Deeply Natural – שיחת דהרמה מאת ג’איה אשמור

שיחה מאת ג’איה אשמור, 2015

תרגום לעברית: רוני גרוס

לינק לשיחה מוקלטת באנגלית: http://www.pleasebehappy.com/Open_Dharma_Dharma_Talks/OD_201506LM_-_Le_Moulin_France_June_2015_-_Dharma_Talks/OD_201506LM01-Jaya_Ashmore-Deeply_Natural.mp3.mp3

 

[הערת המתרגמת: משלב הדיבור של ג’איה באנגלית הוא אחד הייחודיים שנתקלתי בהם. לעתים היא מוותרת על מילות קישור או מתחילה רעיון מורכב מהסוף, ומשתמשת במושגים שמובנים בעיקר לאנשים שלומדים איתה שנים רבות. על כן, התרגום לעברית לעתים מפספס חלק מהמשמעות העמוקה שבדבריה, מתוך ניסיון להפוך את הדברים לבהירים יותר. ממליצה בחום למי ששולט/ת בשפה האנגלית, להאזין לשיחה המקורית].

 

*

ג’איה:

 

“אז אני רוצה לדבר על הטבע העמוק שלנו. האפשרות להיכנס למשהו שהוא יותר טבעי עבורנו, באופן עמוק. משהו שהוא אפילו יותר טבעי מטבעי.

 

שמעתי שלפני לא מעט שנים באנגליה, באותה תקופה שבה היתה התפרצות של מחלת הפרה המשוגעת, שבמסגרתה הרגו כל כך הרבה פרות, השדות נותרו ריקים מפרות. וכך, השדות צמחו בדרך אחרת, כי לא אכלו מהם כל כך הרבה. ואז צמח בהם, כך מתברר, זן של פרחים שחשבו שנכחד באנגליה. הוא צמח מתוך האדמה כמו משום מקום. 

 

אז זו דוגמה מהטבע ה”רגיל” [צוחקת]… התרגלנו לשגרה מסוימת, אנחנו חושבים על האזורים האלה כ”שדות” בגלל שיש פרות. זו הסיבה שהם שדות ולא יער, למשל. התרגלנו שיש שדות ופרות, ואז הפרות נשלפו מתוך המשוואה. מתוך האקו-סיסטמה הזו. ובלי הרבה יותר מזה, משהו מיוחד קרה כמו מעצמו, שחשבנו שהוא נעלם. 

 

אז אני מוצאת שזו מטאפורה טובה לדרך רוחנית או תרגול רוחני. שבתור התחלה, אנחנו יכולות לשים לב שהתרגלנו לחיות בדרך מסוימת, אבל שזו לא הדרך היחידה לחיות. ואז לפעמים או שאנחנו מחליטים לעשות שינוי, או שהחיים מתערבים והשינוי קורה, אז במקרה הזה – הפרות נהרגו, ואז הן לא אכלו כל כך הרבה. לפעמים החיים קורים בדרך הזו, ולפעמים אנחנו מחליטים לצמוח בדרך הזו – אנחנו יכולות להחליט שיהיו לנו פחות ופחות “פרות” מסיבה זו או אחרת. ואז אפשר לתהות, “היי, מה זה הפרח המוזר הזה?” זה דומה מאוד למה שקורה כשאנחנו מתחילות לשים לב שאיך שאני חיה אינה הדרך האפשרית היחידה לחיות, ואז או שמשהו קורה בחיים שלי ואני חושבת שמדובר בטרגדיה – ואכן יש בכך טרגדיה מסוימת לעתים – אבל החיים נמשכים, גם. באופן מוזר. ובתוך הימשכות החיים על רקע הלם ואבדן או שינוי, מתחילות להגיע הוכחות לכך שישנם סוגי חיים שונים.

 

וכך, אני אוהבת את המטאפורה לתרגול כעצירה-מפעולה או הוצאה של אלמנט מסוים מהמשוואה, או שחרור של דבר מה. אז זה לא שאנחנו מנסים להוסיף פרחים לאקו-סיסטמה; זה עשוי לסבך עניינים שלא לצורך, אלא לפנות מקום, ולשים לב שהחיים בכל זאת נמשכים. ואם אנחנו יכולים להקדיש קצת יותר זמן ממה שמרגיש לנו נוח, אז צצים סימנים שמעידים על כך שישנו דבר מה שהוא יקר-ערך עבורנו, משהו שאבד לנו, שצומח מעצמו, הוא פורץ מעצמו ופורח מעצמו. 

 

אז כאן בריטריט יש לנו את ההזדמנות להיות במגע יותר עמוק עם הביולוגיה שלנו, הגוף הפיזי שלנו. התודעה ממשיכה בשלה, ואנחנו מתחילים לשים לב לכך שהתודעה והגוף אולי לא עד כדי כך נפרדים זו מזה, אבל בעיקר אנחנו מתחילות לשים לב לביולוגיה: איך אני יודעת שיש לי גוף? אני מרגיש את האדמה. איך אני יודע שאני מרגיש את האדמה? אנחנו מתחילות למצוא את הדרכים שלנו לדעת ולגלות את החוויה הישירה יותר. לעת עתה, בעיקר גוף. לא כ”תוספת” לאקו-סיסטמה, אלא כדרך לפשט את אותה סיסטמה. 

 

הכניסה ההדרגתית הזו לתוך האקו-סיסטמה של הגוף – שהוא בפני עצמו מלא ב”יצורים” כמובן – זו ליטרלי אקו-סיסטמה הרי — שמעתי פעם שיש בתוכנו יותר “יצורים” מאשר כל בני האדם בעולם. כך שמעתי, אני לא בטוחה בכך. בכל אופן, הכניסה למגע עם הפיזיות של הגוף שעל מנת לפשט את החוויה – שם אנחנו מתחילות להיות במגע עם סוג אחר של חיים, שאינם ביולוגיים בלבד. מה שאני מדברת עליו הוא לא לא-גוף, אבל זה גם לא רק גוף. הדבר הזה שאני מדברת עליו אינו חושש ממוות, והוא גם לא נולד. וזה לא משהו שאנחנו צריכים ליצור, או להמציא או להחזיק בו, אלא רק לתת לו מרחב ולתת לו להיות. ולתת למערכת שלנו את הכלים לקבל את החיות הזו. 

