תחזור

"אני רוצה לחזור", הוא אומר.

"אז תחזור", אני אומרת.

הוא חוצה את סף דלתי בהיסוס ושולח את זרועותיו לחבק אותי. מיד אני רואה שאיבד משקל – חזר רזה, חטוב – ונעצבת. ייתכן שגם הוא נעצב למראה גופי הצנום, שהשיל עוד ממשקלו בחודשים שחלפו מאז התראינו. לאחרונה, גופי כמו קיבל הוראה להפסיק להזין את עצמו, ויחד עם המשקל שאבד, עור פניי החל להידקק ללא סיבה ברורה, חוץ מהזמן שקפץ עליי באחת. אנחנו מגששים בעצב זה לקראת זו לחיבוק נטול-משקל בסלון השקט. אני מנשקת קלות את צווארו הנקי, שמדיף ריח סבון.

הוא חזר אחרת; לא כמו שדמיינתי. אבל דבר אינו כמו שדמיינתי בימים אלה, ואת הרגע הזה, שבו הוא חוצה את סף דלתי, דמיינתי פעמים רבות. תהיתי אם אעז לנשקו על שפתיו מיד. תהיתי אם הוא ינשק אותי ראשון, אבל תיארתי לעצמי שלא יעשה זאת; לא באהבה מדובר כאן. תגיד לי שכיף לך לזיין אותי, אמרתי לו פעם, לפנות בוקר, אחרי שנרדמנו לשעה קלה, ואור השחר הקלוש מסתנן דרך השלב השבור בתריס חלון חדר השינה שלי. באותו לילה הגיע אליי שפוף, וריח פיו הכבד, כמו בצל חי, דבק בחניכיי. רציתי אותו כך, ואמרתי לו, כשהתפתלתי תחתיו על הספה, "אני רוצה אותך". הוא דחף את עצמו מעלה על שתי זרועותיו, בחן את תנועותיי וענה, "אני רואה".

נכנסנו למיטה והוא נשכב על גבו, התפשטתי והתיישבתי מעליו. הבנתי שלא עומד לו, אז הוא נגע בי באצבעותיו, ששלחו צמרמורות במעלה גבי. "אני מרגיש אותך", הוא אמר, "אבל אני לא מרגיש כלום". ירדתי ממנו ואמרתי לו שזה בסדר. ידעתי היטב מה המשמעות של לא להרגיש כלום. הוריתי לו לעצום עיניים ולנשום, ונראה היה שהוא מבין ששחררתי אותו, אבל את עצמו לא הצליח לשחרר. לכן הוא זיין אותי ברגע שנרגע והרשיתי לו הכל.

*

"יש לי קראש עליך", אמרתי לו בטלפון. הוא היה בארץ רחוקה, וחזר. כששמעתי את קולו אומר, שלום, מיד הרגשתי את הרטיבות בין רגליי. רציתי שנצא לטייל, שהוא יחזור כבר שפשוט יחזור. אבל הוא לא חזר עדיין, ונדמה היה שדרושים אמצעים חדשים כדי לשכנעו. ובאמת אמרתי לו מילים חדשות כשהוא שתק מעברו השני של הקו. היתה זו שתיקה של הסכמה שאדבר ככל העולה על רוחי, גם אם הוא לא יגיד דבר.

(אילו הייתי יכולה, הייתי קוטפת אותו כמו פרח ושמה בכוס עם מים בסלון, שאוכל להתבונן בו כל היום. כשהייתי ילדה, הייתי קוטפת פרחים עם אבי ביער שליד הבית שלנו. פעם קטפתי פרח אחד, ואמרתי לאבי, "הפרח אומר כן". בימים אלה, החרציות הצהובות בשדה שמאחורי ביתי פורחות ביתר שאת, יחד עם חרדלי הבר, והחוביזות שכבר החלו להתייבש. אני תולשת את עלי הכותרת של החרציות ואומרת בלב עם כל תלישה, אוהב – לא אוהב – אוהב. איכשהו תמיד יוצא בסוף אוהב, אבל לא בגלל שזו האמת).

