גופים שאינם מסתדרים / רוני גרוס
פרק מתוך "עצם חשופה", הוצאת פרדס, נובמבר 2019 (עורך: אלי הירש)
הפרק בתרגום לאנגלית זמין לקריאה גם הוא
*
בלילה אני מזמינה אליי גבר צעיר שגר באזור. מטרת הפגישה ברורה. בשנים האחרונות ביימתי מדי פעם מצבים דומים באמצעות רצף של הודעות טקסט שבסופן דפק על דלתי בחור, נרגש יותר או פחות, מתקשה יותר או פחות להסתיר את התלהבותו. מעולם לא פחדתי מהזרות, למרות הסיכון. בקבוצות פייסבוק סגורות לנשים בלבד אנחנו מחליפות בינינו טיפים על היכרויות דרך אפליקציות שמטרתן מין מזדמן. אם ממילא הערב יסתיים בביתו או בביתך — סכנה שאי אפשר לנטרל מעצם מטרת המפגש — אפשר לכל הפחות לשמור על עצמך באמצעות הפעולות הבאות: להתחיל את המפגש במקום ציבורי; לשתף עם חברה תמונות של הבחור, את שמו ואת מספר הטלפון שלו; לעדכן מישהי שאת סומכת עליה בתוכניות שלך ללילה, ולבקש שתבדוק מה שלומך בשעה מסוימת; לדבר בטלפון עם הבחור לפני; ולהגיד לו במילים ברורות שאינן משתמעות לשתי פנים מה בשום פנים ואופן את לא רוצה לעשות ולא תעשי. המגדילות לעשות גם מנסחות בבירור את ציפיותיהן, "אני לא מוכנה לסקס עם גבר שלא יורד", למשל.
אני מעולם לא נקטתי באף אחד מאמצעי הזהירות הללו.
אבל הפעם, באופן יוצא דופן, אני מבקשת לדבר איתו בטלפון לפני אני כותבת לו: תתקשר אליי, אני רוצה לדבר לפני. אני יודעת: אני לא במגרש הביתי שלי. פה, באמצע שום מקום, ביישוב קטן בצפון, החושך יעטוף אותנו ואנחנו נישן יחד, אולי מחובקים, ונקום יחד, ממצמצים אל אור הבוקר המאוחר, כף רגל חמה נוגעת בכף רגל חמה מתחת לשמיכה. לא הזרות היא שמפחידה אותי. בעיר אני ממהרת לבקש מהם ללכת הביתה, משתדלת להיות מנומסת ולהסביר בקול נעים ושקט שזה מה שעדיף, רצוי, נחוץ, ושזה מה שאני מבקשת תמיד, בלי יוצא מן הכלל — אישי זה לא.
אבל זה כן אישי, כי יש גברים — מעטים מאוד —שכן מקבלים הזמנה להישאר לישון.
בשעות לפני שהוא מגיע אני מתנהלת לאט, ובעיקר בודקת איך ייראו חיי דרך עיניו. אני בוחנת את הסלון וחדר השינה הקטנים, מביטה בהם כמו לראשונה מאז שהנחתי את מעט חפציי בבית הקטן. עיניים אחרות מתבוננות כעת בחפצים שהונחו סביב — גבול עדין עובר בין רישול שישדר ביתיות נעימה (ספר שהונח פתוח, כריכתו כלפי מעלה, על שולחן עץ קטן עם מפה פרחונית, של צמרירי ישן שזרוק בפינת החדר), לבין אי סדר שמעיד על הזנחה (ערמת כלים בת שבוע בכיור, כריות שנערמות רק בצד אחד של המיטה). כשאני מתפשטת לפני המקלחת אני נעמדת מול המראה ובודקת את הדברים הקטנים שעשויים להיחשף באור הבוקר על גופי. אחרי בדיקה קצרה מכף רגל ועד ראש — הימים אינם ימים של בדיקות מדוקדקות, איני יכולה לשאת זאת — אני מחליטה לא לגלח את השערות בנות השבועיים שצמחו על שוקי רגליי, אבל כן לשים מעט מייק אפ על הפצעון שהתפתיתי לפוצץ וכעת מגליד על הסנטר שלי.
זה היה כיף, הוא אומר ומביט בי, ואז מביט הצידה, ושוב מביט בי. אנחנו בחדר קטן שמואר באורו הקלוש של תנור גז שמפיץ חום נעים. בחוץ חשוך. השקט כבד. לא עברנו למיטה שבחדר השינה אחרי שהתחלנו לגעת זה בזו על המזרנים הדקים שנערמו בסלון. עכשיו, אחרי, אנחנו שרועים על המזרנים, הסדין תחתינו רטוב ומקומט, כריות מפוזרות סביב. אני שוכבת על גבי, ראשי נח על זרועותיי המקופלות, שדיי חשופים, ובתי השחי שלי, שלא גילחתי הרבה יותר משבועיים, חשופים גם הם, אחרי שקודם לכן, כשהוא פשט מעליי את חולצתי ושלחתי ידיים להקיף את גבו החלק, ניסיתי לצמצם את נוכחותם. שתיקה קצרה .הוא יושב מעליי, נינוח, חצי נשען על הקיר, חצי נשען על זרועו, רגלו האחת משוכלת תחתיו, רגלו האחרת מונחת בזווית מעל הבטן שלי. במבט מלוכסן אני מתפעלת מזרועותיו, מהחזה הרחב — כאילו אני שוכבת בשדה פתוח, גופי רפוי תחת השמש, ואני מביטה בהר מתנשא באופק, קרוב, רחוק. זה גוף שלא ניכר בו שום מאמץ להיות חזק, ואף על פי כן הוא חזק.
