"מיהו האדם שלא יבכה?" – שמונה נרות חנוכה // מחשבות

אני פותחת את השנה החדשה עם ניקיון וואטסאפ יסודי: מחקתי צ'אטים, חסמתי אנשים שנתתי להם צ'אנסים בתוך סערת האבל הכבד שערבלה אותנו עד היסוד, כי אני אוהבת לתת צ'אנסים ואני אוהבת לתת, ואני אוהבת. הרשיתי לעצמי להיות תמימה-לרגע, תמימה במובן האמיתי, של להסתכל על העולם בתום גדול, לתת לאנשים את הקרדיט האנושי הכי עמוק שאני יכולה לתת – להתקרב אל הלב שלי.

ילדה בשם רות // סיפור קצר

בפעם הראשונה שרות רואה אותי על קו החוף, היא מתבוננת בי ארוכות ואז שואלת, "במה את צופה?" ואני אומרת לה שאני צופה בדגיגים קטנים-קטנים. הבחנתי במבטיה עוד קודם שניגשה אליי, ושמרתי על קור-רוח: ידעתי שרק כך יש לי סיכוי. תשובתי על הדגים משמחת אותה, היא מחייכת ומתקרבת ואני מראה לה את הדגיגים החצי-שקופים עם קו הכסף הדקיק במרכז גופם, שגודלם לא עולה על גודל האצבע הקטנה של הרגל שלה, עם שתי נקודות שחורות בראשם כעיניים

ארכיאולוגיה של קריסה // מחשבות

פעם, כשהייתי מגיעה לקריסה, והייתי מנסה להבין מה הוביל אליה, פשוט לא הייתי מסוגלת לשאת את העובדה שהתעלמתי מכל כך הרבה סימנים בדרך: הרגשתי אשמה ומטומטמת נורא על כל דבר שקרה לי, וזה גרם לי לחסום את האפשרות לעשות עבודת ארכיאולוגיה שקטה ושקדנית של מה הוביל לקריסה. עבודה של לקיחת אחריות על המקומות שבהם התעלמתי, העלמתי עין, הפניתי עורף לעצמי ולפעמים גם לאחרים.

שקט והתבודדות: בית הלְבַדּוּת שלנו / פרנסיס וולר // תרגום

שקט הינו תרגול של התרוקנות, של שמיטה. מדובר בתהליך שמהלכו אנו מרוקנים את עצמנו כדי שנוכל להיפתח למה שמתחיל להתפתח. העבודה היא להפוך את עצמנו לפתוחים וקולטים. האיבר הקולט הוא הלב, ועל כן שם אנו חשים בכאב העמוק של אבדן, בזיכרונות המתוקים-מרירים של כל אשר אהבנו, בתוצאות המנקבות של בגידה, ובָּאֱמֶת הבהירה של ארעיות. אהבה ואבדן, כפי שאנו יודעים היטב, שזורים יחד לעד.

נדל"ן (קטע מתוך אוטוביוגרפיה) / דבורה לוי // תרגום

האם אי פעם יחכו לי נעלי בית (ורודים, מצועצעים) לצד האח? כנראה שלא, כל עוד לא אהפוך לדמות אישה בסרט וינטג' הוליוודי, שמשלמת למנקה להניח אותם שם. 'מר.ת קְלִימוֹבְסְקִי,' אני אגיד, 'אני חושבת שבבוקר, יזדקקו מרפקיי הדואבים לעיסוי בשמן אַרְנִיקָה.' בסדר גמור, גברת. המנקה שלי תהיה דמות עם תשוקות רבות משלה כי אני היא זו שכותבת את התסריט.

מכתב על אֵבֶל ומדיטציה // מכתבים

האם אני חייבת להסביר? שאֵבֶל הוא חיים בלבוש אחר, שהוא תשוקה להכיר צדדים חדשים בנפש, שהוא גולמי כל כך, שלפעמים לא ברור מה לעשות בו ואיתו, ואז פתאום משהו מתברר, ושוב עולה כאב, ועוד משהו מתברר, וכל זה בעוד את עצמך עושה את המינימום האפשרי – שזה הדבר הכי קשה לעשות – וזה בעצם להתערב כמה שפחות בתהליך המוזר הזה, ובעיקר לתצפת עליו, ולהיכנע לו שוב ושוב, לצאת אל העולם עם פחות שכבות, חשופה כל כך, שזה כמעט מסוכן, ובכל זאת לתת אמון ולהמשיך?