Bless Your Heart / ג'איה אשמור

Bless Your Heart
שיחה מאת ג'איה אשמור, Open Dharma

תרגום: רוני גרוס

לינק להקלטה באנגלית:

"הכותרת של שיחת הדהרמה היום היא Bless Your Heart.

אני רוצה שתשבו בנוח, וגם שתשימו לב שבנקודות מסוימות במהלך השיחה, אנחנו ננהל את השיחה הזו יחד. אני אפנה אליכם שאלות וממש אשמח לשמוע מכם, לא שרק סתם אשאל.

אז יש אמרה כזו – "יבורך לבך" ("Bless your heart"), שבמקום בו גדלתי, אמרו אותה כל הזמן. אמא שלי עדיין אומרת את זה כל הזמן. והאמרה הזו לא רק נאמרת על אנשים טובי לב, אלא על כל אחד, כולל ג'ורג' בוש [הערת תרגום: השיחה הזו ניתנה בריטריט בשנת 2007] – "גורג' בוש – יבורך לבו – שממש עכשיו גרף לעצמו רווח של עוד מיליארד דולר מהמלחמה בעיראק". יבורך לבו – הוא אפילו יכול לקבל כמה לבבות נוספים. ואז אפשר גם לברך מישהו רגיל, זה לא חייב להיות "התגלמות הרשע" או הפייה הטובה. ואני ממש אוהבת שהאנשים מסביבי היו נוהגים לברך ככה כל הזמן, כמעט כל פעם שציינת מישהו – "שיבורך, שתבורך." אני לא חושבת שהיום אומרים את זה כל כך הרבה, אבל אולי אפשר להתחיל פה טרנד…

ואני אוהבת להיכנס לאמרה הזו ולהרגיש את המשמעות של המילה ברכה, שיכולה אולי לתת לנו גם כיוון להבין את המשמעות של המילה לב, מה המילה "לב" אומרת. וזה מעניין, קודם כל, שהמילה ברכה קשורה אצלי למילה פצע או להיפצע.

פעם אחת הלכתי באזור המקדש בבודגאיה. זה היה הביקור הראשון שלי בהודו והשבועיים הראשונים שהייתי באותה עיר, והשעה היתה שעת בין ערביים, השמש בדיוק שקעה, האור השתנה… ואנשים אומרים על השעה הזו ביום, כשהאור משתנה ככה והכל נהפך כחול-אפור, שאנחנו מאבדים את היכולת לתפוס עומק שדה, וקשה לראות כמה משהו רחוק מאיתנו באור הזה… ובדיוק קפצתי מעבר לתעלה כזו, שהיתה עשויה אבנים חדות, קפצתי מעליה ופספסתי והברך שלי פגעה בול בקצה החד – כל המשקל שלי על הברך על קצה הסלע, וזה ממש כאב… נפצעתי (צוחקת). ובאופן מוזר, או ממוזל, או רגיל לגמרי – מה שזה לא יהיה – איזה מישהו הגיע משום מקום ואמר "אני מרפא (healer). ואת נפצעת ממש עכשיו."

והיה את האור המוזר הזה, ואני הייתי כזה, מאיפה באת… והוא שם את הידיים שלו על הברך שלי ואמר "פשוט תירגעי", ואני סוג-של נרגעתי והוא הסתכל עליי במבט כזה של, "פשוט תירגעי", ונרגעתי קצת יותר, ואז לבסוף הבנתי שהוא אומר, פשוט תירגעי, כלומר שאני בעצם יכולה להרפות את הברך שלי, וזה כאב כל כך, היה הרבה מתח בגוף שלי שהגיב לכאב. וכשהבנתי שהוא ממש מתכוון שאני יכולה להירגע אפילו יותר… בגלל הכאב, הרגשתי שאני לא יכולה להירגע יותר. אלא שככל שהייתי נרגעת יותר, כך זה היה עוזר לפצע להחלים. וכמובן, בגלל שהיינו בהודו, בדיוק כשהתחלתי להירגע ולהרפות והאיש הזה הצליח לעזור, הגיע נזיר שהיה מאוד מוטרד ממה שהוא ראה שקורה שם על אדמות המקדש – גבר נוגע בברך של אישה, בשעה שכבר החל לרדת החושך (צוחקת). אז הנזיר לא היה כל כך מודאג מהכאב שלי, הוא פשוט רצה שנפסיק את מה שאנחנו עושים בהקדם האפשרי (צוחקת). אבל עדיין, מספיק עזרה ניתנה לי והאיש שהגיע משומקום עבד מספיק על הברך שלי.

