"מיהו האדם שלא יבכה?" – שמונה נרות חנוכה // מחשבות

דצמבר, 2023

/  נר ראשון של חנוכה: אל מי אני מדברת? /

אני אוהבת לסגור את כל החלונות והדלתות בבית ולהינכס מתחת לשמיכה. אני אוהבת שזה יכול לקרות בבוקר, בצהריים, בערב ובלילה. הבית שלי מרוצף חלונות גדולים ורבים שמשקיפים כולם אל ואדיות ועצים מוריקים, אז אפשר גם לראות יופי וגם לחוש שקט. בגלל זה בחרתי אותו.

בתקופה הזו אני ישנה כ-14 שעות ביממה, לפעמים בבת אחת ולפעמים במספר פרקי זמן. פעם אחותי טבעה את המושג "שנצ רולט": שנצ שמסתובב כמו רולטה שמדי פעם עוצרת אבל תמיד מסתובבת שוב ושוב.כבר מזמן אני לא בשנצ רולט, אני במצב של שנצ-מקיף-כל. ברירת המחדל היא שינה; ערות היא מה שקורה בין לבין. העובדה שברגעים מסוימים אני יודעת שאני "ערה", לא הופכת אותם לטובים יותר או פחות, נעימים יותר או פחות, אמיתיים יותר או פחות.

מורתי האהובה למדיטציה ולחיים שאלה אותי מה אני מרגישה כשאני מחליטה ללכת לישון באמצע היום? התשובות באו יחסית בקלות. ערות מרגישה רוב הזמן כמו: חוסר אונים, חוסר תקווה, פחד. שינה מרגישה רוב הזמן כמו: ביטחון, שלווה. היא כיוונה אותי לשים לב למצבי הביניים.

מצבי הביניים מתבררים לי לא פעם כשאני מכינה תה במטבח. לרוב אני לא שותה את התה, מעולם לא הצלחתי לאהוב תה במיוחד. אבל אני ממשיכה להרתיח מים על הגז ולהחזיק במגוון תיונים ולשפוך עליהם מים.

מורה אחר דיבר השבוע על זמן. כל יום מכיל מספר ימים, כל לילה הוא מספר לילות. זה לא רק נדמה לנו, זה באמת כך. אפשר לשחרר מההיגיון, גם ככה כולם מרגישים את זה. אני מדברת עם בערך ארבעה אנשים. מדברת-מדברת, כלומר. שיחות של שעות. חוץ משינה, הרבה מהזמן שלי מוקדש לשיחות של מספר שעות עם ארבעת האנשים האלה.

להם אני מספרת את מה שאני חושדת בו כבר תקופה ארוכה. חברה אחת טוענת שאני צריכה לכתוב את הדברים ולפרסמם. היא היחידה שאומרת לי לעשות את זה. עם חבר אחר אני צוחקת שכשיום אחד אעלה מופע סטנדאפ, יקראו לו "באתי להוריד." הבדיחה היא שהחבר הזה הוא כנראה היחיד שיבוא.

לפעמים אני חושבת לקחת את עצתה של חברתי ולכתוב משהו: על המצב, על אנושיות, על הסתעפות האירועים הפנימיים והחיצוניים, אבל אז אני מסתכלת אל עבר המיטה שלי, והבחירה נעשית ברורה.

ובמקום לדבר אל אחרים, אני חוזרת לישון.

 

*

/  נר שני של חנוכה: יש פה (שוב) חתול /

הוא הגיע בדרך-לא-דרך, כדרכם המופרעת של חתולים.

קראתי לו ריצ'ארד-פנחס. ואני בבירור היצור-מסוג-אדם הראשון שאי פעם נגע בו.

זה קרה בערך חודש אל תוך היחסים המופרעים שלנו, בזמן שהוא אכל חתיכת עוף שסחבתי בסתר מחדר האוכל של העמותה לנוער בסיכון שעבדתי בה לרגע וחצי. נגעתי בו והוא הגיב אליי בגועל העמוק ביותר שיכולתי לדמיין, כל הגוף שלו נרתע והתעקם ורעד. מצד שני, הוא לא רצה לוותר על העוף וידעתי את זה.

מה לעשות, תצטרך להתרגל, אמרתי לו. כן, אני מדברת בקול עם חתולים.