 

אז הדוגמה הכי פשוטה מהזמן שלנו כאן יכולה להיות צליל או נשיפה של אוויר. אלה תופעות שבוודאות קיימות. אין צורך לומר שהן אינן אמיתיות. והן קיימות ברזולוציה כל כך גבוהה, שיידרשו לנו 10 עמודים רק כדי לתאר שנייה אחת של ציוץ ציפור. אבל אם רק ניכנס ליכולות התיאוריות-מילוליות של התודעה, נאבד את יכולת הקליטה/חישה של התודעה (receiving mind). כי בתוך ציוץ הציפור, שכבר נמוג, שכבר נמוג… הנה הוא שוב נמוג – אנחנו יכולים לקלוט לא רק תו מסוים של הציוץ, ווליום מסוים, וכו’. זו לא הכרה רק בדברים שאנחנו יכולות לקלוט ולתאר. יש גם הכרה מסוג נוסף, שאיכשהו אינה מוגבלת לצליל הקטן הזה. סוג של חוויה ארומטית למשל, היום, במדיטציית הבוקר היו כל מיני ריחות באוויר, שאם רק באים איתם במגע, אז השאיפה הראשונה נותנת איזו חוויה של הריח הזה. או שזה יכול להיות אפילו פחות ניכר, הריח. הריח ודאי, אבל זה לא מאפיל על חוויות אחרות. 

 

כך שהצליל הוא ודאי, אבל איננו יכולים “לתפוס” אותו. זה צליל של חיים ביולוגיים מסוג מסוים, גוף מסוים, קיום מסוים. אילו היינו מכירים את המקום הזה היטב, ואת היצורים שחיים בו גם, ייתכן שהיינו יכולות לזהות שיונה מסוימת שונה מיונה אחרת. מדובר ביכולת מדהימה של בני אדם. אבל יש גם משהו שמגולם בקול היונה שהוא אולי רחב ועמוק יותר מהצורך שלנו לקטלג. 

 

מכאן אנחנו יכולות לתהות, מהו הדבר שאנחנו יכולות לייצר בתרגול מדיטציה. לשאול, מהו תרגול רוחני מיטיב? מה ההבדל שהוא מייצר בחיים שלנו? לעזור לנו להיות בנוכחות גם עם קול היונה הפשוט והוודאי, אבל גם עם החוויה של החיות, למצוא את הקשר לאותו הדבר שאינו נולד לעולם, אינו מת לעולם – בתוך הצליל הקטן, הרגעי הזה. 

 

ברגע שבו אנחנו שומעות צליל, יש רגע פשוט וטהור יותר. 

 

[פונה לקהל] איך הייתן מתארות את זה, כשצליל מגיע, ואין שום דבר אקסטרה?

 

[שתיקה]

 

מישהו יכול אולי למצוא מילה או שתיים לתאר את זה?

 

אישה מהקהל: טהור?

 

ג’איה: אוקיי, טהור. וכמו מה מרגיש “טהור” ברקמות הגוף?

 

אישה: מתיקות. זרימה. 

 

אישה אחרת: חי.

 

ג’איה: חי. את יכולה להרגיש את החיות? האם זו תגובה לצליל? האם זה במפגש הישיר? האם אפשר לדעת איפה זה מורגש?

 

אישה: זה בתוכי. ובמפגש. 

 

ג’איה: אז יש שני סוגי חיות. בתרגול שלנו אנחנו יכולות להתחיל להרגיש את המפגש המחשמל הזה, רק המפגש. ברגע ההווה, מיידיות של צליל. זה יכול להיות כמעט מערער, אפילו אם זה צליל קטן, אפילו אם זה צליל יפהפה. אבל במיידיות של המפגש אין עדיין זמן לכותרת “יפהפה”, עדיין. זה כל כך ישיר ופשוט שאין מקום עדיין להגדיר. שזה חשוב, כי אחד הדברים שהתרגול עוזר לנו איתם זו היכולת להכיל את התדר הזה. את העצמה הזו. ולא להפנות לה את הגב. לא לנסות להתרחק מהאינטנסיביות. וזה תרגול, אנחנו צומחים בתוך זה. אם ננסה לגרום לעצמנו להכיל את התדר הזה מהרגע הראשון… אנחנו לא באמת יכולים לעמוד בזה. אז זה יפה שאנחנו צומחות לשם.

 

ואז יש גם את תחושת ה”כן” בתאים שלנו, שמאפשרת לנו לחוות את הישירות, וזה מעבר ל”אני אוהב את הסאונד הזה” – שזו חוויה יותר ממכרת: “אני אוהב את הסאונד הזה” – נתתי אישור, “זה טוב”. גם זו חוויה שהיא בסדר כמובן, לאהוב דברים, זה לא לא-מהנה, זו הנאה (pleasure) מסוג מסוים.

 

אישה מהקהל: האם את מדברת על סוג של הכרה? (recognition)

 

ג’איה: שאלה טובה. זה אינטנסיבי מאוד, מה שאני אומרת, אבל אני מדברת על השלב שבו אנחנו עדיין שרויים ברגע שלפני ההכרה. הרגע שבו לתודעה עוד לא ניתנה ההזדמנות לומר, “ציפור”. ויש ברגעים האלה משהו מאוד אינטנסיבי, אבל אנחנו גם בנויות להכיל אותו. זו דרך אחת לתרגל לקראת חכמה (growing (wisdom, זו דרך אחת להיות במגע עם החיים. 