בלילה חשבתי על השתיקה שלו, ניסיתי לדמיין את מבטו כששמע שאני רוצה לקטוף אותו, והתענגתי על הרגע שבו אמרתי, בקול מדוד, כאילו אני מוסרת רשימת מצרכים למכולת, זה לא סוד שיש לי קראש עליך. גמרתי מהר, והכנסתי את אמת יד ימין, שאיתה נגעתי בתנועות מעגליות בדגדגן, ושהיתה כעת חמה ונפוחה, פנימה. אחר כך הוצאתי אותה וטעמתי את הנוזל החלבי החמצמץ שדבק בה, והכנסתי פנימה את אמת יד שמאל, שנחה עד לפני רגע מחוץ לשמיכה והיתה קרה. הרגשתי את החום ואת הקור בו זמנית, על אף שהם עטפו זה את זה למשך מספר רגעים – אולי דקה – עד שהכוס ניצח והאצבע הפשירה.

הלילה היה שקט מאוד ויכולתי להתמקד בחום-קור-חום.

*

כשנרדמתי, חלמתי שהוא אחי-מלידה. היינו יחד בטבע. שכבנו לאט מאוד. הוא שכב מעליי, כולו בתוכי, זז רק סנטימטר פנימה והחוצה כל פעם. זה היה טוב ומוכר כמו מילְדוּת. הייתי שקטה. ישנתי חבוקה בזרועותיו. לא ירד גשם אבל גם לא היה חם. הקצנו אל הידיעה שאנחנו אחים. הבטנו זה בזו בעיניים אחרות, ממצמצים יחד אל אור השמש שהחל שוטף את האוהל הקטן. לא פחדנו. הזדיינו שוב, כמו שותפים-לגורל. אני מספר לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד, הוא אמר לי פעם. האמנתי לו.

התעוררתי במיטתי, ולפני שנזכרתי שאני מחכה לו, האמנתי לרגע שהמאהב-שהוא-אחי נמצא לצדי במיטה. אבל הלילה נמוג והסוד של לשכב עם אחי – סוד תמים שלעולם לא יוכל להתלכלך – חמק ממני, ולא חזר.

*

הכרנו בליל-מדורה. החלפנו רק מעט מילים כשהתחלתי לחשב אם ארצה לבלות איתו את הלילה. כשפנה אליי גיליתי מאוחר מדי, תמיד מאוחר מדי, שהפלגתי במונולוג תובעני, ממאנת לוותר על עמדתי. על מה דיברנו? דיברנו. צל קל חלף בינינו, ועל אף שזמן קצר לפני כן הוא ביקש להניח את ראשו בחיקי, כעת קם והלך ולא שב עוד אליי.

בבוקר יצאנו לטייל בינות פרחי אביב קטנים בסגול וכתום בהיר. פרחים ורודים עזים פרצו מגבעולים גבוהים. במעין מים קטן בצד הדרך פשטתי אל מול עיניו את בגדיי, ועל אף שהיו נשים נוספות מסביב, הוא הביט רק בי. אני הבטתי בו בחזרה; אותו, כך כבר הבנתי, אני לא מחבבת במיוחד. טבלתי את ידיי במים הקרים ושמתי את כפותיי על גבו הלוהט שעל שדרתו קעקועים נטולי ייחוד. הוא הניח את ידו הגדולה על ירכי, מעט מעל הברך. פלג גופו העליון הגדול אך לא חטוב משך אותי, ועברה בי צמרמורת של תשוקה. רציתי להימעך תחתיו, להרשות לו לזוז מעליי ולתפוס אותי בידיו, להריח את הזיעה שלו.

בערב ירדתי דרך אבנים גדולות שהובילו אל המים מתחת לגשר שעליו חלפו ביעף משאיות גדולות. ידעתי שהנהגים ודאי תופסים בזווית עיניהם שבריר מגופי החשוף – רגל לבנה עדיין מהחורף, ישבן, הכתם הכהה שבין רגליי. טבלתי את פלג גופי התחתון במים הקפואים ושטפתי את הלכלוך שדבק בי, פוכרת את אצבעותיי עמוק בין הקפלים הפנימיים והחיצוניים, משחררות מביניהם חתיכות זעירות של נייר טואלט ועפר.

ידעתי שהוא יבוא אליי.

