בוא

פתאום הכל נרגע. הוצאתי את האצבע המורה של יד ימין, והכנסתי את זו של יד שמאל. האצבע החדשה, שהיתה עד לפני רגע מחוץ לשמיכה, היתה קרה, ובין הרגליים היה חם. הרגשתי גם את החום וגם את הקור בו זמנית, על אף שהם עטפו זה את זה למשך מספר רגעים – אולי דקה – עד שהאצבע של יד שמאל הדביקה את הטמפרטורה החמימה יותר. הערב היה שקט מאוד. יכולתי להתמקד בחום-קור-חום ביתר שאת.

היתה לי שהות לבלות במיטה זמן מה לפני שכיביתי את האור שעל מנת להירדם, וחשבתי על הגבר שאני מחכה לו מזה זמן, אבל שנדמה שאינו מחכה לי, ועל איך אמרתי לו מפורשות, יש לי קראש עליך – אלה באמת המילים שאמרתי לו, לא פרפראזה – ואיך הוא שתק מעברו השני של הקו, ואיך זה ממש לא שינה בתוכי כלום, ואיך אהבתי להגיד את המילים, זה לא סוד שיש לי קראש עליך. וחשבתי על הגבר שיכול להיות שיש לו קראש עליי, ושנראה לי שזה באמת המצב, ואיך גבר אחר – נשוי שלא אמור להיות נשוי, שסיפר לי בגן השעשועים, בעודו רודף אחרי הבן המנוזל שלו, שהוא לא עושה סקס עם אשתו כבר חודשים – אמר לי – אחרי שסיפרתי לו שיש להוא קראש עליי – שאני לא באמת יכולה לדעת, ואמרתי לו מבעד לצעיף שעטף את פניי, אבל אני כן יודעת. הרגשתי את כפות הרגליי הקפואות והישרתי אליו את מבטי כשאמרתי לו את זה, וראיתי שמשהו בתוכו מתפורר, ורציתי להוסיף, כמו שאני יודעת שאתה רוצה אותי, אבל לא אמרתי.

חשבתי גם על הגבר שרק מחכה שאני אגיד לו, בוא, והוא יבוא, וזה היה ברור מהרגע הראשון, ואיך אני לא אומרת לו, בוא, אבל הוא ממשיך בכל זאת לבוא בדרכים שאני מסכימה להן, ואני אוהבת אותו על זה, ולא מפחדת שהוא יפסיק. ואיך ישבנו יחד על בר של בית קפה אחד שתמיד מלא, אבל מכיוון שאינני יוצאת לעולם מהבית, אינני מכירה שם איש, והמלצרים מתעלמים ממני וזה כל כך הרבה יותר טוב, ושתינו קפה ואכלנו מאפין בננה, ונסחפתי באחד המונולוגים שלי אלוהים יודע על מה דיברתי, ואיך הוא הביט בי ואמר, עכשיו למשל, אני כל כך נמשך אלייך. וכל הפצעונים שעל פניי זהרו באור הבוקר החורפי המאוחר, וחייכתי – לא חיוך נבוך, וגם לא חיוך של בוא. ואיך המשכנו לדבר עוד זמן מה, ואחר כך הוא הסיע אותי הביתה באוטו המשפחתי היקר והשחור שלו, ועזר לי להשעין אחורה את המושב שליד הנהג כדי שאוכל לנמנם, ופתח את הגג כדי שאוכל לראות את השמיים, והרגשתי כמו אחת הבנות שלו, שהן כבר לא צעירות.

על כל זה חשבתי והיה בחוץ שקט מאוד, כמו שהרבה זמן לא היה כל כך שקט. וחשבתי איך בסוף השבוע אולי סופסוף באמת אראה את ההוא שאני מחכה לו, ונצא החוצה ויהיה קר, ואני אנעל את נעלי ההליכה הגדולות שלי וסוודר מצמר גס שאני אוהבת, ואיך אני אגיד לו, בוא, ואיך אולי, אם הוא ירצה, הוא יבוא, ונצעד בין העצים, ואני אשען על אחד מהם, והוא ירכון לעברי וינשק אותי, ואולי יפתח את כפתורי הג'ינס שלי ויכניס את אחת הידיים שלו למכנסיים שלי בעודו נשען עם ידו השנייה על גזע העץ, ואני רק אחייך ואהיה שקטה מאוד, כמעט כמו הלילה, והוא גם יהיה שקט מאוד-מאוד.

הלכתי לישון וחלמתי על אישה אדמונית שהפשילה את שמלתה הלבנה מעלה והתבוננה בערוותה, שהיתה פרועה ולא מסודרת. כתם גדול של שיער כהה-אדמדם התפזר אל הירכיים, עליהן צמחו שיערות מסולסלות במרחקים הולכים וגדלים על עור כמעט שקוף. חשבתי שזה יפה, כל כך יפה, וכשהיא שלחה את ידה אל השיער ופכרה בו, קצות אצבעותיי עקבו אחר תנועותיה, חשות את השיער הרך מלחך אותן.

מה אתן עושות עם השיער? היא פנתה אליי ואל הנשים הנוספות שישבו סביב. כל כך נעים לי לגעת בו כך, היא הוסיפה. כולנו שתקנו, והיא ביקשה שנרד לים, שם נעמדנו עירומות, מספריים בידינו, וגזזנו וגזזנו וגזזנו אל מול הרוח הקלה, מותירות תלתלים כהים ובהירים שנחתו קלים כנוצות על החול. לאחר מכן נכנסו למים, לשטוף מאיתנו את הקצוות שנותרו על רגלינו.

היא יצאה אחרונה, שמלתה צמודה לגופה ולשדיה, פטמותיה הוורודות והרכות ברורות מבעד לבד שהפך שקוף. מאחוריה, השמש החלה לשקוע, שיערה האדום הקיף את ראשה כהילת-אש.

לפני כמה ימים אמרתי להוא שמחכה שאגיד לו לבוא, שאני לא מחבקת אף אחד בימים אלה, חוץ מההוא שיש לי קראש עליו, וההוא שרוצה לבוא אמר משהו על עונש, ואני אמרתי שלכל אחד מאיתנו נתפר עונש מיוחד למידותיו בעולם הזה, וכמה זה מצער ששוב ושוב העונש הזה מתגלם באחר שאנחנו אוהבים. כן, הוא אמר, כמה חבל, וכמה את צודקת. וחייכתי אבל הוא לא היה לידי כדי לראות את זה.