אז אני פשוט תוהה בקול, מהי ברכה, מהי ברכה והאם חלק ממה שהיא, קשור ללהיפצע, ומה יכולה להיות המשמעות של זה? ומה שאני אוהבת בריטריט הזה ומה שקורה פה בינינו, זה שרעיונות החלו לצוץ לשיחה הזו ואז אנשים התחילו להגיע ולדבר על דברים שהחלו לעלות בראשי לקראת השיחה הזו. אז רק אתמול, ג'ס הקריאה משהו על היפצעות ואהבה. איך אהבה כואבת מפני שהיא מביאה אותנו אל מעבר למה שאנחנו חושבים שאנחנו, היא גורמת לנו להרגיש שאנחנו גדולים יותר ממה שחשבנו. שאנחנו לא נדחסים אל תוך הכלובים הקטנים שלנו. ולהרגיש איך אהבה גורמת לנו להרגיש כמה אנחנו גדולים, אנחנו מצליחים לקלוט את האינסופי זורם דרכנו בדמותה של האהבה לקראת משהו סופי, ולקראת האינסופי בתוך אותו סופי. אז אנחנו מרגישים תגובה של אהבה כשאנחנו רואים את האור ואת הרוח ואת העץ בחוץ, כשהם נעים בדיוק באופן שבו הם נעים, וכשהעלים משקפים את הירוק בדיוק בדרך בה הם יודעים לשקף ירוק. ויש שם אהבה, ואני חושבת שיכולים להתקיים שני סוגים של פציעות בתוך האהבה הזו, בלתת דרך לאהבה הגדולה הזו.

אחת היא ממש לתת לאינטימיות להתקיים בתוך הפרטיקולריות של רוח-שמש-עץ. האינטימיות הזו עושה אותנו גדולים יותר, גורמת לנו להבין שאנחנו לא מתאימים לכלובים הקטנים שחשבנו שאנחנו מתאימים להם. וגם – מה מזיז אותנו במצב הזה? אור-רוח-עץ. משהו גדול יותר שמדבר דרך הספציפי, גם. אז זה כמו היפצעות כפולה. איזו ברכה. לא תמיד זה נוח. כשאנחנו חושבים על ברכה – "אה, תבורך, תבורכי". ברכות. זה נשמע שמח וקליל, ואולי אנחנו צריכים יותר לשים לב למה שאנחנו אומרים… (צוחקת), כשאנחנו מאחלים לעצמנו וגם לאחרים ברכות. ברכות. פצעים. פצעים שלוקחים אותנו אל מעבר למה שאנחנו חושבים בבסיסו של עניין. פציעה שמאפשרת לנו להרגיש פגיעוּת אחד כלפי השני וכלפי החיים. אז אפילו כשאנחנו נרפאים – רק ההזדמנות להירפא מכל דבר – בין אם זה פצע פיזי או קושי רגשי, ההזדמנות להירפא אפילו רק קצת, מאפשרת לאנרגיה גדולה יותר לעבור דרכנו. זה גורם לנו להבין שאנחנו לוקחים חלק במשהו גדול יותר.

אז כמו כשהאיש הזה הגיח מתוך החשכה ואמר "פשוט תירגעי, פשוט תרפי" – אחד הדברים שאנחנו פה בשבילם בריטריט הזה, זה לומר, באמת, אין גבול לאפשרות להירגע. אין כזה דבר להירגע יותר מדי. אתם באמת באמת יכולים להמשיך להירגע אפילו אם זה כואב. אולי אפילו במיוחד כשזה כואב. כשאנחנו שמים לב שהדבר הרגיל לעשות הוא לא להירגע, וזה נהיה כל כך רגיל – לא להירגע. אז אנחנו חייבים להמשיך ולהבין, אין גבול לאפשרות להירגע. אנחנו יכולים להמשיך להירגע אפילו יותר. אנחנו יכולים להירגע יותר מדי.