הגופים שלנו מסתדרים, הוא מוסיף, נכון? שוב מבט אליי. כן, אני עונה בקול קטן שאני מצליחה לחלץ מעצמי במאמץ אדיר. מסוכן להסכים על דברים כאלה — כיף; גופים שמסתדרים. אני מצמצמת את עיניי, חומקת ממבטו .הוא לא נרתע, מנסה ללכוד את מבטי. גם כששכבנו ראיתי את עיניו הפקוחות תרות אחר עיניי — החזרתי מבט לשבריר שנייה ומיהרתי להפנותו. כאילו, את מכירה כשזה פשוט לא מסתדר? הוא מתעקש. עכשיו אני כבר מבליעה חיוך שמאיים להתרחב. ברור. החיוך מעודד אותו, עכשיו גם הוא מחייך, נשכב לצדי ומתחפר בבטן שלי, את בטח יודעת יותר טוב ממני, הוא אומר בקול מקניט, משועשע .אני ממהרת להסתייג, מוחקת את החיוך מפניי, לא יודעת אם יותר טוב ממך, אני עונה, אבל כן, יודעת .
הוא צודק כמובן, אני יודעת היטב — וללא ספק יותר טוב ממנו — מה המשמעות וההשלכות האפשריות של גופים שאינם מסתדרים.
אחר כך, במיטה, בחושך המוחלט, הוא שוב חודר אליי כשאני על גבי. אין תנוחה שאני יותר אוהבת מלשכב על הגב, לתת למי שאיתי להביט בי מלמעלה, לתת לו לקבוע את הקצב, לראות את החזה שלו עולה ויורד, לגעת בזרועותיו המתאמצות להחזיק אותו בזמן שהוא זז קדימה ואחורה, להעביר את אצבעותיי על גבו, מהצוואר עד הישבן, לרדת לישבן, להמשיך עד לאן שאני יכולה להגיע, לנעוץ ציפורניים, להרים את הראש ולנשוך בכתף, בצוואר. פעם סיפרתי למי שהייתה הפסיכולוגית שלי לאורך מרבית שנות העשרים של חיי, בהיסוס, שזה כל מה שאני מייחלת לו, לשכב עם גבר שאני רוצה בו מאוד כשאני על גבי והוא מעליי. גיליתי את זה ברגע שהמילים יצאו לי מהפה בקליניקה שלה. זה קרה בשנה האחרונה לטיפול שלי אצלה, ועד לאותו רגע נמנעתי מלדבר על סקס. ופתאום — זה. התביישתי: כמה משעממת היא הפנטזיה המינית שלי בהא הידיעה? הכי משעממת .כשהבנתי שהפנטזיה שלי היא גם על אהבה ולא רק עלסקס, בהתחלה התביישתי אפילו יותר, ואחר כך פשוט נזהרתי לא לספר עליה לאף אחד.
אני מקנאה בו, כמו שקינאתי ברבים לפניו. במשך שנים רבות לא החשבתי את עצמי למי שמקנאה בגברים . כשהייתי סטודנטית למדעי הרוח, ונחשפתי לתפיסות הפסיכואנליטיות המיושנות שהניחו שאינני יצור שלם, דחיתי אותן בשאט נפש. לא מצאתי בתוכי כמיהה לשלמות המדומה הזו, שלמרבה ההקלה פורקה לגורמים, נותחה וחוברה מחדש לסיפור אחר בתכלית על ידי נשים שחוכמתן סללה דרך אחרת. כשישבתי אז בכיתה, סטודנטית צעירה שאינה מודעת לעתיד לקרות לה, נשים רבות כבר הספיקו להעמיד דברים על תיקונם — לא עוד קנאה בשלמות, אלא שלמות בפני עצמה. שלמותי הובהרה לי בכל דרך אפשרית, ובניגוד לסטודנטיות אחרות, שלהן זו הייתה תגלית מרעישה — היותן שלמות, ברגע זה ממש, וללא שום סייג — אני קיבלתי את השלמות הזאת באותה שלוות נפש שבה קיבלתי את האמיתות הבסיסיות ביותר של העולם. האמנתי שכך בדיוק הרגשתי תמיד, וכך גם ארגיש תמיד.
אלא שבחלוף השנים מצאתי את עצמי ממוססת גבולות, קלה להיפצע, נכונה להיחדר רק בזמנים של חוסן נפשי אדיר. גם כיום, כל כניסה למיטה עם גבר היא מעשה הכרוך בסיכונים מחושבים ובדיני נזיקין. זה תקין? אני תוהה ברגעים של התבוננות עצמית. במהלך לימודי התואר הראשון עברו עליי שנתיים תמימות שבהן לא שכבתי עם גברים. אני זוכרת את האגביות המוחלטת שבה ויתרתי אז על יחסי מין, ופיניתי מקום לדברים אחרים, דחופים יותר לאותו זמן. שרדתי תאונה קשה ואת המשפחה שלי, שרדתי דיכאון, ובזכות השרידה, אני מצליחה —לפעמים — לכתוב, ותמיד — לעבוד, לשלם שכר דירה, לקנות אוכל בריא לעצמי, אוכל זול לחתולה. אני מצליחה לרקום חברויות עדינות, לזכות באהבה העמוקה, השקטה, החלקית והשבורה ששמורה לקשרים אפלטוניים.