נרדמתי, התעוררתי ושוב נרדמתי, עד ששמעתי את הריץ’ רץ’ של האוהל נפתח. העמדתי פני ישנה, הוא נשכב קרוב ולחש באזני, אפשר להצטרף אלייך? בלי להסתובב, פתחתי את שק השינה שלי ומשכתי את ידו. הרחתי את ריח העשן שנדף ממנו. מגעו היה נעים משציפיתי. איטי ובוטח. ידו עלתה וירדה במעלה בטני, אל עבר ישבני, אל עבר שדיי. הוא סובב קלות את פטמותיי ברכות שכמעט הבהילה אותי, משך את ראשי אליו ונישק אותי נשיקות עמוקות בזמן שהפשיל את תחתוניי. ההתכופף אל בין רגליי. "מה אתה רוצה?" שאלתי. "להיות איתך", הוא ענה. חייכתי בחושך. התמסרתי לשפתיו וללשונו. נגעתי בשיערו שהקשיח מלכלוך הטיול.

*

מאז אני מקווה שיחזור, ושאולי נצא החוצה כשכל העולם ישן עדיין, ויהיה קר, ואני אנעל את נעלי ההליכה הגדולות שלי, אלבש זוג ג'ינס ישן ועבה וסוודר מצמר גס, ואגיד לו, בוא, והוא יבוא, ונצעד בין העצים, ואני אשען על אחד מהם, והוא ישעין את ידו האחת על גזע העץ וירכון לעברי וינשק אותי, ובידו השנייה יפתח את כפתורי הג’ינס שלי ויכניס את היד הקרה שלו למכנסיים שלי, ואנחנו נתנשם, והכוס שלי יביס את הקור, ידו תתחיל להתחמם, אצבעותיו יתנפחו בתוכי, ואני רק אחייך אליו ואהיה שקטה מאוד, כמעט כמו הלילה, והוא גם יהיה שקט, מאוד-מאוד.

*

לא מזמן הכרתי גבר נשוי בגן השעשועים ביום חורף קר. בעודו רודף אחרי הבן המנוזל שלו, הוא סיפר לי שהוא לא עושה סקס עם אשתו כבר חודשים. הוא אמר לי – אחרי שסיפרתי לו שיש לי קראש על גבר שלא בא, ושיש גבר אחר, שלו יש קראש עליי – שאני לא באמת יכולה לדעת אם שהגבר שאני חושבת שרוצה אותי, באמת רוצה אותי. נעצתי בו את עיניי, ומבעד לצעיף שעטף את פי ואת אפי אמרתי, אבל אני כן יודעת. כפות רגליי החלו קופאות וכיווצתי את הבהונות בקצה הנעל כשראיתי שמשהו בתוכו מתפורר; זיהיתי את המבט של הגבר שרוצה שאקח אותו, אז כמעט שהוספתי – כדי להכאיב – כמו שאני יודעת שאתה רוצה אותי, אבל חסתי עליו.

שנאתי אותו מהרגע שאמר לי, עד שהכרתי את אשתי, התייחסתי לכולן, במיוחד לאלה שאהבו אותי, כמו חרא.

מדי פעם אני עושה ביד וחושבת עליו.

*

לא, זו לא חיבה שבגינה אני רוצה שהוא יחזור.

בלילה שבו הגיע אליי עייף ומסריח, קמתי לשטוף את פי מהטעם של הבצל ושל הזין שלו ושל בתי השחי והחזה שלו – טעם חריף שהדיר שינה מעיניי – וכשחזרתי למיטה הרגשתי את הנשימה והזקפה שלו. כבר שעות שהייתי רטובה, והורדתי את מכנסיי, קרבתי את ישבני אליו, הוא נדחק לעברי וחדר אליי. שתקנו, הוא התרומם והביא את גופו – שאז היה כבד יותר – מעליי, פניי היו מוטלים על הכרית שנשטפה בפס אור שהלך והתחזק מן החוץ אל הפנים. סובבתי את ראשי להביט בו. גופו נע במאמץ מכוון. הוא היה בחושך ואילו גופי היה לבן תחת האור על המיטה. ידיו עברו על ירכיי וידעתי שעכשיו, הוא לא רק מרגיש אותי, אלא גם את עצמו. איך אפשר לדעת? ידעתי. עורי זה אך גולח, נקבוביות העור נפתחו כמו קולטנים זעירים אל פנים כף ידו, תנועותיו היו חזקות והרגשתי את הזין שלו כאילו היה חלק ממני. עצמתי עיניים ונכנסתי למדיטציה ממוקדת-זין. "תגיד לי", לחשתי לעברו, "תגיד לי שכיף לך לזיין אותי". הוא נאלם, כמעט נשנק, אבל לא הפסיק לזוז. תגיד לי, ייבבתי, לא מוותרת. "כן, כיף לי לזיין אותך", הוא נענה לי, והוסיף, יותר בשקט, כמעט לעצמו, "כיף — ומסוכן".