לוקח לנו שנים על גבי שנים באמת לסמוך על התהליך שמגיע עם ההירגעות. זה לא שבסופו של דבר אתם תשמעו הנחיות סודיות שהסתרנו מכם – שאתם בעצם לא אמורים לישון, שאתם בעצם אמורים להישאר ערים – "תירגעו, אבל תישארו ערים… תירגעו, אבל לא לגמרי, אתם אמורים גם קצת להיות לחוצים." זה לא מה שאנחנו הולכים להגיד לכם בעוד מספר שנים (צוחקת)… "מה, רק נרגעתם? חה!"

אם אנחנו באמת מתחילים להרגיש על מה אנחנו חושבים בדרך כלל כשאנחנו חושבים על כוח, אם באמת נרגיש שכשאנחנו משתמשים בכוח – פיזי או כל כוח, בעצם – מה קורה? אני חושבת שנמצא שמה שקורה זה מתח. ואם נוכל להיות כנים מספיק להרגיש שהמתח הזה נקרא כוח, אני חושבת שנמצא שזה מתח חלול, שאין בו כלום, אין בו כלום לתת. הוא לא קשור באופן עמוק למקור אנרגיה. ואם באמת מתחילים לחוות שוב ושוב, שמה שאנחנו מכנים כוח הוא בעצם מתח חלול שלא נותן דבר, אז אולי אנחנו יכולים להתחיל לגמול את עצמנו, לאט לאט.

[שתיקה ארוכה.]

אני אשמח לדעת מה אתם חושבים על המילה גמול/זכות [ניסיון לתרגם את המילה merit]. זו מילה נוספת שחשבתי עליה והתחילה לעלות בשיחות שלי עם אנשים פה. אז אני פשוט סקרנית לשמוע מה שמעתם על גמול, או מה שאתם בעצמכם חוויתם, מה הרעיון הבסיסי שמאחורי זה.

אז אני סקרנית לגבי האפשרות לצבור זכות על עשייה. כשאנשים מדברים על גמול שנובע מעשייה, בדרך כלל מדברים על הצורך לצבור מעשים טובים, הרבה מהם, וגם לחלוק את הגמול. וישנה הסכמה מסוימת שכשאנחנו פועלים בחמלה, אנחנו צוברים נקודות זכות. ואנחנו יכולים לשחק עם התפיסות האלה בחוויה שלנו, כשאנחנו מרגישים חמלה עמוקה – לא כשאני עושה משהו בשבילך, שזה בדרך כלל "אני מביטה מטה עליך, יצור אומלל וסובל… תבורך", אלא כשאנחנו רק מרגישים חמלה. האם במקום הזה יש הבדל בין לחלוק ובין לצבור? אחד המורים שלי, פאפא-ג'י, היה אומר – במיוחד כשהייתי הולכת בעקבות האינטואיציה שלי ועושה מעשה אמיץ – הוא היה אומר, "אה, הר של זכות על גבך", כשהכוונה היא שכל הזכות שצברתי בלי להתכוון לצבור, אפשרה לזרימה שלי לפנות לדרך מסוימת, אפשרה לי לעשות מעשה אמיץ.

אז, אם אנחנו צריכים לצבור גודל מסוים של "הר", לפני שאנחנו בעצם יכולים לזרום, ולהתערבב עם המהות שלנו, אז באיזה אופן צריך לצבור? כלומר, לכמה ריטריטים אני צריכה לצאת? כמה שעות מדיטציה אני צריך לעשות? שאלות כאלה עולות, אבל אני רוצה לקשר אותן ספציפית למה שאנחנו עושים פה, לא רק ביחס לכותרת המוכרת, "האנשים האלה שעושים 20 שעות מדיטציה ביום". כי אנחנו ממש מעודדים מנוחה. ובאופן מסוים אני אומרת – אנחנו באמת צריכים לנוח מספיק, אנחנו צריכים לנוח זמן מה לפני שנוכל לדעת מדוע אנחנו נחים. לפני שנוכל באמת לחוות את הסיבה שבגינה אנחנו נחים. אז אני לא אומרת, "אני יודעת מהי עשייה שנושאת גמול, וזה זה", אבל אני חושבת שזה מעניין, בדרך מסוימת, שאנחנו עושים ניסוי עם העניין של המנוחה, בלי לדעת מה תהיינה התוצאות. ולפעמים אנחנו מעמידים פנים שזה לא המצב, כאילו כולנו יודעים "אה, כן, כמובן שלנוח זה טוב" (צוחקת), אבל בעצם, רק באמצעות מנוחה מספקת, אנחנו יכולים באמת להרגיש מה עומד לקרות. ואז, אולי, סוג אחד של הר של זכות ששווה לצבור מאחורי גבנו, הוא הר של מנוחה. אולי. הר של אי עשייה.