מדי פעם תקופות ההימנעות שוב מבקרות בחיי ומשתהות בהם. בזמנים כאלה המרחק ביני לבין סקס נדמה לי עצום, בלתי ניתן לגישור. גברים מפסיקים להגיע אליי הביתה ואני מפסיקה להגיע אליהם. אני לא מבקשת לשים סוף לחיי המין שלי, זה קורה מעצמו, אבל אני לא מופתעת כשהם מפסיקים את עצמם. יש להם חיים משלהם, לחיי המין שלי, ורצונות משלהם.
זמן קצר לפני תקופת ההימנעות האחרונה שלי, לפני שלוש שנים, נשכבתי על מיטת טיפולים שכוסתה בסדין לבן, איבריי פשוטים ורפויים. תנשמי, אמר לי המטפל, תנשמי הכי עמוק שאת יכולה. הגעתי למטפל הזה כדי לברר סוגיות מהותיות בחיי, לנסות לשחרר פחדים שאני יודעת על קיומם רק בעקיפין, מיד שנייה, כאשר אני מגלה שנסחפתי שוב למשך ימים ולפעמים אף שבועות אל לב ים שחור של עצב. בחדר האפלולי, שחלון קטן מכוסה וילון בהיר סינן לתוכו מעט אור שמש, לא היה דבר מלבד המיטה ששכבתי עליה וספסל עץ פשוט שנערמו עליו סדינים צחורים מקופלים ברישול שהדיפו ריח טוב. ערמת הסדינים עודדה אותי: האמנתי שבמקום שבו מחליפים סדין נקי בסדין נקי יותר אחרי כל מטופל, קורים דברים נקיים ונעימים.
תנשמי, אמר המטפל. נשמתי. יותר עמוק, הוא אמר .ניסיתי, אבל תהיתי אם אני יכולה לנשום עמוק יותר, וגיליתי שרגליי כואבות. הן כמו שני עמודי שיש, אמרתי לו, מאובנות, קרות. רציתי מנוחה והרפיה. רציתי שחום יזרום בי מלמעלה עד למטה. רציתי לא לרצות דבר. תזיזי אותן, אמר המטפל, וכאב מחשמל פילח אותי מקצות האצבעות ועד לבטן, מילא את השקע הרך שבין עצמות האגן והשתהה שם. תנשמי, הזכיר לי המטפל שוב, והניח את ידיו משני צדי הטבור שלי. מה את מרגישה, הוא שאל, איפה הכול חסום, הוא שאל, ולרגע בהיר אחד, הרגשתי קו שנמתח בין עצם אגן בולטת אחת לעצם אגן בולטת שנייה, קו שחוצה את גופי לשניים.
הפסקתי לנשום. קולו של המטפל האיץ בי אבל נשמע כעת עמום, כמו מבעד לכדורי צמר גפן שנדחסו אל פיו הצטמצמתי למולקולות האבק הקטנות שהסתחררו לאט בקרן האור שחדרה מבעד לחלון אל חלל החדר. למטה, בקצה כפות הרגליים, אצבעותיי היו דברים מתים, נטולי תחושה. איפה הכול חסום, שמעתי בקושי את קולו של המטפל, וכבר ידעתי שהכול חסום בדיוק באמצע, במקרה — או לא — במקום שממנו אני מפיקה עונג בזמנים אחרים.
למרות שאני שומרת רשימה של כל הגברים ששכבתי איתם בחיי, אני מתקשה למקם את התקופות הארוכות שבהן גבר לא נגע בי בין שני שמות ברשימה. המרחק בין שם לשם במסמך ששמור לי בטיוטות הג'ימייל הוא זהה. שורה אחת, enter – ואילו הזמן שחלף בין גבר לגבר — חודשיים, שישה חודשים, שבוע או שנתיים —הוא הנעלם שבתוכו המשכתי לחיות לחיות — ולהתנפץ מדי פעם על גופם של גברים. סקס כאישה צעירה היה לא מתגמל, כמעט משמים. רציתי אהבה, והתפשרתי על הרבה בשביל האפשרות לזכות בה.
"את רק חור, מחכה שאמלא אותך", אומר הארי דודג', גבר טראנס, או בוצ'ה על טסטוסטרון — תלוי ברגע, תלוי במצב — למגי נלסון, בת הזוג שלו, שכותבת על עצמה, עליו, עליהם. ספרה, הארגונאוטים, נפתח בפסקה מבלבלת, מטריפה, שמתארת את רגע ההתאהבות שלה בהארי — "המילים, אני אוהבת אותך, מתגלגלות מהפה שלי בפעם הראשונה שאתה מזיין אותי בתחת ." משם היא מזמינה את הקוראות למסע סוער בסיפור אהבתם, שנע בין גופים שאינם מתמיינים למגדרים מוכרים, נפשות שאינן מתמיינות, מילים שבוגדות וגוף שמזדיין, מתמסר, בוגד וחוזר אלינו שוב ושוב. רק אל תהרוג אותי, היא אומרת להארי בבית מלון דלוח זמן קצר לאחר שהם מכירים, כשהוא מתחיל להתפשט מולה ופותח את חגורת מכנסיו. אני מאמינה למילים שלה.