הוא לא אהב את עצמו על שאמר את זה, ואילו אני רק רציתי אותו יותר. כשנסע הרחק מכאן, כתבתי לו הקדשה בתוך ספר, "לנ', על כל מה שכיף – ומסוכן".

*

הגבר שיש לו קראש עליי רק מחכה שאני אגיד לו, בוא, והוא יבוא. וזה היה ברור מהרגע הראשון, אבל אני אף פעם לא אומרת לו, בוא, והוא ממשיך בכל זאת לבוא, ואני לא מפחדת שהוא יפסיק. פעם ישבנו יחד על בר של בית קפה במרכז העיר, ששולחנותיו עמוסים לקוחות קבועים וידועים, אבל מכיוון שאינני יוצאת לעולם לשום מקום, לא הכרתי שם איש, ולכן המלצרים התעלמו ממני והתייחסו אליי כמו לחרא וזה כל כך הרבה יותר טוב כשזה ככה.

ושתינו קפה ונברתי עם מזלג קטן במאפין בננה, והוא נתן לי להיחסף בדיבורים, אלוהים-יודע-על-מה-דיברתי, הביט בי ואמר, "עכשיו למשל, אני כל כך רוצה אותך". וכל הפצעונים שעל פניי זהרו באור הבוקר החורפי המאוחר, וחייכתי – לא חיוך נבוך, אבל גם לא חיוך של בוא. ודיברנו עוד זמן מה, עד שנהיה מאוחר והוא הסיע אותי הביתה ברכב המשפחתי השחור והיקר שלו, ועזר לי להשעין אחורה את המושב שליד הנהג כדי שאוכל לנמנם, ופתח את שמשת החלון שבגג, והרגשתי שהוא מטפל בי כמו באחת הבנות שלו, שהן ילדות, אבל כבר לא כל כך קטנות.

אמרתי לו שאני לא מחבקת אותו כי אני לא מחבקת אף אחד בימים אלה, אבל שאחבק את ההוא שיש לי קראש עליו – כשיבוא, אם יבוא (אני יודעת שאני רעה אליו, אבל גם יודעת שהוא יוכל לעמוד בזה). והוא אמר משהו על עונש, ואני עניתי שלכל אחד מאיתנו נתפר עונש מיוחד למידותיו בעולם הזה, וכמה זה מצער ששוב ושוב העונש הזה מתגלם באחר שאנחנו אוהבים. "כן", הוא אמר, "כמה חבל, וכמה את צודקת". חייכתי, אבל פניי היו אל השמיים, שנמרחו במהירות דרך החלון שבגג, והוא לא ראה.

אני לא מצליחה לגמור אף פעם כשאני מדמיינת אותנו שוכבים.

*

"לפעמים אני מוציאה אותם מריכוז עם כמה שאני מדברת", אני אומרת לגבר חדש. אנחנו יושבים זה מול זו, מעשנים סיגריות ושותים תה באור שהולך ומתעמעם לקראת הלילה. "תישארי", הוא אומר לי רגע אחרי שהוא מנשק אותי במפתיע על סף דלתו. "אתן לך לדבר כמה שאת רוצה".