שאלה מהקהל: אני קצת מתקשה עם הקונספט של גמול. זה מזכיר לי, אה… כשהיינו אוספים בולים, בולים ירוקים, וכשהיו לך מספיק בולים ירוקים, קיבלת טוסטר. אז אני מתקשה עם הרעיון הזה של צבירה וגמול כבר זמן רב. ובשבילי, זה יותר הדבר הזה שאמרת על הפעמים בהן אנחנו סוטים מהדרך הרגילה שלנו כד לעשות דברים. וכשקורה משהו שונה לגמרי שמשנה אותך, שמשנה את התודעה שלך. בשבילי, הגמול הוא כשמשהו ממש משנה אותי.

ג'איה: את יכולה לתת דוגמה?

אישה מהקהל: ובכן, הדוגמה שנתת – כשאת עושה משהו שדורש אומץ, כשאת עושה משהו בלב פתוח. כשאת עושה משהו ואת צועדת אל הלא נודע.

ג'איה: כן. ומהו הדבר שמאפשר לנו את זה? לצעוד אל הלא נודע? מה נדרש לנו כדי לצעוד אל הלא נודע?

אישה מהקהל: אה… לב פתוח. אממ, לפעמים זה דורש אומץ.

ג'איה: אם ככה, מה נותן לנו אומץ ולב פתוח? מה ממש הופך את השינוי הזה לאפשרי? אפילו אם השינוי הוא לא סופי, אבל לפעמים הוא שם והוא מאפשר לב פתוח, אומץ?

אישה מהקהל: לפעמים זה פשוט לראות דברים בדרך חדשה. פשוט לראות דברים בדרך מרעננת ולהבין אותם אחרת.

ג'איה: כן. טוב. ומה מאפשר לנו לראות בדרך אחרת? (שתיקה) את יכולה להגיד לי לשתוק בכל רגע (צוחקת).

אישה: הפתיחות הזו, אני משערת. פשוט להיפתח.

ג'איה: אז זה סוג של, כמעט כמו מעגל שמפרה את עצמו? להיפתח – לראות דברים אחרת – להיפתח – לראות דברים אחרת? אני סקרנית לגבי האופן בו אומץ נכנס לתמונה הזו. האומץ להיפתח, האומץ לראות דברים אחרת.

אישה: כשאת משחררת את כל מה שקרוב ללבך.

ג'איה: כן. אז מה נותן לך את האומץ לשחרר את כל מה שקרוב ללבך? (צוחקת) מה בדיוק נותן לך אומץ?

אישה: ייאוש.

ג'איה: ייאוש, כן.

אישה: יש לי בראש דימוי של מישהו נופל, אבל יש שם גם אמון. זה הגיוני?

ג'איה: כן.

אישה: בלי האמון הזה, אי אפשר.

ג'איה: אז לפעמים מתוך ייאוש אנחנו נופלים, ואו שאנחנו כל כך מיואשים שאנחנו פשוט נופלים, כל כך עייפים שאנחנו פשוט נופלים. או: עייפים, מיואשים וגם נותנים קצת אמון ואנחנו נופלים. כשאנחנו מבינים שאין לנו הרבה ברירות, זה די עוזר (צוחקת). אז מה נותן אומץ, או מהי עוד מילה לאומץ? מה נתן לך אומץ לשחרר את כל מה שקרוב ללבך? (שתיקה) ולראות דברים אחרת.

אישה: מה שעולה לי בראש זה שמחה, אבל אני חושבת שזה מגיע אחרי (צוחקת)

ג'איה: אז מה מגיע לפני השמחה? והופך להיות שמחה.

אישה: אני לא יודעת, אולי זה סוג של "קליק", אני לא יודעת.

ג'איה: אוקיי. אני גם חושבת שמה שיכול לעזור זה למצוא עוד מילים לאומץ.

אישה: כמו תזוזה, ומשהו… משהו זז.

ג'איה: כן. טוב. טוב.

אישה אחרת: אולי הקליק הזה קורה בזכות הגמול שצברת.

