הבית שלי מתמלא בימים אלה בשעות הערב בשני סוגי חרקים // מחשבות

חיות שראיתי לאחרונה ונעצרתי להביט: זעמן מטבעות. זעמן שחור. צפע. חזיר בר. בז. דיה. לילה אחד ישבתי עם אופיר על הגג והסתכלנו עם הכוכבים, כשהוא פתאום אמר, "מה זה הפודל המגודל הזה?" והצביע על יצור שהתהלך ברחוב למטה. זו היתה גירית. אני יודעת את זה בגלל הרוח בערבי הנחל. היא היתה מקסימה ובהחלט הבנתי למה אופיר חשב שמדובר בפודל מגודל.

הנזירה המופקרת // מסה אישית

את שתי הדרכים הללו אינני מצליחה ליישב: מזה שנים אני מתהלכת בעולם כנזירה מופקרת. יש שיחשבו שמדובר בדבר והיפוכו, אך אני נוכחתי לדעת שמדובר בזהויות שאמנם לעתים רחוקות מסתדרות זו עם זו, אך האחת אינה יכולה לחיות בלעדי השנייה. בלי נזירות בעולם, אין נשים מופקרות; ללא נשים שמוכרות את גופן – בין אם בעד כסף, בין אם בעד אהבה, ובין אם בעד מעמד – נזירות לא יכולות להתקיים

Making it Your Own / שיחת דהרמה מאת ג'איה אשמור // תרגום

אני מאחלת לנו את האומץ להיות חסרי תקווה. להיות מיואשים. להבין שחלק ממה שעשינו עד כה היה העמדת פנים. בלי לקחת את זה לכיוון של האשמה עצמית. רק הדבר עצמו: זה לא עזר. אחרי ההלם הראשוני, אולי אפשר להרגיש לרגע – בעצם לא רגע אחד, אבל רגע במובן של הוויה – ששומר על פתיחות בנוגע לשאלה, מה אפשרי עבורנו כבני אדם? כן, אני כישלון מוחלט, אבל אז מה. התרחיש הגרוע מכל קרה, ועכשיו אני חופשי לשאול, מה אני בעצם רוצה? מה אני באמת רוצה

שקט והתבודדות: בית הלְבַדּוּת שלנו / פרנסיס וולר // תרגום

שקט הינו תרגול של התרוקנות, של שמיטה. מדובר בתהליך שמהלכו אנו מרוקנים את עצמנו כדי שנוכל להיפתח למה שמתחיל להתפתח. העבודה היא להפוך את עצמנו לפתוחים וקולטים. האיבר הקולט הוא הלב, ועל כן שם אנו חשים בכאב העמוק של אבדן, בזיכרונות המתוקים-מרירים של כל אשר אהבנו, בתוצאות המנקבות של בגידה, ובָּאֱמֶת הבהירה של ארעיות. אהבה ואבדן, כפי שאנו יודעים היטב, שזורים יחד לעד.

מכתב על אֵבֶל ומדיטציה // מכתבים

האם אני חייבת להסביר? שאֵבֶל הוא חיים בלבוש אחר, שהוא תשוקה להכיר צדדים חדשים בנפש, שהוא גולמי כל כך, שלפעמים לא ברור מה לעשות בו ואיתו, ואז פתאום משהו מתברר, ושוב עולה כאב, ועוד משהו מתברר, וכל זה בעוד את עצמך עושה את המינימום האפשרי – שזה הדבר הכי קשה לעשות – וזה בעצם להתערב כמה שפחות בתהליך המוזר הזה, ובעיקר לתצפת עליו, ולהיכנע לו שוב ושוב, לצאת אל העולם עם פחות שכבות, חשופה כל כך, שזה כמעט מסוכן, ובכל זאת לתת אמון ולהמשיך?

Ordinary Movement – שיחת דהרמה מאת ג'איה אשמור

רק היום גיליתי שאחד מהתיאורים האהובים עליי למושג ההארה – תיאור שבא אליי פתאום יום אחד, כשחברה טובה שגם מלמדת דהרמה שאלה אותי, "מהי הארה לדעתך? איך היית מתארת אותה?", והמילה "רגילוּת" יצאה מהפה שלי. וזה הרגיש כמו אמת.