שקט והתבודדות: בית הלְבַדּוּת שלנו / פרנסיס וולר

שקט הינו תרגול של התרוקנות, של שמיטה. מדובר בתהליך שמהלכו אנו מרוקנים את עצמנו כדי שנוכל להיפתח למה שמתחיל להתפתח. העבודה היא להפוך את עצמנו לפתוחים וקולטים. האיבר הקולט הוא הלב, ועל כן שם אנו חשים בכאב העמוק של אבדן, בזיכרונות המתוקים-מרירים של כל אשר אהבנו, בתוצאות המנקבות של בגידה, ובָּאֱמֶת הבהירה של ארעיות. אהבה ואבדן, כפי שאנו יודעים היטב, שזורים יחד לעד.

נדל"ן (קטע מתוך אוטוביוגרפיה) / דבורה לוי

האם אי פעם יחכו לי נעלי בית (ורודים, מצועצעים) לצד האח? כנראה שלא, כל עוד לא אהפוך לדמות אישה בסרט וינטג' הוליוודי, שמשלמת למנקה להניח אותם שם. 'מר.ת קְלִימוֹבְסְקִי,' אני אגיד, 'אני חושבת שבבוקר, יזדקקו מרפקיי הדואבים לעיסוי בשמן אַרְנִיקָה.' בסדר גמור, גברת. המנקה שלי תהיה דמות עם תשוקות רבות משלה כי אני היא זו שכותבת את התסריט.

המקומות שמעולם לא ידעו אהבה / פרנסיס וולר

אֵבֶל הוא חומר ממוסס עצמתי, המסוגל לרכך את המקומות הקשים ביותר בלבנו. כשאנו מסוגלים לבכות באמת על עצמנו ועל הבושה שלנו, אנו מזמינים את המים המזככים של ריפוי לשטוף את נפשנו. התאבלות, מטבעה, מאשרת את ערכנו. מותר לי לבכות על עצמי; האבדן שלי חשוב. אני עדיין יכול לחוש בחסד שנכנס לחיי מרגע שבאמת אפשרתי לעצמי להתאבל על האבדנים שנקשרו בחיים מלאי בושה.

חובות (סיפור קצר) / גרייס פיילי

גברת אחת התקשרה אליי היום. היא אמרה לי שברשותה ארכיוני משפחתה. היא שמעה שאני סופרת. היא תהתה אם אסכים לעזור לה לכתוב על סבא שלה, שהיה איש חזון ומחדש ידוע של תיאטרון היידיש. אמרתי לה שהשתמשתי כבר בכל פרט שידעתי על תיאטרון היידיש בסיפור אחר, ושאין לי זמן ללמוד עוד על הנושא, ואז לכתוב עליו. עובר בי זמן רב בין ידיעה לכתיבה.

* / ג'לאל א דין רומי

האהבה שטה דרכי ואני צורחת.
האהבה יושבת לצדי כמו אספקה פרטית משל עצמה.
האהבה מניחה בצד את הכלים,
ומסירה חלוקי משי. העירום שלנו
יחד משנה אותי לחלוטין.

יום אחד / גרייס פיילי

יום אחד, בעודי שוכבת על הבטן אחר הצהריים, מנסה לישון
חוויתי קנאת פין (למרבה הפתעתי
וללא כל אמונה בפרויד במשך שנים,
למעשה
סלידה קיצונית)

Ordinary Movement – שיחת דהרמה מאת ג'איה אשמור

רק היום גיליתי שאחד מהתיאורים האהובים עליי למושג ההארה – תיאור שבא אליי פתאום יום אחד, כשחברה טובה שגם מלמדת דהרמה שאלה אותי, "מהי הארה לדעתך? איך היית מתארת אותה?", והמילה "רגילוּת" יצאה מהפה שלי. וזה הרגיש כמו אמת.