לילה אחד ישבתי ברחבה הקטנה בכניסה לבית שלי בחושך. ריצ'ארד-פנחס הגיח כמנהגו משומקום, נעמד והביט בי. החלטתי להפוך לעציץ, ומשום מה חשבתי שכדי להיות עציץ בצורה משכנעת יותר, יעזור אם אעשה עמידת ראש. הסתכלתי על החתול במהופך, והוא עמד והביט בי בחזרה. באותו רגע ידעתי שהפיכתי לעציץ היתה המהלך הנכון של הדברים.

להיות עציץ זה משהו שלמדתי לא בנסיבות טובות. זו היתה דרך להפוך לחלק מהתפאורה כשמסביבי all hell broke loose. על עציץ לא צורחים, בעציץ לא חושדים שיש לו רגשות או רצונות, ולכן עוזבים אותו במנוחה. לעציץ יש מבט חלול שאי אפשר לתפוס לעולם.

להיות עציץ הציל אותי בעוד דרכים מפתיעות. למשל, לילה אחד לפני כמה חודשים, כשהרגשתי שעולה בי הרצון לקפוץ מהגג. זו לא תחושה שאינה מוכרת לי, ולכן ידעתי ש: א) אני לא באמת אקפוץ מהגג, ו-ב) אולי הגיע הזמן לחקור את התחושה הזו יותר לעומק. שכבתי במרפסת שלי, היתה זו שעת דמדומים, ועציץ הלוונדר התנועע קלות ברוח. הבטתי בו והבטתי בו והבטתי בו עד שהייתי לוונדר מתנועע קלות ברוח.

מותר ללוונדר להתנועע ברוח ולהמשיך לחיות.

ריצ'ארד-פנחס צורח עליי יללות-זוועה וכשאני מתקרבת הוא בורח. מה אתה רוצה מה?? אני אומרת לו, כאילו אני לא יודעת שהוא רוצה את מה שמפחיד אותו לקבל.

בסדר. אתמול אלתרתי חנוכייה מקופסת פסטה עטופה נייר כסף והדלקתי נרות על המרפסת. הקדשתי אותם להכל-הכל-הכל. רק החתול היה איתי, מהופנט מהאש. הכל חדש לו: מגע, אש. שלא לדבר על הפעם הראשונה שראה את עצמו במראה. אני עדיין מסתכלת עליו במהופך מדי פעם, אבל זה כבר פחות הכרחי. משהו בו התקרב אליי ומשהו בי התקרב אליו וזה מספיק כדי להביט ישר ולפחד פחות.

*

/ נר שלישי של חנוכה: אין לי מה לקדם  /

בימים טובים יותר אני הולכת לבית הקפה שיש בו רק קפה ועוגות בחושות שמגיעות מבית של מישהו: עוגת פרג-שוקולד, עוגת תפוז(?) עם קוקוס מעל, עוגת שיש. העוגות חתוכות לחתיכות שאינן שוות בגודלן וטעימות.

זה בית קפה של סטלנים רציניים מאוד. היום היו שם שני פרצופים מוכרים: י', שהולך תמיד יחף וכותב במחברות מקומטות, ו-ג', בחור בן גילי שקורא פילוסופיה בערימות, לא צריך לעבוד כי יש לו מלא כסף מההורים וחוץ מזה עדיף לדעתי שלא יעבוד בממשק עם בני אדם (בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא התנדב במרפאת חירום. זה נגמר די מהר).

גם י' וגם ג' רצו לשבת איתי אבל ג' עשה מחוות שהיו לי יותר נעימות אז ישבתי איתו על ספסל ברחבה שסופחה באופן בלתי רשמי על ידי יושבי בית הקפה. הוא גלגל ג'וינט לעצמו וסיגריה לי ושאל אותי לדעתי על כל מה שהסכמנו שקוראים לו "מלחמה" אבל בעצם זו מילה שקשה לי איתה כמו כל חלופה אחרת.

ג' הוא בחור יפה, אבוד ואינטנסיבי מאוד, לזכותו ייאמר שיש לו אינטגריטי. אז אמרתי לו את האמת: שאין לי דעה. הוא שאל מה היתה דעתי על התו הירוק. אמרתי לו שגם על הסוגיה ההיא לא היתה לי דעה.

הסברתי לו איך כבר תקופה ארוכה אני עובדת עם כל מיני סוגי מציאויות, נוקטת עמדות, בוחרת בחירות, וחיה עם ההשלכות של הבחירות, שלפעמים מתבררות כהשלכות שקיוויתי להן, ולפעמים בכלל לא.

