תרגום מאנגלית: רוני גרוס
גברת אחת התקשרה אליי היום. היא אמרה לי שיש ברשותה ארכיונים של משפחתה. היא שמעה שאני סופרת. היא תהתה אם אסכים לעזור לה לכתוב על סבא שלה, שהיה איש חזון ומחדש ידוע של תיאטרון היידיש. אמרתי לה שהשתמשתי כבר בכל פרט שידעתי על תיאטרון היידיש בסיפור אחר, ושאין לי זמן ללמוד עוד על הנושא, ואז לכתוב עליו. עובר בי זמן רב בין ידיעה לכתיבה. היא הציעה נתח מהרווחים, אבל זה היה יותר מדי מלאכותי. דבר שכזה לא יכול היה לאפשר לחיים של סבא שלה להפוך לספרות שאני יכולה לכתוב.
למחרת, חברתי לוצ'יה ואני שתינו קפה, ושוחחנו על האישה הזו. לוצ'יה הסבירה לי שזה בוודאי עניין קשה, כשבידייך מצויים ארכיונים של המשפחה, או אפילו סתם סיפורים אודות סבים או דודים יוצאי דופן, ואת בת שישים או שבעים ואין במשפחה אף סופרת, והילדים מצויים באמצע חייהם. היא אמרה שחבל לאבד את כל הירושה הזו רק בגלל שאת בת תמותה. אמרתי לה שכן, אני מבינה. שתינו עוד קפה. אחר כך הלכתי הביתה.
חשבתי על השיחה שלנו. למעשה, לא הייתי חייבת לאישה שהתקשרה כלום. היתה אפשרות כלשהי שאני חייבת משהו למשפחה שלי ולמשפחות של חברים שלי. כלומר, חייבת לספר את סיפוריהם באופן הפשוט ביותר, במטרה – כך אפשר לומר – להציל כמה נפשות.
ובגלל שזה היה הרעיון של לוצ'יה, הסיפור הראשון הוא שלה. אני מספרת אותו כדי שכמה אנשים יזכרו את סבתא שלה, וגם את אמא שלה, שבזמן התרחשות הסיפור הזה היתה בת שמונה או תשע.
שמה של הסבתא היה מריה. שמה של האמא היה אנה. הן גרו ברחוב מוט במנהטן בתחילת המאה העשרים. מריה היתה נשואה לגבר בשם מייקל. הוא עבד קשה, אבל מזל רע וזכרונות נוראיים הביאו אותו בסופו של דבר למוסד למשוגעים באי ולפייר.
בכל בוקר, היתה אנה נוסעת דרך ארוכה בחשמלית ואז ברכבת ואז שוב בחשמלית, כדי להביא לו את ארוחת הערב החמה שלו. הוא לא היה מסוגל לאכול את הארוחות של בית החולים. כשאנה היתה נוסעת אל מעבר לרחובות האבן של מנהטן, מעל לגשר, לאזור הכפרי של אי ולפייר, היא תמיד היתה מופתעת מחדש. היא היתה משחקת זמן רב על חופיו הירוקים של הנהר. היא היתה קוטפת פרחי בר בשדות, ואז היתה עולה לאגף הגברים.
אחר צהריים אחד, היא הגיעה כרגיל. מייקל הרגיש חלש מאוד וביקש ממנה להישען על גבו ולתמוך בו בזמן שהוא ישב על קצה המיטה, אוכל את ארוחת הערב. היא עשתה זאת, ולכן, כשהוא נפל אחורה ומת, יצא שהוא שכב בזרועותיה הדקות של אנה. הוא היה כבד מאוד. היא החזיקה אותו כך, רק דקה או שתיים, ואז נתנה לו ליפול למיטה. היא סיפרה לסניטר והלכה הביתה. היא לא בכתה כי היא לא חיבבה אותו. היא דיברה עם אחת השכנות, ואז יחד הן סיפרו לאמא שלה.
עכשיו, זה החלק העיקרי של הסיפור:
האיש, מייקל, לא היה אבא שלה. אבא שלה מת כשהיתה קטנה. מריה, יחד עם שאר הילדים הקטנים, ניסתה לחיות על הצד הטוב ביותר בזמנים הקשים האלה. היא עברה לגור עם משפחות שונות בשכונה, כמעט קרובי משפחה, ועבדה קשה במטלות הבית אצלם. היא עבדה היטב, ויצא שהתפרסמה בגלל הלחם המצוין שאפתה. היא נהגה לגור בביתה של חברה טובה לזמן מה, והיתה אופה לחם יוצא מן הכלל. אבל תוך זמן קצר, בעל הבית היה אומר, "מריה אופה לחם נהדר. למה את לא יכולה ללמוד לאפות לחם כזה?". אז גם נדמה היה שהוא מעריך את מריה בדרכים אחרות. אז היתה החברה מבקשת ממריה למצוא לעצמה בית אחר בבקשה, ובצדק.
יום אחד, בפסטיבל רחוב לרגל האביב, היא פגשה גבר בשם מייקל, קרוב משפחה של חברים. הם לא יכלו להתחתן מכיוון שלמייקל היתה אישה באיטליה. כדי לחיות איתו, מריה הסבירה לעצמה בהגיון את העובדות הבאות:
- האיש הזה, מייקל, היה גבוה ובעל צלקת משונה על הכתף שלו. בעלה היה גבוה בצורה בלתי רגילה, והייתה לו צלקת על הכתף שלו.
- האיש הזה היה ג'ינג'י. בעלה המת היה ג'ינג'י.
- האיש הזה היה חייט. בעלה היה חייט.
- קראו לו מייקל. לבעלה קראו מייקל.
בדרך זו, על ידי שכנוע עצמי, היתה מריה מסוגלת שלא לחיות לבד במהלך תקופה חשובה בחייה, ולספק אב לילדיה למען התפתחותם המוצלחת. היה לה גבר במיטה בשביל הנחמה, ובעל לשרת. ואף על פי כן, למרות שמת בזרועותיה, אנה, הילדה, לא חיבבה אותו כלל. זה היה חבל, משום שתמיד קרא לה "קטנה שלי". בכל יום שבו ביקרה אותו, היא היתה מוצאת אותו מחכה במסדרון, או על קצה המיטה הלבנה שלו, והיתה קוראת, "היי, דוֹד, הנה ארוחת הערב שלך. אמא שלחה אותה. אני צריכה ללכת עכשיו."