*

הוא חוזר, ויש לו משהו עצוב בעיניים, ולי יש משהו עצוב בעיניים גם, אבל מישהו צריך לוותר, אז אני מוותרת. הוא לא מדבר, אז אני מדברת, ואני רואה איך עם כל מילה שלי הוא מושך את זרועותיו עוד יותר אל חזו, גופו עוגן אל משענת הספה. אני נשכבת על גבי ומניחה את רגליי, שלא גולחו, על ירכיו, מושכת מעט מעלה את מכנסיי, לחשוף את קרסוליי ומעט יותר. הוא מביט רגע בעור שנחשף ומניח את כפות ידיו עליו כאילו היו רגליי מוצגים במוזיאון, תחילה להתבונן בהם, ואז לגעת בהם, בחשש, רק לאחר הזמנה ברורה.

אני יודעת שהוא מחכה שאקח אותו, אבל אני עוד מקווה שהוא ייקח אותי. כשאינני יכולה עוד, אני מתיישבת ושולחת את ידיי לאחוז בכתפיו כדי למשוך אותו חזי, ואז מלטפת את תלתליו הרכים מחפיפה, חופנת את ראשו בשתי ידיי ומטה אותו אחורה, להתבונן. כך אני גם מנשקת אותו. עיניו עצומות, שפתיו נותרות דוממות ואני שולחת את לשוני ביניהן, לפתחן. ראשו נותר כבד כנגדי.

אני שוב נשכבת אחורה ומכוונת אותו להישכב מעליי. האגן שלי מתחיל להידחק אל שלו, ואני רוצה לומר, "אני כל כך רוצה אותך", ושהוא יענה, "אני רואה", אבל על אף שנשימתו הופכת כבדה, הוא מתלונן על האור, ואני קמה ומדליקה שני נרות-זיכרון שקניתי לעת חירום וממהרת להשתחל שוב מתחתיו. הוא מתנשם כעת, ואני חושבת, אני לא יודעת מה הוא רוצה, אבל אומרת, "אני לא רוצה ממך כלום". הוא שותק, ואני יודעת שגבו החלק מעולם לא היה חלק יותר, ורעד קל עובר מהסרעפת הישר אל הכוס שלי.

הוא מושך ממני את מכנסיי וטומן את פניו בין רגליי. הוא נשאר שם זמן רב, לוחץ את לשונו ואצבעותיו, תחילה בעדינות – ואז פחות בעדינות – בין הקפלים ולתוך כל החורים – מתעקש במיוחד על התחת, אותו אני מכווצת לעומתו תחילה, לא סומכת עליו שהוא יודע למה בדיוק הוא נכנס, ואז נכנעת לאגודל שלו, שחודר באחת ולוחץ רק פעם אחת כשאני גומרת מיד. פי מאבד תחושה, ואני מרגישה כאילו נמשחה עליו שכבה עבה של דבש, מתקשה להגות את המילים, "איבדתי תחושה בשפתיים". הוא מבין ומתרצה ומחייך, אבל אני עדיין לא יודעת מה הוא רוצה.

כשהוא הולך להישטף באמבטיה, הוא נותר שם זמן רב ואני תוהה אם סלד מהטעם והריח שלי, או מעצמו. אני שולחת יד אל בין רגליי ומגלה שהרטיבות התפשטה אל כל פנים ירכיי והבטן התחתונה. אני שמה אצבע בפי. הוא חוזר לשכב לצדי, עיניו עצומות והוא שותק. אני לא יודעת מה הוא רוצה עד שהוא אומר שהוא רוצה ללכת. "תהיי עצובה?" הוא שואל, ואני בטוחה שהוא כבר יודע אבל מקווה שאחוס עליו. אני אומרת שכן ובכל זאת מוסיפה שזה בסדר, תוהה מה היה עושה אילו הייתי אומרת שזה לא בסדר.

אני מפנה לו את גבי ואנחנו שותקים. הוא כורך זרוע אחת סביבי, וריח דק של סבון, זיעה ונוזלי גוף עולה ממנו. "פעם הבאה אשאר", הוא אומר. אצבעו האחת מלטפת בעדינות את הקפל הרך של בית השחי שלי ואני יודעת אולי לראשונה מאז שהגיע, שזה מה שהוא רוצה.

אני כותבת כדי לא לשכוח: לפני שהוא הולך, הוא רוצה ללטף את הקפל הרך של בית השחי שלי.