לכן, כשהיא כותבת, "אני מתעניינת בזיונים בתחת .אני מתעניינת בעובדה שהדגדגן, המוסווה ככפתור קטן, מתפרש על פני האזור כולו כמו דג מנטה ריי, וקשה לדעת היכן שמונת אלפים העצבים שנמצאים בו מתחילים והיכן הם נגמרים", אני מיד משתכנעת, והבחור הבא שאני שוכבת איתו מקבל הזמנה לזיין אותי בתחת, להפתעתו ולשמחתו. הכול קורה בקלות שמפתיעה אותי. אני חווה עונג שכמותו לא ידעתי קודם לכן.
אבל עוד לפני שאני מנסה, אין לי ספק שאיהנה מזה .אין לי ספק, כי האמנתי לנלסון כבר בעמודים הראשונים בספר שלה, שבהם היא מתארת את ההתמסרות המכאיבה, הטבעית כל כך להארי, אחרי תקופה ארוכה מאוד של התבודדות קיצונית, צעידות ארוכות בלילות חסרי שינה, פרצי יצירתיות. "אני מרגישה שאני יכולה לתת לך את עצמי בלי לוותר על עצמי", היא לוחשת להארי בלילה במיטה, ומוסיפה למען הקוראת — אני, רק אני — "כשאת מתבודדת כמו שצריך, זה הפרס".
האם אהבה היא פרס? אני מתבודדת. האם אני עושה את זה כמו שצריך? אני מטילה בכך ספק. אם יום אחד חיי יהיו כאלה שאקום בוקר אחר בוקר לצד גבר שאני אוהבת, אולי אוכל להגיד לעצמי בדיעבד, "התבודדתי כמו שצריך". כרגע, אין לי הוכחות לכך.
הצורך בהוכחות; איך אי פעם אדע שיש אהבה? איך יכולתי לדעת בצעירותי שסקס יכול לענג? "ברגע שבו אחותי ואני עזבנו את בית אמנו, כל מה שרצינו לעשות זה להזדיין," כותבת שרון אולדס. אני עזבתי את בית אמי, שהיה עזוב וריק ביום שיצאתי ממנו, בגיל עשרים. שנים רבות אחר כך עדיין לא ידעתי להתענג על גופם של גברים .אבל עם הזמן למדתי, בעיקר בעזרת ההוכחות שנשים אחרות — מבוגרות יותר, מנוסות יותר, בלתי מתפשרות יותר ממני — העניקו לי. אולדס היא אחת הנשים האלה, והיא מלמדת אותי על כוח, ועל האפשרות להתענג ממנו .ואכן, אני מגלה את ההנאה מסקס ביום שבו אני מגלה את הטריק של הכוח. לפני כן עוברות עליי שנים רבות שמהן הגוף שלי לא זוכר כלום, שום דבר, מהסקס שהיה לי עם בחורים שהייתי מאוהבת בהם עד טירוף. איפה הייתי כששכבתי איתם? קשה לומר. אבל השנים עברו, ומצאתי את הדרך להתענג.
מהספר של נלסון אני לומדת שהדגדגן שלי נפרש על פני כל פנים הרקטום, ואני מתרגשת מהדימוי ומהגילוי שההנאה מהאקט נובעת (גם) ממשהו פיזי, אמיתי ומוחשי, שהנגיעה בו מעוררת תגובה של עונג. זה חשוב; זוהי הוכחה: פעמים רבות בחיי ניסו לשכנע אותי שנעים לי— או שרע לי עד מאוד — בשמו של רעיון עלום כלשהו שלא הצליחו להוכיח לי את תוקפו. כשבגיל תשע־עשרה הרגשתי את הסרטן מתפשט בגופי עוד לפני שאבחנו את נוכחותו, רופאים רבים — ולא רק הם — הסבירו לי שהכאבים שאני חשה נובעים ממצב נפשי מעורער. נכון שמצבי הנפשי היה רחוק מלהיות יציב באותו זמן, ואף על פי כן, חודשים מספר אחרי שגויסתי לצבא, וגיליתי לחרדתי שאיני יודעת — ויתרה מזאת, איני רוצה —להבין את חוקי המערכת, ידעתי להתעקש שהעייפות הכרונית והגרד הקבוע שהתיישב לי מתחת לעור — כמו נמלי אש שחפרו מחילות בזרועותיי, אם איעזר בעולם הדימויים של נלסון — הם לא תוצאה של דיכאון.
כבר אז, בעולמי הפנימי הבודד, ובהיעדר קולות כמו של נלסון בסביבתי — "בעצם, אנחנו עשויים מאבק כוכבים", היא כותבת, ואני אסירת תודה לה על החידודים הקטנים האלה — אבק כוכבים, מנטה ריי ברקטום — ידעתי שישנם קולות שיצאו למסע התמידי והבלתי מתפשר אחר הפרטים הקטנים כדי שאפשר יהיה להרכיב מהם לבסוף תמונה גדולה בהירה ומהדהדת .ידעתי גם שלעומתם, יש מי שמשקרים ביסודיות ובשכנוע עצמי עמוק בנוגע לאופנים שבהם אנחנו מתקיימים .כשרופאים הביטו בי בפקפוק וחזרו והדגישו שהבדיקות תמיד צודקות, ובמקרה שלי הן גם תקינות, למדתי לתהות על טיבה של כל תביעה לאובייקטיביות. שנים לאחר מכן אלמד מאישה נוספת על עוצמתו של הידע החלקי והשבור "אובייקטיביות פמיניסטית היא עניין של נקודת מבט מוגבלת וידע תלוי־מיקום. עמדה כזו מאפשרת לנו לתת דין וחשבון על מה שאנחנו לומדות לראות במו עינינו," כותבת דונה הראווי.
