צער העולם / פרנסיס וולר

מה שאנו חשים מהעולם סביבנו איננו הקרנה של תודעתנו על הסביבה. בכל מקום בעולם ניתקל באותם שרידי חתכים, באדמות מדממות ומצולקות שנראות כה שוממות ומחוללות. המקומות הללו מכריזים על עצמם כעל פצע, קרע היכן שפעם נעו ונשמו חיים. בזמנים כאלה, לבבותינו שוקעים עמוק אל תוך צער. פסיכולוגיה מערבית ככל הנראה תטען שאֵבֶל שאנו חשים קשור לחווייה האישית שלנו כילדים דחויים – חתך מטאפורי, אפשר לומר. ברגעים הללו, אנו נותרים לבד עם האבל שלנו, תוהים כיצד לרפא את הפצע הזה.

אך האם ישנה אפשרות שהרגשות שעולים בנו כשאנו עוברים במקומות ההרוסים הללו, עולים מתוך האדמה עצמה? אולי הצער שנרשם בגופנו הוא זה של היער –של עצי הסקויה, החומעה, הנברנים, השרכים, הינשופים, הצבאים, כל אלה שאיבדו את ביתם ואת חייהם כתוצאה מגזל עולם החי? מה אם איננו נפרדים בכלל מהעולם?

שקט והתבודדות: בית הלְבַדּוּת שלנו / פרנסיס וולר

שקט הינו תרגול של התרוקנות, של שמיטה. מדובר בתהליך שמהלכו אנו מרוקנים את עצמנו כדי שנוכל להיפתח למה שמתחיל להתפתח. העבודה היא להפוך את עצמנו לפתוחים וקולטים. האיבר הקולט הוא הלב, ועל כן שם אנו חשים בכאב העמוק של אבדן, בזיכרונות המתוקים-מרירים של כל אשר אהבנו, בתוצאות המנקבות של בגידה, ובָּאֱמֶת הבהירה של ארעיות. אהבה ואבדן, כפי שאנו יודעים היטב, שזורים יחד לעד.

נדל"ן (קטע מתוך אוטוביוגרפיה) / דבורה לוי

האם אי פעם יחכו לי נעלי בית (ורודים, מצועצעים) לצד האח? כנראה שלא, כל עוד לא אהפוך לדמות אישה בסרט וינטג' הוליוודי, שמשלמת למנקה להניח אותם שם. 'מר.ת קְלִימוֹבְסְקִי,' אני אגיד, 'אני חושבת שבבוקר, יזדקקו מרפקיי הדואבים לעיסוי בשמן אַרְנִיקָה.' בסדר גמור, גברת. המנקה שלי תהיה דמות עם תשוקות רבות משלה כי אני היא זו שכותבת את התסריט.

המקומות שמעולם לא ידעו אהבה / פרנסיס וולר

אֵבֶל הוא חומר ממוסס עצמתי, המסוגל לרכך את המקומות הקשים ביותר בלבנו. כשאנו מסוגלים לבכות באמת על עצמנו ועל הבושה שלנו, אנו מזמינים את המים המזככים של ריפוי לשטוף את נפשנו. התאבלות, מטבעה, מאשרת את ערכנו. מותר לי לבכות על עצמי; האבדן שלי חשוב. אני עדיין יכול לחוש בחסד שנכנס לחיי מרגע שבאמת אפשרתי לעצמי להתאבל על האבדנים שנקשרו בחיים מלאי בושה.

חובות (סיפור קצר) / גרייס פיילי

גברת אחת התקשרה אליי היום. היא אמרה לי שברשותה ארכיוני משפחתה. היא שמעה שאני סופרת. היא תהתה אם אסכים לעזור לה לכתוב על סבא שלה, שהיה איש חזון ומחדש ידוע של תיאטרון היידיש. אמרתי לה שהשתמשתי כבר בכל פרט שידעתי על תיאטרון היידיש בסיפור אחר, ושאין לי זמן ללמוד עוד על הנושא, ואז לכתוב עליו. עובר בי זמן רב בין ידיעה לכתיבה.

* / ג'לאל א דין רומי

האהבה שטה דרכי ואני צורחת.
האהבה יושבת לצדי כמו אספקה פרטית משל עצמה.
האהבה מניחה בצד את הכלים,
ומסירה חלוקי משי. העירום שלנו
יחד משנה אותי לחלוטין.

יום אחד / גרייס פיילי

יום אחד, בעודי שוכבת על הבטן אחר הצהריים, מנסה לישון
חוויתי קנאת פין (למרבה הפתעתי
וללא כל אמונה בפרויד במשך שנים,
למעשה
סלידה קיצונית)