ג'איה: כן. אני מסכימה. אולי זה קורה בגלל הזכות שצברנו. אז אולי אין סיבה ישירה לתזוזה הזו. ואז אולי זה גם לא פשוט לינארי. אבל עדיין הייתי רוצה לשמוע מקלאודיה (האישה הראשונה), מתישהו, אולי לא היום… מה עוד מעורב בתהליך? יש לנו כבר הרבה חלקים, אבל אני חושבת שיש חלק חסר בתיאור שלנו.

אז יש איזשהו עניין של כמות, של לעשות מספיק ממשהו מסוים שאנחנו יודעים שנושא גמול, משהו שמביא תוצאות טובות. ומה עוד קורה שמזיז אותנו מעבר לדרך הרגילה שלנו, שאנחנו קוראים לזה אומץ. מהו הדבר שמוריד אותנו מהמסלול שלנו, ועוזר לנו למצוא דרך אחרת לזוז? פתאום. אפילו אם דקה אחר כך אנחנו שוב על המסלול.

אז, בתוך כך, יש את מה שאנחנו יכולים לכנות "תהליך" של לתת לעצמנו מספיק ממשהו שאנחנו צריכים, כדי שהקליק הזה יוכל להתרחש. אנחנו יורדים מהמסלול ומוצאים דרך אחרת לחיות. ויש כמה דרכי פעולה שאנחנו נוטים לאמץ כדי לעצור את עצמנו מלהתמסר לתהליך הזה, ולשים את הברקסים. ובמיוחד יש דרך אחת שנוגעת למנוחה, ול-לנוח מספיק. והאפשרות האמיתית, שבעצם אין דבר כזה לנוח יותר מדי או להירגע יותר מדי. לא יכול להיות לנו הר גדול מדי שנצבר על גבנו. הרבה פעמים אנחנו זוקפים לרעתנו כמה אנחנו נחים, ואז אנחנו מרגישים, "אני נחה כל כך הרבה, מעולם לא נחתי כל כך הרבה בחיים שלי, איך אני יכולה לנוח כל כך הרבה? אני נהיית יותר עייפה כשאני נחה, אולי משהו לא בסדר איתי." שזה חלק מהתהליך הנורמלי וזה נורא מבהיל לפעמים. לפעמים זה מצחיק ולפעמים זה מפחיד אותנו למוות. "מה אם אני באמת סתם מבזבז את החיים שלי ובעוד 3 שנים ג'איה תגיד לי – אה, רק נחְת? אפילו לא עשית את המאמץ הקטן ביותר?" (צוחקת)

אז, מה שקורה הוא שאנחנו ממש שמים לב כמה אנחנו נחים, כי זה כל כך שונה ממה שאנחנו בדרך כלל עושים. אבל לרוב אנחנו לא שמים לב כמה אנחנו לא-נחים. אנחנו סופרים כמה אנחנו נחים, אבל אנחנו לא שמים לב לכל הלא-מנוחה שאנחנו עושים, שבאה כנגד המנוחה. וזה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שבאנו לריטריט הזה עם רשימה של דברים שאנחנו צריכות לעשות, בריטריט הזה של 35 ימים. מעט לפני שבאנו לפה, בטח חשבנו על כל הבעיות שאנחנו צריכים לדאוג להן בחיים שלנו – להיכנס לכושר, ו… אתם יודעים, לצייר את יצירת המופת של חיינו (צוחקת), ולחזור לכתוב ביומן שלנו. מה שזה לא יהיה – לעשות 3 שעות של יוגה ביום… ואולי… אולי אין מספיק מקום להכל. ואולי מה שיש בשבילו מספיק מקום, זה לנוח מספיק. ואז יש גם את הדרכים הקטנות בהן אנחנו לא-נחות. את הדברים האלה אנחנו לא סופרות. ואנחנו לא רואות איך הלא-מנוחה החמקמקה הזו, גורעת מההר שלנו.