 

וגם, לפני רגע ההכרה, יש משהו טוב באפשור של המפגש הישיר, וזה מחלחל פנימה. ואז יש הכרה – “ציפור” – ומיד “הו, כמה אני אוהבת את ציוץ הציפורים”. אין בכך פסול. האוכל טעים לך? תודה לאל [צוחקת]. “אני אוהבת את הטעם של האוכל” – נפלא. הנאות מהסוג הזה הן דרך אחת שבה אנחנו יכולות לתרגל, שהיא מאוד מעוגנת ופשוטה ועמוקה. למשל, להרגיש איך זה כשאני מקבלת את מה שאני רוצה, את מה שאני אוהבת – אני אוהבת את צליל הציפור, את טעם האוכל – יש בזה טוב. אין בזה פסול. אנחנו לא מנסות לעצור את זה. אבל בואו כן ננסה גם לחקור איך הטוב הזה בעצם מרגיש? כשאתם אוכלים אוכל שאתם אוהבים, אז להיות בנוכחות עם הטעם, וההשפעה על הגוף לאחר מכן. איך מרגישה ההנאה הזו? ולהכיר את החוויה הזו לעומקה, ואז גם לדעת שהיא סוג אחד של חוויה. לפעמים ההנאה בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לווסת את עצמנו – “וואו, היה יום קשה, אני זקוקה לכוס תה” – זו יכולה להיות התגובה הכי מתאימה ברגע מסוים. אבל יש גם חיות מהסוג הנוסף, שבאה לידי ביטוי במגע הישיר, בחוויית קבלה פשוטה. אם אנחנו יכולים לאפשר את שני סוגי החוויות, אנחנו יכולים להתחיל להצמיח את יכולות הרגש/חישה שלנו. ואנחנו יכולות להרגיש את הדרך שלנו, ומדובר בדרך אחרת לדעת. אנחנו תופסים “ידיעה” כמשהו שקשור למילים ומחשבות: “אני אמורה לדעת את מה שאני יודעת. אני אמורה לדעת לנתח את זה”. 

 

אנחנו מדברות פה על דרך אחרת “לדעת”. וזה אחד הדברים הראשונים שגאוטמה בודהה אמר, שאחד הפירות של תרגול טוב הוא דרך אחרת לדעת. והמילה שבה הוא משתמש היא גאולה (deliverance). אולי זה נשמע דתי או משהו כזה, אבל עבורי, המשמעות היא “אהההההה” [משמיעה אנחה עמוקה של הקלה]. וזה בא לצד הדרך שיותר מוכרת לנו כדי לדעת דברים – שתי הדרכים באות יחדיו. להרגיש את הדרך שלנו לאורך הדרך, ולדעת להבדיל בין הנאה שיש בה הכרה, לבין ההנאה של המגע הישיר, שהיא הנאה שמגולמת בה אי-ידיעה. לתצפת על ציפורים, לוותר על מתן השמות לציפורים השונות, ופשוט להאזין. 

 

אנחנו יכולים לתרגל מגע ישיר. איך זה מרגיש? ואנחנו יכולות לשחק עם דרכי ידיעה אחרות גם, כמו אינטואיציה? אז כאן בריטריט, אנחנו מפשטים את תנאי המחיה כדי לפנות מקום לאינטואיציה, ואז אפשר לקחת זמן לעסוק בשאלות כמו, “איפה אני רוצה לעשות את מדיטציית ההליכה שלי?” ולא צריך להתעסק בשאלה, “מה אכין לעצמי לאכול?”, אלא, “כמה מתוך האוכל שמגישים לי אני רוצה לאכול?”, “האם אקח מנה שנייה, או שלישית, או רביעית…” [צוחקת]. ואנחנו יכולים לשחק עם שכבות שונות של אינטואיציה, כשהיא יותר מנטלית, וכשהיא יותר זורמת (fluid), כשאנחנו יכולות לאפשר לה להיות פחות במילים ויותר כהתרחשות. איך זה מרגיש? וכשזה יותר מילולי, לשים לב, לשחק עם זה, מה שמתאפשר. עבודה עם אינטואיציה היא דרך נוספת להגיע לעומק הידיעה המשחררת. 

 

זה מגיע עם הקלה גדולה. כשאנחנו יכולים להרגיש את השדות בלי המשקל של הפרות, ובלי הרגליים שלהן שרומסות את פני השטח, אנחנו יכולים לחוות את המצב מנקודת מבטם של השדות, האדמה והצמחים. “אההה” [נאנחת].

 

אז במשך היום (ובלילה), לחפש את הרגעים שבהם יש מעברים פיזיים – נניח, כשאתם משנים תנוחת מדיטציה לתנוחה נוחה יותר, ואתן יכולות לזכור שבגלל שאלה החיים שלכן, אתן אלה שקובעות מתי מותר לכן לנוח. או לתת למצח לנוח, אפילו אם הוא לא לגמרי משוחרר ממתח, אז קצת לשחרר אותו. וכך, לא לחפש חוויה “גדולה” של “אהההה”. ובאמת המילה גאולה יכולה להטעות [צוחקת], כי היא מרמזת על כך שמדובר בסוף הסיפור. 

 

תרגול מדיטציה לא מתעניין בסוף הסיפור. הוא מתעניין במציאת זרימה מקיימת. מומנטום טוב. 

 

אפשר גם לשים לב למעברים הפנימיים, שבהם אנחנו קולטים ש”אה, עובר עליי יום גרוע כי אני כל הזמן חושבת שאני עושה הכל לא נכון” – המחשבה הזו היא שהופכת את היום לגרוע. היום עצמו הוא לא הבעיה [צוחקת]. זו המחשבה שאני עושה משהו לא בסדר, שבה אני לא מטילה ספק. ואז בקלות אנחנו יכולים להסתבך ולחשוב שאני עושה משהו לא בסדר בכך שאני חושבת שאני עושה משהו לא בסדר, ואז המחשבה המקורית חוזרת אלינו דרך הדלת האחורית. אבל אפשר גם לתפוס את המחשבה ברכות אך בעצמה, ולשאול, “מהי האמונה הזו, שאני עושה משהו לא בסדר?” איפה השורשים שלה? ממה היא ניזונה? היא ניזונה מאנרגיית החיים שלנו. מה המקור שלה? או אפילו סתם לשחרר אותה, או להאכיל אותה במזון אחר, במקום לתת לה לאכול לנו את הלב. אולי פשוט נרצה להאזין לציוץ הציפורים לזמן מה, בלי לקרוא להן ציפורים. ובתוך כך חשוב להרגיש אנחנו מלטפים את היצור המסוכן הזה, את האמונה שאני עושה משהו לא בסדר. ולהרגיש את הפחד של היצור הזה. ובפעמים אחרות זו לא האמונה שאני לא בסדר, אלא שכל שאר האנשים לא בסדר, או מישהו מאוד ספציפי שלא בסדר, או העולם, או אלוהים או המצב. ואנחנו עדיין יכולות למצוא את היצור הזה (creature of wrong-ness), האמונה שיש משהו לא בסדר. וזו דרך מסוימת להיות חזקה, ועם ביטחון עצמי, ורכה, מתוך הידיעה שאת לא לבד בחוויה הזו – זו חוויה מהותית לאדם. 