היום, כמו אז, כשגופי כואב, זוהי הוכחה מספיק תקפה בעיניי על מנת שאצא למסע חיפוש אחר מקור הכאב, ואפילו לטפח שאיפות צנועות למציאת דרכי ריפוי, גם כשמומחים מובילים בתחומם — תחומים שאמורים לכלול אותי אבל איכשהו תמיד מתברר שהם לא — טוענים שאין להם ממצאים המאשרים את כאבי ."את מחוץ לסטטיסטיקה," אמר לי פעם ביובש ובלי תמיהה רופא מאפיר בעודו מעלעל בטפסים הרפואייםש לי במרפאתו המצוחצחת, שקירותיה מעוטרים תעודות מצהיבות והיא מרוהטת בעץ כהה וכבד. השארתי כמה מאות שקלים עבור עשר דקות של שיחה, שבסופה נקבע — כלומר הוא קבע, בשמו ובגיבויו של המדע — רק בגיבוי המדע! — שאין אצלי שום בעיה, וששנים של כאבים אינן יותר מאי נוחות שאיאלץ להשלים עם קיומה.
היום, לא כמו אז, כשגופי מתענג, אני מצביעה על מה שמענג אותו ומבקשת עוד, גם אם אנשים רבים היו מעדיפים שאתענג אחרת .הם היו מעדיפים שאשקיע מאמצים במציאת אהבה, כמסגרת משמעות רחבה יותר שראוי לשאוף אליה, מסגרת שתכיל — כך ניתן רק לקוות, אבל לא להבטיח — גם עונג מיני. איני מדברת נגד האהבה כשאני מדברת בעד העונג, אלא שעדיין לא מצאתי הוכחה נחרצת לקיומה (כזאת שאני יכולה לתת עליה את הדין וחשבון האישי שלי). אני בעיקר יודעת מה אהבה היא לא. "פחד אינו אהבה, תלות אינה אהבה, קנאה אינה אהבה, רכושנות ושליטה אינן אהבה, אחריות ומחויבות אינן אהבה, רחמים עצמיים אינם אהבה, הכאב שנובע מכך שלא אוהבים אותנו אינו אהבה", אמר ג'ידו קרישנמורטי. הוא צדק. בדקתי את כל זה על עצמי. חוויתי פחד, תלות ורחמים עצמיים לרוב. פעמים רבות חשתי כאב צורב, כשגבר שרציתי בו לא רצה בי. ברגעים היפים ביותר — יד שהונחה על גב חם משינה בשעות הבוקר — והכואבים ביותר — שעות וימים מורטי עצבים שבהם המתנתי לשווא להודעה או סימן לחיבה — ידעתי: זו אינה אהבה.
אני לומדת מנלסון מה אהבה היא כן; מאולדס לא .כשאני קוראת את הארגונאוטים בפעם הראשונה, אני נשרפת מקנאה. היחסים של מגי והארי נראים לי בלתי ניתנים להשגה בין גבר לאישה, ואני אישה שנמשכת לגברים. האם הארי הוא לא גבר? הוא גבר, אבל לא רק גבר. הפרס של מגי לא היה רק להתאהב, להתמסר, לבטוח באדם שהתגלה כראוי לביטחון שהפקידה בידיו, אלא גדול מזה: היא זכתה ביחסים שהארוטיקה שלהם צבועה בכל הגוונים המוכרים כל כך — המעוררים כל כך — של כוח, עם אדם שכל הכוח שהוא מפעיל שייך גם לה, משום שיש בו אומץ מרצון, מבחירה כשהוא אומר, "את רק חור, מחכה שאמלא אותך", הקריצה האירונית לכוח היא זו שנוכחת שם יותר מכול. לגברים שאני שוכבת איתם אין בחירה כזו, ולכן גם לי לא תמיד ניתנת הבחירה כיצד להשתתף במשחק.
את מה שנלסון מתארת אני לא יכולה לבקש מכל גבר שנכנס למיטה שלי. נדמה שאני לא יכולה לבקש את זה מאף אחד. אם כך, לא על אהבה אני יכולה לכתוב, אלא על משהו אחר. אולי יבוא יום ואוכל לדבר בבהירות גדולה על סקס עם אדם שאני אוהבת ואוהב אותי, אבל בינתיים אני מדברת על מין שהעונג הטמון בו נובע מדברים אינם אהבה אבל גם אינם נמנים עם מה שאינו אהבה. במרחב החמקמק של התענגות עם גבר מזדמן, למדתי שהגוף שלי יכול להיענות, שאני יכולה ליהנות מסקס אנאלי, גם כי מי שכורע מאחוריי חזק ממני — חזק בלי להתאמץ — וגם כי הוא משתמש בכוח שלו בדיוק במידה שאני מבקשת ממנו, לפעמים מעט מאוד, לפעמים הרבה מאוד. לא השימוש בכוח אלא עצם קיומו — "רק אל תהרוג אותי"— הוא זה שמסב לי את העונג.
