Making it Your Own – שיחת דהרמה מאת ג'איה אשמור

אני מאחלת לנו את האומץ להיות חסרי תקווה. להיות מיואשים. להבין שחלק ממה שעשינו עד כה היה העמדת פנים. בלי לקחת את זה לכיוון של האשמה עצמית. רק הדבר עצמו: זה לא עזר. אחרי ההלם הראשוני, אולי אפשר להרגיש לרגע – בעצם לא רגע אחד, אבל רגע במובן של הוויה – ששומר על פתיחות בנוגע לשאלה, מה אפשרי עבורנו כבני אדם? כן, אני כישלון מוחלט, אבל אז מה. התרחיש הגרוע מכל קרה, ועכשיו אני חופשי לשאול, מה אני בעצם רוצה? מה אני באמת רוצה

צער העולם / פרנסיס וולר // תרגום

מה שאנו חשים מהעולם סביבנו איננו הקרנה של תודעתנו על הסביבה. בכל מקום בעולם ניתקל באותם שרידי חתכים, באדמות מדממות ומצולקות שנראות כה שוממות ומחוללות. המקומות הללו מכריזים על עצמם כעל פצע, קרע היכן שפעם נעו ונשמו חיים. בזמנים כאלה, לבבותינו שוקעים עמוק אל תוך צער. פסיכולוגיה מערבית ככל הנראה תטען שאֵבֶל שאנו חשים קשור לחווייה האישית שלנו כילדים דחויים – חתך מטאפורי, אפשר לומר. ברגעים הללו, אנו נותרים לבד עם האבל שלנו, תוהים כיצד לרפא את הפצע הזה.

אך האם ישנה אפשרות שהרגשות שעולים בנו כשאנו עוברים במקומות ההרוסים הללו, עולים מתוך האדמה עצמה? אולי הצער שנרשם בגופנו הוא זה של היער –של עצי הסקויה, החומעה, הנברנים, השרכים, הינשופים, הצבאים, כל אלה שאיבדו את ביתם ואת חייהם כתוצאה מגזל עולם החי? מה אם איננו נפרדים בכלל מהעולם?

שקט והתבודדות: בית הלְבַדּוּת שלנו / פרנסיס וולר // תרגום

שקט הינו תרגול של התרוקנות, של שמיטה. מדובר בתהליך שמהלכו אנו מרוקנים את עצמנו כדי שנוכל להיפתח למה שמתחיל להתפתח. העבודה היא להפוך את עצמנו לפתוחים וקולטים. האיבר הקולט הוא הלב, ועל כן שם אנו חשים בכאב העמוק של אבדן, בזיכרונות המתוקים-מרירים של כל אשר אהבנו, בתוצאות המנקבות של בגידה, ובָּאֱמֶת הבהירה של ארעיות. אהבה ואבדן, כפי שאנו יודעים היטב, שזורים יחד לעד.

נדל"ן (קטע מתוך אוטוביוגרפיה) / דבורה לוי // תרגום

האם אי פעם יחכו לי נעלי בית (ורודים, מצועצעים) לצד האח? כנראה שלא, כל עוד לא אהפוך לדמות אישה בסרט וינטג' הוליוודי, שמשלמת למנקה להניח אותם שם. 'מר.ת קְלִימוֹבְסְקִי,' אני אגיד, 'אני חושבת שבבוקר, יזדקקו מרפקיי הדואבים לעיסוי בשמן אַרְנִיקָה.' בסדר גמור, גברת. המנקה שלי תהיה דמות עם תשוקות רבות משלה כי אני היא זו שכותבת את התסריט.

המקומות שמעולם לא ידעו אהבה / פרנסיס וולר

אֵבֶל הוא חומר ממוסס עצמתי, המסוגל לרכך את המקומות הקשים ביותר בלבנו. כשאנו מסוגלים לבכות באמת על עצמנו ועל הבושה שלנו, אנו מזמינים את המים המזככים של ריפוי לשטוף את נפשנו. התאבלות, מטבעה, מאשרת את ערכנו. מותר לי לבכות על עצמי; האבדן שלי חשוב. אני עדיין יכול לחוש בחסד שנכנס לחיי מרגע שבאמת אפשרתי לעצמי להתאבל על האבדנים שנקשרו בחיים מלאי בושה.

Four Poems / Who Hugs Herself?

I heard you fucking maybe once
even though we lived together a long while
and you, possibly, never heard me—
we tiptoed around sex
as if dancing around a brushfire
except that we were the shrubs

חובות (סיפור קצר) / גרייס פיילי // תרגום

גברת אחת התקשרה אליי היום. היא אמרה לי שברשותה ארכיוני משפחתה. היא שמעה שאני סופרת. היא תהתה אם אסכים לעזור לה לכתוב על סבא שלה, שהיה איש חזון ומחדש ידוע של תיאטרון היידיש. אמרתי לה שהשתמשתי כבר בכל פרט שידעתי על תיאטרון היידיש בסיפור אחר, ושאין לי זמן ללמוד עוד על הנושא, ואז לכתוב עליו. עובר בי זמן רב בין ידיעה לכתיבה.

* / ג'לאל א דין רומי // שירה

האהבה שטה דרכי ואני צורחת.
האהבה יושבת לצדי כמו אספקה פרטית משל עצמה.
האהבה מניחה בצד את הכלים,
ומסירה חלוקי משי. העירום שלנו
יחד משנה אותי לחלוטין.

Bodies That Don't Fit – an Excerpt from "Bare Bone"

One night, I invite over a guy who lives nearby. The purpose of the meeting is clear. Over the past few years, I’ve occasionally sent out text messages to initiate similar situations, which always begin with a man – sometimes too excited, sometimes only a little; at times finding it hard to hide his enthusiasm, other times less so – knocking on my door. I’m never scared of these strange men, despite the risks involved.