 

ויש סיבות לכך שתחושת ה”לא בסדר” מופעלת ומשתלטת. ואנחנו יכולים בהדרגה לגלות למה. אנחנו יכולים למצוא את השורשים, את הסיבות, את המקור. בלי להזיק ליצור המפוחד של ה”לא בסדר”, אלא דווקא מתוך הבנה של הכאב שלו. 

 

אנחנו גם יכולות להרגיש במהלך היום את הרגעים שבהם אין את תחושת ה”לא בסדר”. יכולים להיות רגעים שבהם אין תביעה לדבר-מה; אין תביעה ממך להיות אחרת ממה שאת לפני שמותר לך להיות כאן, או שאתה צריך להתנהג בדרך מסוימת כדי להשתייך, כדי להיות בסדר. אז חוויה כזו יכולה להגיע, וכולכם הרגשתם אותה מתישהו, אפילו אם כרגע אנחנו מסוגלים למצוא אותה. שאתם לא צריכים לשנות דבר-מה כדי להיות כאן. אין תביעה כלפיכם. וגם, מתוך עצמכם, אין תביעה כלפי אחרים או כלפי העולם; אלה יכולים להיות כפי שהם. אנחנו אוהבות או לא אוהבות אותם, אבל הם יכולים להיות כפי שהם. 

 

אז הרגעים האלה יכולים להיחוות, וזה גילוי של הטבע העמוק שלנו. 

 

שימו לב לזה, לטעם של הרגעים האלה, זכרו את זה. זו דרך אחרת להרגיש, לדעת. 

 

אני רוצה להדגיש שאני לא מתכוונת להעמיד פנים. זה לא להעמיד פנים שלא אכפת לכם. ולא להעמיד פנים שאתם בסדר. שהרי זו דרך אחרת לתבוע משהו מעצמכם. 

 

הדבר המצחיק הוא, שגם כשאני שמה לב שעולה בי תביעה כלשהי כלפי עצמי, אני נותרת לשבת במדיטציה, אפילו שרציתי לזוז, כי אני חושבת שאסור לי לחוש תביעה כלפי עצמי, ואז הכל מסתבך. תסריט אחר יכול להיות להגיד לעצמי, “שמעתי מעצמי שאני אמורה לתבוע דבר-מה מעצמי: מה קורה שם? מה החוויה שלי עם ציפייה/תביעה? היי, הנה ציפייה שאומרת שאני חייבת להישאר ערה במהלך המדיטציה, ושאם אני נרדמת במדיטציה, אני מניחה שמשהו לא בסדר”. ואז אפשר להסיט את תשומת הלב לנקודת החיכוך, שהיא בין האמונה שאסור לי להירדם במדיטציה, לבין העובדה שהרגע נרדמתי. זה החיכוך. זה לא אומר שמשהו לא בסדר עם לישון. זה לא אומר שמשהו לא בסדר שעלתה בי ציפייה כלשהי. האם נוכל פשוט להכיר בה כציפייה, כרעיון שעומד בקונפליקט למה שקרה במציאות? וזה הכל. זה בעצם לא בעיה. 

 

ואז משם אפשר להמשיך לחקור: מה כל הסיפור הזה לגבי שינה ולהישאר ערה? האם אני שואפת לאיזו הארה? אפשר לתת לשאלות העמוקות להעמיק עוד יותר. מה המשמעות של הארה? המשמעות היא לא להישאר ער 24 שעות ביממה [צוחקת]. זהו טבע עמוק יותר שהוא ער. זה לא משהו שצריך להעיר. וזה תרגול לקראת הכלה של הערות שכבר קיימת. לא מדובר בניסיון להשאיר את העיניים פקוחות – כבר יש בי עיניים שהן פקוחות. והן גם במנוחה. 

 

ואז יש אתגר, כי זה נשמע קל, “אה, אפשר לנוח, אפשר לשכב, אפשר לתרגל בקלות”, אבל בעצם זה אתגר גדול למצוא מה נותן לך מומנטום טוב. מהי דרך טובה לתרגל עבורך. מה מכניס אותך לזרימה טובה. מה עוזר. וזה לא כדי להגיע למסקנה בו ברגע, אלא לגלות ולחקור: “אם אני ישנה במהלך המדיטציה, איך זה נחווה?” אנחנו זקוקות למספר ימים לכל הפחות כדי לדעת. אולי נזדקק למספר חודשים, אולי למספר שנים. 

 

הדבר המגניב הוא, שלא רק שנתחיל לדעת איך זה מרגיש לישון במדיטציה, איך זה מרגיש כשאני במנוחה? אגב, עבור הרבה אנשים המנוחה היא דלת הקסמים שדרכה אנחנו מגלות לראשונה את המדיטציה [צוחקת]. אבל לאורך השנים, עדיין, אנחנו לא תמיד בטוחות. כמה מנוחה? כמה פעילות? כמה הפעלה? כמה אנרגיה? איזה סוג של אנרגיה? זה לא רק שאנחנו משכללים אמנות של ידיעת העצמי, אנחנו גם משכללים את הכלים. לאורך הדרך אנחנו יכולים להתחיל להתעמק בשאלות החשובות יותר ובמקומות החשובים יותר. 

 

בקצרה אני רוצה לציין, שכשאני מדברת על מציאת דרך טובה לתרגל ולהיכנס לזרימה טובה, יש לי דוגמה קלה ונגישה מהחיים, במובן של אורח חיים: מה אתן אוכלות, מתי אתן אוכלות, כמה אתן נחות, את מי אתן פוגשות, וכו’. כשאתם שמים לב שאתם נשאבים למערבולת, למומנטום גרוע עם אכילה או פעילות גופנים או עבודה, האין זה כך שזה דורש די הרבה אנרגיה לעשות את הצעד הראשון לקראת משהו אחר? למשל, “היום אצא להליכה, אפילו אם היא תהיה הליכה ממש קצרה”. אם אני עושה את זה כי אני חושבת שאני חייבת כי משהו בי לא בסדר, זה לא יחזיק מעמד. אולי אצליח לעשות את זה יום אחד, שניים, שלושה, אבל זה לא יחזיק מעמד. זה בגלל שזה עדיין חלק מהתשליל – “אני לא בסדר, אז אני חייב להשתפר”. אבל לפעמים הפעולה יכולה להזכיר לנו משהו שעושה לנו טוב, אפשר להיזכר כמה אני אוהבת ללכת, לראות את האנשים ברחוב, להרגיש שזה טוב. וזו ההתחלה של המומנטום הטוב, ויש פחות מקום ל”לא בסדר” להשתלט, ואז אולי נצליח להרגיש יותר אנרגטיים, לאכול קצת יותר טוב, ללכת לישון קצת יותר מוקדם ולצאת להליכה שוב בבוקר. וזה בונה מומנטום. 