אז השאלה שאני מעוניינת בה – רק כדי להזכיר – היא, "מהו הדבר שנותן לנו אומץ, ואת אפשרות לראות דברים אחרת?" כולל האפשרות לראות שאפשר לעשות דברים אחרת. שהדרך בה בדרך כלל עשיתי דברים עד עכשיו, הובילה לעתים לסבל, ואפשר שזה יהיה אחרת. "אני בעצם יכולה להימנע מלומר את הדבר הזה", או "אני בעצם יכולה לא להלקות את עצמי על העניין הזה" או מה שזה לא יהיה. והחלק השני של השאלה הוא, "מה מאפשר לנו לשחרר את כל מה שאנחנו מחזיקים קרוב ללבנו?" חלק מהגמול הוא שאנחנו יכולים באמת לראות מה כואב. אנחנו יכולים באמת להרגיש שכשאנחנו מגבילים את עצמנו, אנחנו אומללים. וזה מאפשר לנו להירפא.

שאלה מהקהל: אז זה עניין של אמון? זה מה שאת מכוונת אליו?

ג'איה: מהניסיון שלי, אמון הוא משהו שדי נדיר למצוא סתם כך. אני משערת שמה שאני מכוונת אליו, הוא מה מאפשר אמון. מה נותן לאמון להתקיים.

אז בעצם אחת הדרכים בה אנחנו עוצרים את עצמנו, אפילו כשאנחנו מרגישים שאנחנו נכנסים לתהליך בלב שלם, היא בעצם לנוח, אבל לא באמת לנוח. ואנחנו סופרות כמה שעות נחנו וזה נראה בלתי אפשרי לנוח כל כך הרבה. אבל אנחנו לא שמות לב כמה זה בלתי אפשרי לחיות בלי מנוחה. יש שורה מתוך שיר שהולכת בערך ככה:

בבקשה תנוחו
כי הפרידה הזו מאלוהים (ג'איה מוסיפה: או מלראות את הדברים כמות שהם)
היא העבודה הכי קשה
שתוכלו לעשות

אז דרך נוספת בה אני רואה שאנחנו עוצרים את עצמנו – שומרים על עצמנו במסלול שלנו – יכולה להיקשר לגמול שאנחנו מחפשים. כי לפעמים אנחנו באמת עשויות להתחיל לוותר על דברים שקרובים ללבנו, אפילו קצת, ואז אנחנו מרגישות שזה גובה מאיתנו מחיר כבד מדי, ואנחנו סופרות את המחיר הזה, ואז אנחנו דורשות תוצאות: "בסדר, אני נחה כבר 5 ימים, איפה החוויה שלי?" והדרך הספציפית הזו, שנוטה לעצור אותנו, היא הדרישה שלנו תמיד להבין מה קורה. כשאנחנו חושבים, "אני נותנת את עצמי הכי הרבה שאני יכולה, אפילו אם זה לא 100%, אני עושה כמיטב יכולתי…", "נותן הכי הרבה למדיטציה או לתהליך או למנוחה או מה שזה לא יהיה…" אבל אני חייב להבין מה קורה. ואם אנחנו יכולים לקחת צעד אחורה ולחשוב, "איפה בעצם חתמנו על העסקה הזו?" האם אי פעם חתמתי על חוזה שאומר שאם אתן את עצמי בלב שלם כמיטב יכולתי, ייתנו לי הבנה מתי שארצה?

וזה ממש קשה. ממש ממש קשה. אבל אם נוכל לראות שמעולם לא הצלחנו להביא אף אחד לחתום איתנו על חוזה כזה, אז נבין שאין לנו זכויות. אנחנו פליטים, סוג של. אנחנו בין לבין. אחד המורים שלי מדבר על ויתור על טריטוריה. אז אפילו אם עד עכשיו היו לנו את הדרכונים שלנו, הם לא תקפים יותר ואף אחד לא יקשיב לנו ולדרישות שלנו. והדבר שצריך לשים לב אליו ולהרגיש בעצמנו, זה שלפעמים אנחנו חושבים שעוזר לנו לשמוע משהו שעושה סדר במה שקורה, אבל בעצם זה עוזר לנו כי אז אנחנו משוכנעים שעכשיו אנחנו יכולים להתמסר באמת. רק בגלל שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים מה קורה. מישהו יכול להגיד לנו משהו שגוי אפילו, ואנחנו מגיבים ב"אה, מעולה, עכשיו אני יכולה להתמסר לגמרי", כי אנחנו חושבות שהבנו. זו דרך להשתמש בדרכונים הלא תקפים שלנו. וזה לא באמת להתמסר, למרבה הצער.