הארי מגלה למגי סוד: גברים זרים נוהגים זה בזה בחביבות כשהם נפגשים ברחוב. מה קורה, אחי? הם מהנהנים זה לזה. הארי מגלה זאת לראשונה אחרי שהוא מתחיל להזריק לעצמו טסטוסטרון ועובר כריתת שדיים .עכשיו גברים חושבים שהוא גבר.
אני נרתעת מההנהון הסודי הזה כשם שאני נרעדת מהכמיהה להיכלל בו; אני אף פעם לא בסביבה כשגברים מסמנים זה לזה בדרך זו את נוכחותם (אם אהיה שם הדבר ייטול את העוקץ — אם אישה כלשהי תהיה שם(. נשים לא מתנהגות בחביבות זו כלפי זו ברחוב, נלסון מאבחנת. זה נכון. לפעמים נשים מבוגרות ממני מביטות בי כשאנו חולפות זו על פני זו, מדי פעם מבטן מרפרף עליי ומיד מוסט. לעתים מבטן משתהה עליי, כאילו הן אינן מצליחות להינתק ממני. כשאני במצב רוח כוחני, אני משיבה מבט, ארוך, נוקב, שכוונתו: תפסתי אותך. זה כוח שנובע מהידיעה שמי שהביטה בי הכירה בכוחי למשוך גברים. זה הכוח, אפשר לומר, שנשים מחזיקות בו. מתי יתהפכו התפקידים, מתי אהיה זו שמתקשה להתיק את המבט ונתפסת בעיניה חסרות הרחמים של צעירה יפה ממני?
נלסון מסבירה: אין לנשים צורך בחביבות שגברים מפנים זה כלפי זה, מכיוון שחביבות זו משמעה, אני לא מתכוון להזיק לך (למרות שאני יכול). אולדס כותבת על יום ההולדת של בנה בן השבע, "כשהאורחים מגיעים למסיבה של הבן שלנו, הם מתגודדים בסלון — גברים קטנים, גברים בכיתה א'. הם עומדים סביב, מתמרפקים, נאבקים על מקום, מריבות קטנות פורצות ושוככות. אחד אומר לשני, בן כמה אתה? — שש — אני בן שבע — אז מה? הם אומדים זה את זה, רואים את דמותם הזעירה באישון האחר .אני יכול לחסל אותך במכות, בן השבע אומר לבן השש . הבן שלי מרים את קולו, ממלא את תפקיד המארח שטובת הקבוצה לנגד עיניו, אנחנו יכולים בקלות להרוג בן שנתיים, הוא אומר בקול צלול. הגברים האחרים מסכימים". אולדס קראה לשיר "טקס חניכה". בניגוד לגברים, האלימות שבמדידה ההדדית של נשים מופנית פנימה, וכל אחת נותרת עם המטען שלה — תהא זו הקנאה, או היעדר החמלה — על מנת להסב לעצמה את כאבה הפרטי. גברים מזיקים זה לזה, נשים מזיקות לעצמן. פסיכולוגיה חברתית בסיסית.
אני חולקת עם אולדס את האובססיה לכוח, ובאופן ספציפי יותר, את האובססיה להצבעה על כוחם של גברים ועל כוחה שלה. היא מחפשת את הכוח הזה — ואפשר לטעון שהיא מוצאת אותו דווקא בגלל שיצאה לחפש— אצל ילדים בכיתה א'. אני כועסת עליה כי נדמה לי שהיא כופה על חייהם של הבנים הקטנים האלה את השיגעון שלה, אבל גם אסירת תודה לה כי היא עוזרת לי עם ההוכחות שלהן אני זקוקה. גם היא, כמוני, מודעת לנוכחותה הנתפסת ככוחנית, בהיותה "אישה גבוהה, מוכתמת, חמוצה, חדה". אולדס היא אישה שנוצרה בדמות גבר, לפי עדותה, אישה שנלחמת בגברים ונלחמת לכבוש גברים דרך סקס. "גופם של הגברים היה כמו הגוף של אבינו! הגידים האדירים, בתי החזה, הירכיים, הצורה הזכרית שבאגן, בברכיים, בשוקיים .ישבנים, אחורי הברכיים, הזין בפה שלנו, אח, הזין בפה שלנו! כמו מגלות ארצות שחושפות עיר נסתרת, נטרפנו מעונג".
ממה אולדס נטרפת? ממה אני? אני חוזרת לקנאה. יום אחד בתחילת האביב, ישבתי במרפסת בין עציצים שבהם שתלתי פרחים יום קודם לכן. גופי הרגיש פרוע, אבל ישבתי דוממת לחלוטין בשמש המפתיעה שהגיעה באמצע מרץ, חמה ועיקשת. לא הייתי מוכנה לשרב כשחשפתי את רגליי לשמש ראיתי שדבק בהן לובן חולני במהלך החורף — לובן שצמח עליו זיגזג של שערות שחורות, חלושות מהיעדר חמצן ועם זאת ניכרות היטב לעין. ניסיתי לנוח עם קובץ סיפורים קצרים בכריכה רכה של סופרת מפורסמת בת זמננו. סיפוריה הפילו עליי שיממון: הכול היה נכון מדי, מעוגל מדי, רך מדי.