 

אבל ההתחלה יכולה להיות ממש קשה. ייתכן שאצטרך שמישהו יבוא איתי לטיול. ואז, אחרי זמן מה, כבר אי אפשר לעצור אותנו. לא נרצה לחיות אחרת. זה האושר שלנו. ואז אפילו ביום שבו לא נוכל לצאת להליכה, כי קרה משהו, אנחנו לא שבורים. זה לא, “אוי לא, אני לא בסדר כי לא יצאתי להליכה”. עדיין יש בי את המומנטום הטוב, שמחזיק אותי דרך היום או הימים שבהם לא יכולה להתקיים הליכה. אז להרגיש מה מכניס אותנו לזרימה טובה, שאנחנו מפתחים את היכולת שלנו להרגיש את הדרך שלנו לאיזון (alignment) ולהקלה. לפתח את הכלים להרגיש את זה מהר יותר, בלי לחשוב על זה כל פעם מחדש. 

 

אני רוצה לשתף לימוד של גאוטמה בודהה בהודו, מזמן. והוא לא היה המורה היחיד שהסתובב באותה תקופה, היו מורים רבים, סצינה שלמה. ופעם אחת הוא שהה קרוב לשראווסטי, וכך גם מורה נוסף, ואחד התלמידים של גאוטמה בודהה, שהיה נגר אבל מאוד מחויב ללימוד, צעד לקראת המקום שבו גאוטמה בודהה שהה כדי לשמוע את הלימוד שלו, ואז הוא הבין שזו לא השעה המתאימה. הוא חשב שהוא יפריע ליתר התלמידים אם הוא ייכנס בשעה זו ביום לשיעור. אז הוא חשב ללכת ללמוד מהמורה השני בינתיים. והטקסט מתאר את המורה השני באור לא כל כך חיובי [צוחקת]. ראשית, הוא מתואר כנווד ולא כמורה. וזה מתואר כהתכנסות גדולה של נוודים, שמקימים רעש גדול ומדברים דיבורי סרק. אז יכול להיות שנכנסו פה כמה דעות קדומות לטקסט [צוחקת]. אבל המסר הוא שמדובר בהתכנסות רועשת, ושהדיבורים אינם מתמקדים במה שחשוב. 

 

והמנהיג רואה את הנגר מגיע, והוא אומר לכולם, “הנה אחד התלמידים של גאוטמה בודהה, שמעתי שהם אוהבים שקט, אולי אם נהיה בשקט הוא יבוא לכאן”. אז הם נהיו שקטים, והנגר התקרב, והם בירכו אותו, ואז המורה נתן לימוד לנגר, שבו הוא אמר, שכשמישהו מחזיק בארבע תכונות מסוימות מושלמות, אי אפשר לנצח אותו. ואלה הן התכונות, לפי אותו מורה שאנחנו כבר יודעות שהוא עומד “להפסיד” [צוחקת]: שאין פעילות גופנית שלילית (פעולות פיזיות שיש בהן רשע), שאין דיבור שלילי/רשע, שאין כוונה שלילית/מרשעת, וגם שהאופן שבו אדם מרוויח את כספו אינו שלילי/רשע. 

 

הנגר האזין ולא אמר דבר. אז הוא קם והלך אל גאוטמה בודהה, והסביר לו את כל השיחה. ובודהה אמר, שאילו היו אלה ארבע התכונות הטובות ביותר שכל אדם יכול להחזיק בהן, אז כל תינוק שזה אך נולד הוא כבר מושלם, שלם, נעלה. כי לתינוק שרק נולד אין שום אפשרות לעשות דבר-מה שיש בו רשע. וכן, אני מודעת לכך שיש כיום תיאוריות מתקדמות בנוגע למצבי תודעה של תינוקות, ובכל זאת זה מעניין ההסבר שגאוטמה בודהה נתן. אז תינוק רך אפילו לא מחזיק ברעיון של גוף, אז כיצד הוא יכול להחזיק ברעיון של פעילות גופנית שיש בה רשע? אותו הדבר לגבי דיבור, כוונה ועבודה. ואולי יש משהו גדול יותר שאדם יכול לצמוח לתוכו?

 

זה נכון שלפעמים אנחנו צריכים לעשות פנייה לאחור, לשחזר את התמימות שלנו, להיות קצת כמו תינוקות ששוכבים על הרצפה, כשהם רק מגלים תנועה, דיבור, קול, וכוונה. ולשאול שאלות על העבודה שלי. אז אנחנו יכולות לחזור – במיוחד כשאנחנו במנוחה – לחוויות ילדות, ועשויים לעלות זכרונות של היות-ילד. כך גאוטמה בודהה הגיע להארה. הוא היה במצב של מנוחה, בלי ציפייה, והוא היה נואש כי באותה עת הוא כבר ניסה כל דרך תרגול אפשרית, ואלה לא נשאו פרי. ואז הגיע זיכרון-ילדות, שבו הוא היה במצב מנוחה, והיה מסופק ללא ציפייה או תביעה כלשהי – לא כלפי עצמו ולא כלפי העולם. והאושר הזה, שמגיע ברגע הזה, הוא הכוח המכוון שלנו לקראת מומנטום טוב. 

 

אז חשוב להדגיש שאין בעיה בחזרה הזו לאחור למקום שהוא נטול מילים ושמגלה את הגוף כאילו בפעם הראשונה, ולתהות על כל סוגי הכוונות הרבות והשונות, כמו אלה שאני מייצרת בתודעה שלי בכוונה, ושלאו דווקא תעזור לי לקיים את מה שאני רוצה לקיים. 