אז עבור רובנו, נראה שבעצם נבין רק הרבה אחר כך, הרבה אחרי שנחווה משהו. יכול להיות שאנחנו חווים דברים משמעותיים מאוד כרגע ואנחנו אפילו לא יודעים שזה מה שקורה. ובאופן מסוים, עבור רובנו, זה ממש טוב. כי אם היה לנו מושג לגבי מה שקורה באותו רגע, היינו נהפכים למאוד מעורבבים עם המחשבות של "כמה זה נפלא", או "אולי מישהו עושה את זה יותר טוב ממני". או, "עוד כמה זמן אני צריכה להמשיך?", "לאן התקדמתי?" וזה רק גוזל עוד אנרגיה מהחיים שלנו.

אז דרך שלישית בה אנחנו עוצרות את עצמנו, היא כשלפעמים יש לנו… אה, סוג של הצצה אל כמה זה טוב. כמה זה פשוט טוב. וזה עלה בימים האחרונים בקבוצה – התחושה שזה טוב מדי. מעבר למה שאנחנו מכירים על החיים שלנו. ואז אנחנו… עושים מעין קליק, סוגרים את הפתח. כששוב מגיעה הברכה של הלב, כשמשהו גדול יותר זורם דרכנו. ו… אנחנו פשוט לא עומדים בזה. ובאמת אנחנו לא מסוגלים להכיל את זה. אנחנו לא יכולים להכיל את זה, ואנחנו לא יכולים לעשות עם זה שום דבר. אבל אנחנו כן יכולות לתת לזה להיכנס ולעבור דרכנו. זה הגמול. אולי זו כל המשמעות של גמול, כשאנחנו יכולות ממש להרגיש או לחוות, אפילו לחצי שנייה – את הטוב שבצעידה, או את הקול של הפעמון, או את טעם האורז. הדברים הקטנים האלה שאנחנו לא מחשיבים. הדברים שאנחנו חושבים שהם לא-חשובים, שאנחנו מכניסים לקטגוריה "לא חשוב", בעצם נותנים לנו סוג של מפתח. כל אחת מאיתנו מגדירה דברים שונים כלא חשובים. ויהיו הדברים האלה אשר יהיו – הם ממש חשובים עבורנו. זה אומר עלינו הרבה, אומר עלינו הרבה בצורות שונות.

אז דוגמה קטנה אחת היא לשים לב לימים הראשונים שלנו פה, ולראות איך הגבנו בימים הראשונים, מה היתה התגובה הכוללת שלנו? ולא כדי להכניס את עצמנו לקופסאות מוגדרות, אלא רק כדי להרגיש מה בעיקר עורר בנו דחייה. מישהי אמרה לי היום שבכמה ימים הראשונים היא היתה בחדר שלה, והחדר שלה היה כל כך חם, שהיא חשבה שזה עומד להיות בלתי אפשרי. כל הריטריט – בלתי אפשרי. אבל כבר עכשיו היא מצאה דרך אחרת. שהחום לא ייקשר אצלה רק למשהו בלתי נסבל. שהיא יכולה להרגיש עכשיו את הקרירות של האוויר בבוקר. אז, נניח שהתגובה שלכם בימים הראשונים היתה "זה נפלא, אני לומד פה כל כך הרבה, אני רוצה להישאר פה לנצח… למה לא באתי קודם?… אני רוצה להזמין את כל המשפחה שלי" (צוחקת). או שאולי עבור אנשים אחרים התגובה הכוללת היתה "מה?… איפה חדר האוכל?… מה קורה עכשיו?… אה, יש מדיטציה? אה, יש לי שותפים לחדר?…" או אולי כמו שאחד מחברינו הטובים נוהג לומר "couldn't be bothered" [עושה חיקוי של הדלאי לאמה]. אין תגובה. אז במקרה כזה שום דבר אינו חשוב, שזה בעצם אומר שהכל חשוב.