עשיתי ביד בניסיון להפיג את השלווה המכעיסה. זה לא עבד. משהו בפנים שרף הרבה אחרי האורגזמה החלשה והלא מספקת. עשיתי מדיטציה ולא ציפיתי לדבר. אפיתי עוגיות והתקוממתי כנגד עצמי, שאני מוסיפה עוד פעולה לרצף הפעולות הביתיות שיש בהן יופי דהוי ומוכר, מהסוג שקל לי לברוח אליו ולספר לעצמי שהנה, הצלחתי לייפות יום מחורבן.
השמש נפלה על רגליי חזקה ודחוסה. בחנתי את העור החיוור עם השיער הקוצני. בחנתי את התחתונים הוורודים שמשולי התחרה שלהם פרץ מעט שיער כהה. חשבתי, זה טוב, או — זה מספיק טוב. הרמתי את הפלאפון ושיגרתי הודעה לכמה גברים. הנחתי את הפלאפון בצד, והמתנתי .מתחתי את הידיים למעלה, פיהקתי, לכדתי קרן אור בפי .העברתי יד על הבטן שהתחממה לגמרי, מעכתי אותה, ליטפתי אותה, בדקתי את הפלאפון.
אחד מהם ענה. המבט בעיניו היה ממזרי ובלתי ניתן לפענוח. גל של קנאה: במה? בכל מה שאינו רך ונכון. שעתיים אחר כך הוא חצה את הכביש בצעד מהיר הישר לקראתי. הפעם החום הכבד פיתה אותי לצאת. שאפתי אוויר, כלאתי אותו בריאותיי, ולרגע קצר הפניתי את ראשי הצידה והבטתי בהמוני האנשים שחיכו מחוץ לבר על המדרכה, מזיעים בבגדיהם הקצרים — היה לי עוד רגע להחליט — ואז הפניתי את מבטי שוב אליו. חייכנו .השרב עוד לא נשבר אבל טיפות גשם גדולות התחילו ליפול עלינו על החוף. החול היה דביק והים היה שלולית רדודה ושחורה. התמסטלנו מהר ונכנסנו למים, מאבדים את שיווי המשקל ונאחזים זו בזה, מתנגשים חזיתית, מתנשקים בלי להסתכל בעיניים. הוא אחז את פרק כף היד שלי ולחץ. נלחצתי אליו.
נכנס לי חול לתחתונים, חשבתי כשהוא הוריד לי אותם יחד עם המכנסיים בתנועה חדה בדירת השותפים הרועשת שלו באלנבי. האור חזק מדי, חשבתי כשהורדתי את התחתונים שלו שרטתי לו את הגב. הוא חדר אליי ונשאר עמוק בפנים, החזיק בי והתהפך על גבו כשאני מעליו. לפתתי את הצוואר שלו, לחצתי הוא לחץ לי בחזרה את התחת, את הציצי, מעך. דחפתי את אצבעותיי לפיו, הוא תפס לי את הפרצוף חזק, צעקתי. הוא שאל אם אני גומרת, אמרתי שעוד לא. אז תגמרי עכשיו, הוא אמר, וזה מה שעשיתי. כמה דקות אחר כך הוא עזר לי לסגור את החזייה והלכתי משם. שוב בביתי נרדמתי מיד, כמי שהשתמשה בגוף שלה — בכוחה — כהלכה, עד תום.
לפעמים אני מתפתה לחשוב שיש לי תפקיד: לגונן עליהם מהכוח, להשיב ברכות. חלקם מוכנים להודות בפניי בקיומו של הגבול שההנהון הגברי הנסתר מסמן .קו שצריך לסמנו שוב ושוב, קו שמגדיר את קיומך. קו שמכאיב לי, קו שאני מנסה למוסס כשאני נושכת את כתפו של הבחור שאיתי, כשאני מביטה בו, בכולו, מלטפת, שורטת. כשאני שוכבת איתם אני מנסה לנפץ את הקו הזה, אבל העסקה מתגלה כלא אטרקטיבית עבור שני הצדדים: ברגע האמת אני מתקוממת, מתריסה, לא רכה ולא מגוננת, ואילו הם משתתפים כקהל שבוי, אם כי שבוי מרצון, לוקחים כל מה שיש לי לתת, רך או קשה, מכיל או מתריס, מלוכלך או מנומס, העיקר שאחר כך יוכלו להיזכר שהדבר נלקח. "כשהיא נחדרת, היא מוותרת על קו ההפרדה בינה לבינו " — את זה אנדריאה דבורקין לימדה אותי. בסוף אני מגלה שרק ציירתי את הקו מחדש.
בנקודה מסוימת בין הכעס שמתעורר בי לנוכח הקו לבין ניסיונותיי להמיסו, כשאני מוצאת את עצמי דופקת על שערי גופם עד שפרקיי מדממים, מתמקמת התשוקה שלי.
רק כשאני מרגישה שאני יכולה לומר לא, אני מצליחה להתמסר לכן. אני משוחחת עם כמה נשים ממקומות שונים בעולם באמצע היום דרך המחשב. פרצופיהן צצים לפניי על המסך, מרצדים, לפעמים נתקעים כשהחיבור אטי. כמה מהן יושבות בסלון ביתן באירופה, באור יום אפלולי, חלק אחר בארצות הברית, תמיד בשעות הבוקר המוקדמות, ויש גם מיעוט קטן מרחבי מזרח אסיה, שם האור צהוב וחזק ארון ספרים מאחור, לפעמים מיטה עם כיסוי בד צבעוני, לפעמים תינוק ישן. בין המשוחחות יש גם נשים צעירות, כמוני. אנחנו ממעטות לדבר, ולומדות על החיים הצפויים לנו מנשים מבוגרות יותר, שמיטיבות לדבר באופן שמבהיר לנו שפעם, לא מאוד מזמן, הן היו בנעלינו.