 

אחרי שאנחנו מרגישות במקום טוב עם עצמו בעולם הזה, בנוכחות כמו-ילדית, במנוחה, יש דרך לזוז שמרגישה טוב. או שאולי יכולה להיות תנועה בתודעה שמרגישה נכון. שממש מפשטת או אפילו פותרת מצב שהיה נראה לנו מסובך במיוחד. המשקל ירד. היום למשל, חברה טובה שלי, שבמקרה נמצאת כאן, דיברה על שינוי משמעותי שהיא חוותה ביחסיה עם הוריה. ואחרי שהיא חוותה את השינוי הזה, היא צעדה במורד רחוב הומה בעיר – לאו דווקא מרחב אידאלי – סתם צעדה ברחוב בעיר, והיא הרגישה שהיא מחפשת דבר מה שנשכח ממנה. שאתמול היא ידעה משהו שהיום היא כבר לא יודעת. מהו הדבר הזה? ואז היא קלטה שמה שהיא שכחה הוא המשקל האדיר שתחתיו היא חיה עד לאותו יום. הוא נעלם.

 

כך שישנה כוונה מילולית, ויש תנועה שמגיעה בלי שאנחנו שולטים בה, אבל שיש בה חכמה, יש בה אינטליגנציה, יש בה טוב, יש בה זרימה, יש בה מתיקות. 

 

גאוטמה בודהה מתאר מישהי שממלאת את הייעוד האנושי, שאינה נסמכת רק על החזרה לקיום הכמו-חייתי הראשוני שלנו, שבו אנחנו רק מתחילות לגלות מי ומה אנחנו, מהו גוף, מהן מילים, ואיך אני שורדת. אז גאוטמה בודהה אומר שפעילות הגוף והמילים (מילים כוללות את מה שאנחנו אומרים וגם מה שאנחנו חושבים), וגם האופן שבו אנחנו מרוויחים את כספנו – כל אלה הם הרגלים עד שאנחנו משוחררים. זה מתוכנת על ידי העבר, ואנחנו יכולים להרגיש דפוסים שליליים, שמשפיעים על הרווחה שלנו. וזה יכול לקחת הרבה מאוד אנרגיה כדי לשחרר את ההיקשרות שלנו להרגלים/דפוסים האלה, וזה שווה לנו את ההשקעה, וזה אפשרי. אנחנו גם יכולות להרגיש מה הסיבות לדפוסים האלה, והבודהה אמר שהמקור הוא התודעה (the heart-mind), שהצטלקה על ידי חוויות-עבר, ושמתוכנתת להיות עסוקה כל הזמן. המקור לדפוסים השליליים הוא בתודעה, ועל אף שהוא אומר שישנם אספקטים רבים לתודעה, אנחנו עדיין יכולות לומר שכשהתודעה מושפעת מחוויית חוסר – קראתי לזה “לא בסדר” קודם – אנחנו מופעלות על ידיה, והאם אנחנו יכולים לשים לב שזה מה שפועל? קודם לשים לב לתחושת החוסר או ה”לא בסדר” בתודעה ובלב, ואז: למה כל כך קל לנו לקבל שאני לא בסדר/הם לא בסדר? כשבפועל זה לגמרי תוספת עודפת למצב. 

אני אשאיר אתכן באופן חלקי עם השאלה: מה מגיע רגע לפני החוסר? מה מפעיל את תחושת ה”לא בסדר”/”לא מספיק”? כבר התייחסנו לזה קצת קודם, שחלק משמעותי בכניסה לחוויות מחסור – ואז לסטרס – הוא דפוס חוזר של התעלמות מהאינטנסיביות בחוויית הפתיחות שלנו כלפי המציאות. 

 

התודעה שמושפעת ממחסור ומתעלמת מהמרחבים האדירים, מהברק, מהאינטנסיביות, וגם מחוסר היכולת שלנו לשלוט בחיים – תודעה שמושפעת מפחד ומחסור – נוטה לכיוון דפוסים מזיקים (unwholesome habits). כך גאוטמה בודהה אומר. כשאנחנו פועלות מתוך פחד ומחסור, זה לא עובד. גם כשאנחנו מרגישים שמתוך פחד ומחסור יש לנו כוונות טובות, אנחנו עדיין פועלים מתוך לחץ שהוא בניתוק מעצמנו, מהחיים – זה לא עובד. 

 

התודעה שאינה מושפעת על ידי מחסור ופחד מהאינטנסיביות, חוסר היכולת לשלוט, היופי, הברק, המרחבים האדירים – התודעה שאינה מושפעת על ידי פחד – נכנסת לזרימה טובה. ואנחנו יכולות לחפש את השורש, ואם לא ניזהר זה עשוי להיות מסוכן, כי אם לא נמצא את התשובה אנחנו עלולות לחשוב, “משהו בי לא בסדר”, ואז אני שוב במלכודת הפחד. אולי במקום זה: “יש פחד, אני אפילו יכול להרגיש איפה הוא נמצא בגוף, וגם אני יכול להרגיש את החיות של הפחד, איך אין לי שליטה עליו, איך זה לגמרי אנושי, איך אני לא יצרתי אותו, אבל אני עדיין יכול להרגיש אותו. אז אולי זה לא מה שאני, אבל זה בחוויה שלי”. וזה מעבר. להבין שזה לא כל מה שיש.

 

לפעמים אנחנו יכולות להרגיש איפה יש פחות פחד או אי-פחד, מקומות שבהם אנחנו שקטות, מרגישות בבית, מרגישות שייכות, ואז זה קל להיכנס לזרימה טובה, זה קורה לבד. לכן חשוב שכשיש פחד, לא להעמיד פנים שאין פחד. להיות מודעים לפחד, לתת לו להיות לא מה שאני חושב שאני, אלא משהו שקיים, ושהוא לא כל מה שאני. אני יכול להרגיש את האדמה, לשמוע את הציפורים. זה תרגול קשה מאוד, בהתחלה זה דורש המון אנרגיה, כי הנטייה שלנו היא ללכת לבעיה, ולמחסור, ומה לא עובד, ופחד מצליח לתפוס את תשומת לבנו ולאכל אותנו. וכאן זה המקום לתרגל בכל זאת את החיות שברוח על בשרנו, הסאונד שמקיף אותנו. 