אז בתוך התגובות האלה – בואו נגיד ששנאתי הכל כשרק הגעתי לכאן – שנאתי את המורים, שנאתי את הבניינים, שנאתי את מזג האוויר, שנאתי את האוכל, שנאתי את עצמי, שנאתי את המיטה, שנאתי את השירותים המערביים באמבטיה… יש כל כך הרבה דרכים שהנטייה המיידית שלנו לשנוא את האובייקטיבים השונים, יכולה ללמד אותנו הרבה. אז יש את הדרך הפשוטה לכאורה של פשוט להפוך את זה – "אני שונאת את הבנאדם הזה בגלל שהוא אוכל מהר מדי, או לאט מדי" או מה שזה לא יהיה, ואז באמת לסובב את זה ולהחזיר את זה אלינו… אם אנחנו חושבים שהאיש הזה אוכל מהר מדי ושזה פסול, אז כנראה בדרך מסוימת בשלב מסוים – ייתכן וייקח לנו שנים להבין את זה – אנחנו בעצמנו אוכלים מהר מדי. מילולית. מילולית. וגם, פחות במובן המילולי ויותר במובן הסמלי.

יש גם דרך נוספת, שכל דבר שאני מתמקדת בו עם הגישה הזו, יכול לאפשר לי לא רק להחזיר את עצמי לעניינים שלי, כלומר לתגובה שלי לאובייקט, אלא גם להרגיש במה נגעתי, למשל איפה החמלה הזו, הפצע. לא כמו "אה, אני צריך להיות חומל כלפי אותו אדם – הוא אוכל כל כך מהר! – אני אברך אותו – "מי ייתן ותאכל לאט, יצור אומלל ובלתי מואר שכמותך". לא החמלה המדומה הזו שהיא בעצם שנאה במסווה. אלא כשהמצב כל כך רגיש ואני מבינה "אלוהים, אני כל כך רגישה שאפילו איך שמישהו אחר אוכל לגמרי נכנס לי מתחת לעור ומשגע אותי." זה כמה אני רגיש. זו הכמות המשוגעת של רגישות שמתאפשרת – ובואו לא נהפוך את זה לבעיה. איך אני חי עם כל כך הרבה רגישות? ומה יכול לקרות אם אכנס לרגע מאחורי הרגישות הזו? ולא אתן לה לשלוח ידיים ולהוציא דברים מהקשרם ולעשות מהם איזה עניין גדול. הדברים האלה שאנחנו חושבים עליהם שהם חשובים אבל הם בעצם לא – בואו ניתן לרגישות לנוע אל עבר הדברים שאנחנו חושבים שהם לא חשובים. עם אותה עצמה, אם זה אפשרי, כמו שאנחנו מאפשרים לדברים לקרות בתחום השנאה. כזו עצמה של רגישות של קיום, של להרגיש את מה שאנחנו מחשיבים כלא חשוב.

אני רוצה לסיים עם סיפור.

פעם אחת השקיתי את העציצים מחוץ לבית שלי, מזמן. ו… מיהרתי, כי רציתי לסיים ולחזור פנימה. ואולי כמה חודשים לפני, חבר ותיק שלי מת בפתאומיות בבורמה. או בעצם בנפאל. כמה מכם מכירים אותו או שמעתם עליו – תומאס ג'וסט, שניהל במשך הרבה שנים את הריטריטים בבודגאיה. הוא חלה מאוד, ואז לא אובחן, ואז נפטר. ואני השקיתי את העציצים ומיהרתי, וממש הרגשתי את תומאס שם, אפילו שהוא מת, או אולי דווקא בגלל שהוא מת. והרגשתי משהו כאילו הוא אומר לי, "אלה הם החיים" ("this is life"). והפסקתי והרגשתי… אני בעצם ממש אוהבת צמחים, וזו הסיבה שיש לי כל כך הרבה מהם…. וזו הסיבה שאני פה בחוץ, בחום, בלילה, משקה אותם… ועכשיו אני מנסה להשקות אותם מהר כדי לחזור לחיים שלי..?

אז זה סתם סיפור ממש פשוט, על איך אנחנו יכולים להיפצע מצמחים לדוגמה. להיפצע מהצורך לתת לצמחים מים. להיפצע מהאהבה שלי לצמחים. כברכה. לא כמו – אני חשה חמלה כלפי הצמחים שימותו – והם אכן ימותו – אם לא אשקה אותם. ולא רק כי משהו בתוכי ימות אם אתן לצמחים למות. וזה סוג של רמז לעומקים שאליהם מגיעה הברכה שזכינו בה. באופן הכי רגיל.

יש מורה שמדבר על זה. וזה זה. רק להשקות את הצמחים או לצעוד במעלה המדרגות. הוא אמר, "אפילו הכוכבים שמתרוצצים על פני השמיים, מקנאים בזה." בעושר הזה.