין, באמצע השביל, בשקט, מפשילה את החצאית ומקשיבה לנשימות שלי, מקשיבה לעלים שרוחשים קצת אפילו שהאוויר עומד.

זה עוד דבר שאני מנסה לעשות בזמן האחרון, לדבר אמת. יותר משאני מנסה לדבר אמת אני מנסה להיות ביושר, לא לצחקק במקום להיות באי נוחות, לא להגיד כן כשאני מתכוונת ללא, לא לטשטש את הצרכים שלי בשביל אנשים אחרים, אנשים שאני אוהבת או לפעמים אפילו לא ממש מכירה. אני כמעט ולא מצליחה בזה.

בדירה הקטנה שלך בירושלים, בבוקר, בחדר החשוך, הצמדת אותי אליך והתנשקנו כאילו אולי לא ניפגש שוב יותר בכלל, כאילו אנחנו בקושי מכירים, התנשקנו ולפה שלך היה טעם של גז חמוץ מתוק והשפתיים שלך היו רכות מאד, רכות כמו שדמיינתי אותן כשרק נפגשנו ואולי אפילו לפני כן.

אז לא ידעתי להיות יצור יער מצחיק ומלוכלך, אני עדיין לא יודעת איך להיות הדבר הזה אבל אני יודעת להחזיק את עצמי קצת פחות, פחות מלשכב על הגב ולהביט בירח בלי להצליח להזיז אף חלק מהגוף שלי, אפילו את העיניים, כאילו אני משותקת.