אנחנו מתאספות בזמנים קבועים לשוחח על החיים .באחד המפגשים מישהי הציעה בהיסוס לדבר על סקס, כמו חוששת לטמא את המרחב האינטימי השברירי שנוצר. סקס הוא מחוץ לתחום, אבל אנחנו מצליחות להתחיל להגיד עליו משפט, חצי מחשבה .מישהי אומרת שהיא יכולה להתמסר לסקס עד הסוף רק כשהיא יודעת בוודאות שקולה יישמע אם תחליט לומר "לא". משהו בי זע. על הספה בסלון גופי הרפוי נמתח לפתע, גבי מקשית, אני מזדהה. עונג בתוך מרחב תחום .המסגרת: "לא" הפנים: "כן". אני מהרהרת בכך לרגע . "נחל זורם אינו יודע פחד, אישה כן", דבורקין כתבה, והסבירה, "זהו פחד מפני הכוח ומפני הכאב: הילדה מתבוננת בחריץ בעזרת מראה ותוהה כיצד זה ייתכן, כיצד תעמוד בכאב".
הכאב. גופים שאינם מסתדרים, קצה הקרחון. דבורקין היטיבה לתאר את הקרחון הזה. ממנה למדתי מה ההשלכות האפשריות והמסוכנות של סקס עם גברים, האיום הקיים תמיד שהגוף יחולל, איום שבגינו אני מחפשת "לא" כמסגרת ל"כן", אחרת יש אפשרות אמיתית שאמות .ליטרלית. דבורקין צודקת, כמו שנלסון ואולדס צודקות. יחד הן מציירות מרחב של סקס עם כוח, בתוכו וכנגדו, ואת השלכותיו האפשריות — החל בחילול שיסתיים בהרס מוחלט של גופך ונפשך, במוות, וכלה בעונג שאני יכולה לחוות רק מתוכו — העונג שבמשחק עם גופם של גברים. כיצד אעמוד בכאב? נדמה שזו השאלה שאני רוצה לבחון לעתים קרובות ככל האפשר.
את צריכה לצאת מהמשחק הזה של הכוח, אני נזכרת במשפט שחברה טובה אמרה לי לפני שנים, ושעליו היא חוזרת בפניי מדי פעם. זה לא שהוא חזק ואת חלשה, היא אומרת, או שאת חזקה והוא חלש. מה כן? שחררי את זה מידייך והפילי את זה כמו זכוכית על הרצפה, חברה אחרת אמרה לי יום אחד. תביני שאת יכולה להניח לזה, והחיים ימשיכו, אמר לי חבר, ומטפלת חדשה שאני מתחילה לפקוד בבקרים המוקדמים, כשהעיר עוד שקטה, מניחה בעדינות את כפות ידיה על כפות רגליי, וכשקוצר הנשימה מגיע ודרכי האוויר מצטמצמות, היא אומרת לי: את לא צריכה את העזרה שלי עם מה שאת כבר יודעת לעשות .ועל אף שאני רוצה להסכים — איזה עולם מופלא זה בוודאי, העולם שהם מתארים, איזה עולם מוזר — משהו בי מתקומם לעתים קרובות מדי, המשחק שאני מבקשת .- מתבקשת? — לנטוש — הוא כל מה שיש לי בידיים, גם אם מדובר בשברי זכוכית.
אחרי שהגבר הצעיר עוזב, בבוקר המאוחר למחרת, אני ישנה שינה עמוקה ונטולת חלומות עד הצהריים מאוחרים, מתעוררת כשפי יבש ופס דק של זיעה קרירה עומד בבסיס עורפי. היום חולף במהרה, ולקראת שקיעה אני מתקלחת, מסתרקת, ויוצאת החוצה לשבת על הסלע הגדול שבין העשב הצעיר והרקפות. בקצה הגבעה הפונה אל העמק הערב מתחיל לרדת ואיתו יורד הקור על הגבעות והוואדיות. השמים הופכים לנגד עיניי מתכולים לכתומים־ורודים, ואז לסגולים. אני אוספת את ברכיי אל חזי, עוטפת אותן במעיל החם ומניחה את סנטרי עליהן. שני כלבי הגולדן רטריבר הגמלוניים של בעלת הבית מתהלכים באטיות, נעמדים משני צדיי כשומרי ראש עגמומיים, מביטים גם הם אל האופק, דוממים. אני מחייכת אל הנוף הפתוח לפניי. תכף שוב לא אוכל למצוא הוכחות למה שקרה בלילה. השקט, תלוי כבד באוויר, נשבר כשעולה לפתע באוזניי קול בכי. לאחר רגעים ספורים אני מבינה שהבכי הוא שלי.
*
טקסטים שמוזכרים ברשימה זו:
אנדריאה דבורקין, משגל, בבל, 2003
Jiddu Krishnamurti, Freedom from the Known, Gollancz, 1969
Maggie Nelson, The Argonauts, Graywolf Press, 2015
Sharon Olds, Sharon Olds, Selected Poems, Jonathan Cape, 2005