 

הפעילות הגופנית שלנו, הדיבור, הכוונות, והדרך שלנו להתפרנס – אנחנו יכולים למצוא עבור כל אלה הכוונה עמוקה על ידי התכווננות לשאלות, “מהו מחסור ומהו פחד?” ו”מהו מצב שבו אין תביעה?” מצב שהוא בסדר, מתוק, מספיק. אז במקום לנסות לשנות את הדפוסים ברמה השטחית, כדאי להגיע לשורש העניין ולהרגיש מתי פחד מפעיל אותי וזה לא עובד. וכשאני מתחברת לחוויה שבה הכל כשורה, אפילו אם אני חווה אי-נוחות, אני יכולה להתחיל לגדול אל תוך תחושת ביטחון עצמי, אפילו כשלא נוח לי. יכולה להיות נינוחות לצד אי-נוחות. ואנחנו מוצאות את הדרך.

 

ואז יש את הסיפור עם כוונה, כשאני צריכה לשאול את עצמי, מה אני רוצה ממצב נתון? מה הציפיות שלי? בואו לא נעמיד פנים שאין לנו ציפיות. ובפעמים אחרות אנחנו יכולים להשאיר מקום לתנועה. גאוטמה בודהה אומר שכוונה עמוקה יותר לא מגיעה מהתודעה, היא מחוברת לתפיסה. אנחנו יכולים לשחק עם זה פה בריטריט, למשל אם תסתכלו על קני הסוף הללו, אפשר להסתכל עליהם ממקום של בעיה או מחסור – “אני רוצה שיהיה לי כזה בבית” או “יש יותר מדי קני סוף” או שאנחנו רוצים להפוך את זה לעוד יותר מיוחד ממה שזה. ואז אפשר לשחק עם זה, להסתכל על זה ואפילו לפני שהמילים “קני סוף” עולות, לחוות מפגש ישיר דרך העיניים, האזניים, חוש הריח. אפשר לאפשר לעצמנו לראות כהתרחשות, במיוחד עם טבע זה פשוט יותר להתנסות בזה. ולהרגיש אפילו שזה לא “אני” והעיניים “שלי”, אפשר להזיז את עצמנו מהסיפור ולתת לראייה להתרחש, ולשאול, מהו הדבר שרואה דרך העיניים האלה? 

 

אלה הן דרכים לתרגל תפיסה יותר משוחררת, מלאה ושלמה בפני עצמה, דבר אינו חסר. ואז כשהתודעה נכנסת לפעולה עם מחשבות כמו, “הייתי קוצר את קני הסוף” או “הלוואי שהייתי יכולה לקחת את זה הביתה” – אפילו כשהקול הזה נכנס לפעולה, עדיין מתחת לרדאר… [פונה לקהל] אתם מצליחים לעקוב?

 

גבר מהקהל: לא

 

ג’איה: אז הרדאר זה כשהתודעה נכנסת לפעולה ומתחילה לקבוע דברים לגבי המציאות, ומתחת לרדאר – זה דימוי צבאי איכשהו, אבל מתחת לרדאר אי אפשר לזהות את מה שהולך שם – אז מבלי להפוך את העניין הזה לאויב [צוחקת], לקבל שיש משהו עמוק יותר שמניע את התודעה. לפעמים זה פחד, שמשפיע על התפיסה. לפעמים אפשר לשים לב לזה, ואז עדיין לקלוט את מה שנכנס לשדה הראייה, הצבעים הירוקים, החומים, הצהובים. 

 

גאוטמה בודהה ממשיך, והמהלך שהוא עושה די מדהים. עכשיו כבר גילינו כיצד אנחנו יכולות לגדול אל מעבר לדפוסים המזיקים שלנו, אנחנו יכולות לגלות מה מגיע מתוך פחד, ומה מגיע מתוך התודעה שאינה פוחדת. וזה נשמע כמו פרויקט ענק, כי יש כל כך הרבה פחד, אבל זה לא דורש הרבה. רק מעט פתיחה של פחות פחד, או אפילו דרך הערפל של פחד – אני עדיין יכולה להרגיש את כפות הרגליים, עדיין את האינטואיציה, אפילו קצת – אולי זה מספיק כדי להחזיק אותי. ואפשר להיכנס לזרימה טובה יותר, ומגיעות אנרגיות חיים מיטיבות ומקיימות. עוד אנרגיה למה שאנחנו אוהבים במיוחד, אל עבר מה שהופך את החיים שלנו לכאלה ששווה לחיות אותם. 

 

ואז גאוטמה בודהה מעלה את השאלה: עכשיו, כשאנחנו יותר בזרימה של דפוסים מיטיבים, אנחנו מבינים פחד ואי-פחד… אז שוב, זה לא עניין של “להשתיל” תודעה חדשה, אלא של להרגיע את הסטרס התמידי של הפחד, לפעמים, מספיק כדי שנוכל לחוש איך זה לחיות בלי תחושת החוסר. איך זה מרגיש לחיות עם תחושת שלמות, אפילו קצת, ודברים קצת עובדים. ואז הבודהה שואל, מה קורה בסופם של הדפוסים המיטיבים? הוא לא אומר שזה משהו לשאוף אליו, הוא רק אומר שמה שמתישהו מגיע גם סופם של הדפוסים המיטיבים, אחרת זה הופך להיות עוד סוג של דפוס הרסני, עוד כליאה בתכנית חדשה, ומה שאנחנו מתעסקים בו זה חופש, שהוא אמון חי ועמוק בחיים שהם גדולים מהחיים הביולוגיים שלנו. 

 

אז אנחנו מתחילות בצעדים לקראת זרימה טובה יותר, אנחנו מרגישות את המרחבים האדירים, את החיות, את הברק והאינטנסיביות, הפראיות – ומבינות שזה לא הורג אותנו. זה בלתי צפוי אבל חי ומספק. וזה גם יפה כי זה מאפשר לדפוסים הטובים להמשיך, והם מגיעים גם כן אל סופם. אנחנו לא צריכים להיפטר מהם – הם ממצים את עצמם לבד. אז אפשר למשל להיכנס לזרימה טובה עם תרגול מדיטציה מסוים, אולי אתה יושב כבר שנים, ועכשיו אתה מחליט להישכב. זהו סופו של הדפוס הטוב של הישיבה. אולי בכלל שכבת במדיטציה במשך שנים, ועכשיו את רוצה להתנסות בישיבה, ואז זה סופו של הדפוס הטוב של השכיבה. זה מגיע למיצוי, וזה מגיע לנקודה הרבה יותר חיה ובלתי צפויה, שנובעת מעצמה, שאינה “תכנית”, אינה כבולה ל”להיות טובה”. ובכל זאת אפשר לתת בה אמון. היא פראית ובלתי צפויה, אין תכנית, זה לא נקבע על ידי העבר. זה במגע עם המיידיות של רגע ההווה, גם הפיזי וגם העדין (the gross and the subtle). החיים והחיות. 

 

הדרך שבה התודעה מותירה מאחור אפילו את הדפוסים המיטיבים, וחווה יותר חופש, זה כשאנחנו שמים לב לטוב. אנחנו שמים לב שיש יותר טוב-לב, יותר סנכרון, יותר כלים עבור עצמנו ובמפגש עם אחרים, אבל אנחנו שמים לב שזה ש”אני עושה משהו כמו שצריך”. דברים מתנהלים טוב יותר, אין ערובה להצלחה, אבל דברים קורים על הצד הטוב יותר עבור עצמי ועבור אחרים. אבל אני יודעת שזה לא “שלי”, זה לא “אני”. זה רק האופן שבו החיים זורמים לאיטם. ואני יכולה להעריך את זה. למשל, אפשר לשמוע את עצמך אומרת משהו לחבר בדיוק בזמן הנכון, ואת מעריכה את עצמך על שכך זה קרה, ואת יכולה להרגיש את הטוב ואת המתיקות, את הקלות שבה זה קרה. ועם הכוונה הזו, לזוז עם החיים. 

 

ההבנה שאור שנופל על עלה הוא התרחשות שלמה, דבר אינו חסר, גם אם העלה שבור, אין תחושה שמשהו לא בסדר, זה פשוט כמו שזה. והחופש של לזוז מתוך כך, הכוונה העמוקה יותר, המפגש הישיר יותר בתפיסה, מאפשר לנו לחוש הנאה אדירה, שאז האתגר הוא לאפשר את ההנאה הזו. לאפשר לתפיסה הבסיסית להיחוות כעד כדי כך טובה – לא כי מדובר במשהו יפה, ולא כי זה מתאים לרעיון שלי של “עלה” – זה הרבה יותר מפתיע ומערער. ואז אחר כך אפשר לחשוב, “וואו, זה היה כל כך יפה, אם כי לא מושלם”. ו”זה היה כל כך יפה, עכשיו כבר נעלם. אני מרגישה את זה בכל תא בגופי, על אף שאיני יכולה להשיב את הרגע”. ואפשר להתחיל לתת אמון בהרגשה שזה קיים בכל תא בגופי. וזה לוקח אותנו עמוק יותר, כך שאנחנו יכולים להכיל יותר ויותר מהאינטנסיביות הזו, והאושר הזה, ככוחות מובילים. 

 

ואז אפילו עמוק יותר – עדיין מעורר הנאה ואושר – אבל התודעה מתחילה להיות שקטה. כל המערכת מתחילה להיות שקטה. זה כמו להיכנס מתחת למים ואז להתרגל להישאר שם. קודם נכנסים לבקר, כדי לבדוק איך זה מרגיש לחשוב פחות, או תוך מודעות לחשיבה אבל לזרום על הנשימה כאן ועכשיו. אבל אחרי זמן מה, זה כאילו נכנסים מתחת למים, ואין חשיבה, ואפשר להישאר, ואפשר לתת בזה אמון, וזה עצמתי, וקל. זה לא עולה לנו באנרגיה. האמונה במילים יורדת, והאמון בדרך אחרת לדעת מתפתחת. וזה לא כמו התינוק, שטרם למד לדבר או לזוז, אלא זה להשאיר מרחב כל כך אדיר לחיים להיכנס ולזרום דרכנו. זו תגלית עותקת-נשימה של אינטליגנציה אדירה, שיכולה להתבטא במילים כשיש בכך צורך, אבל לרוב, אין בכך צורך. זה עד כדי כך טוב.

 

אז כל אחת מאיתנו מחפשת את דרכה אל התודעה שאינה מושפעת מפחד, סטרס, פניקה, מחסור, בעיה. או אפילו כשהיא כן מושפעת, לתרגל להרגיש מה עוד קיים, כמו להרגיש רק את קצה הזרת, שפועם חמים ונעים. בעצמו. לגלות מה קורה מתחת לרדאר, כדי לאפשר לנו להיות במגע עם הרגישות שלנו והנוכחות שלנו, להרגיש את הדרך שלנו לקראת יותר איזון, שאנחנו יותר ויותר בטוב עם הפשוט, הרגיל, והמעבר להם. הדבר שאין לתארו במילים, שאינו מת לעולם. 

 

האם יש שאלות או משהו לשתף?

 

אישה מהקהל: זה היה מעניין מאוד. מה שהבנתי, זה שאנחנו לא צריכים לפחד משינוי.

 

ג’איה: כן, גם.

 

אישה: אבל אנחנו גם תמיד מושפעים מלחץ חברתי.

 

ג’איה: למזלנו, פחד אינו הטבע העמוק ביותר שלנו. 

 

אישה: לא. הוא חברתי. 

 

ג’איה: הוא חברתי, ביולוגי… יש הרבה שכבות של פחד. אף אחת מהן לא “מתאימה” לנו. וכך, זה לא כמו לעקור את הלב ולנסות לחיות בלעדיו. זה משהו שהוא תוספת, שלמדנו לחיות איתו, ואז האפשרות לגלות שאנחנו לא צריכים ללמוד לחיות איתו. ואז לשוב למקום שהוא יותר טבעי עבורנו. כשמדובר בפחד ביולוגי, יש פחד שמחזיק אותנו מאוד ערניים למה שקורה סביבנו כדי לשמור על עצמנו, עדיין יש טבע עמוק יותר שיכול להיות בנינוחות, ויכול לפתח אמון – רק דרך חוויה אישית – שגם אם אני מפסיקה להגיב, אם אזדקק לכך, עדיין יהיה בי את הצד שיציל אותי, אם אפשר. לא תמיד אנחנו יכולים להציל את עצמנו. וכשפחד וקושי מתרחשים, כפי שהם נוטים להתרחש – זה לא שאנחנו יכולים להתחמק מזה – אפשר לעבוד איתם בחכמה לקראת משהו שנושא פרי, גם אם המצב מצער ולא אופטימלי. 

 

תודה רבה שהאזנתן, שהשתתפתם, זו באמת פריבילגיה להיות כאן איתכם.”