אבל כמות הדעות ירדה פלאים, במיוחד בכל הנוגע למציאויות במימדים אפוקליפטיים.

דיברנו עוד קצת, על אלימות רצחנית ומאיפה לעזאזל היא מגיעה. שנינו מכירים אלימות קיצונית מיד ראשונה. שנינו יושבים באמצע היום באמצע השבוע בבית קפה של אנשים גזורים. אכלתי עוגת תפוז(?) שהיתה נימוחה מאוד וחשבתי שזו היתה כנראה טעות כי הזמנתי סופגניות להדלקת נרות בערב וכמה אפשר.

עכשיו ערב ובא לי סופגניה אז מתברר שאפשר.

*

/ נר רביעי של חנוכה: היום שבו שרית חדד יצאה מהארון /

אני נעה ברחבי הבית שלי לפי מנח השמש בשמיים, בבקרים היא במרפסת מול הוואדי (ארוחת בוקר, בדרך כלל דייסת כוסמת ירוקה עם תפוז וטחינה גולמית) ואחר הצהריים היא ברחבה בכניסה לבית (ארל גריי חזק עם דבש, ג'ינג'ר וחלב קוקוס).

גם החתול נכנס מצד אחד בבוקר ומצד אחר בערב, אבל זה פחות עקבי והוא בעיקר נכנס מהמקום שבו אני יושבת, ולפעמים זה מתערבב גם אצלי. בתי הקפה פה גם לא לגמרי מסונכרים עם זמן שעושה לי היגיון.

בהדלקת הנרות סיפרתי לחבר מה שלומי והוא סיפר לי מה שלומו ולא דיברנו אפילו פעם אחת על השבעה באוקטובר. ובערך כל דקה עבר לי בראש, אנחנו לא מדברים על השבעה באוקטובר אנחנו לא מדברים על השבעה באוקטובר אנחנו לא מדברים על השבעה באוקטובר אנחנו לא מדברים על.

יש תנודות של האור שתומכות בתחושת הטוב שלי, ויש כאלה שפחות. בספר שאני מתרגמת, אישה שבעלה נפטר אומרת למטפל שלה, שבכל יום כשהשמש מתחילה לרדת, תופס אותה פחד הבדידות. המטפל עונה לה שיכול להיות מעניין להתיידד עם השעה הזו ביום דווקא. אותי מערער דווקא משהו בשעת טרום-צלילה, כשהשמש חוצה את קו אמצע השמיים, אבל עוד לא מתפזרת לכל צבעי השקיעה. כשכבר חשוך מאוד בחוץ ואפשר להדליק נרות, שוב חוזרת אליי תחושת נחמה עמוקה.

עולים בי בימים אלה שוב ושוב זכרונות מכוננים (core memories) מלפני השבעה באוקטובר, אבל כאלה שלכאורה לא קשורים לשום דבר. כמו הזיכרון של היום שבו שרית חדד יצאה מהארון. ישבתי בקאמפ ממש שווה בסיני, שהגישו בו ברד מנגו טרי וקראמבל גויאבות עם גלידת וניל ביתית, ומישהו לידי צעק, "שרית חדד יצאה מהארון!"

זו היתה שעת בוקר מאוחרת ואני זוכרת שפשוט שמחתי. הרגשתי שמישהי שבמשך שנים רבות לא יכלה להיות פתוחה בנוגע למי שהיא, יצאה ליותר חופש. וחשבתי גם, בדיעבד אני מבינה שחשבתי את זה, שאנחנו הולכים לכיוון טוב. זו היתה מחשבה כללית אבל היא היתה שם, אני מזהה את זה בבירור.

*

/  נר חמישי של חנוכה: לחלום על לאכול פרפרים  /

בבקרים אני פותחת את העיניים ואם אני רוצה לחזור לחלום, אני פשוט עוצמת אותן שוב. לרוב, החלום האחרון ממשיך לו במצב חצי-ערות, הבוקר למשל חלום על כל מיני טיפוסים גבריים התמזג למחשבות על אבא שלי.

אני לא מדברת עם אבא שלי בכלל כבר תקופה די ארוכה. הניסיונות שהיו, כשלו בקטע ארמגדוני. תמיד יצאנו מזה יותר רע מאיפה שהיינו קודם, אז בשיחה האחרונה, אמרתי לו בכנות שאולי עדיף שלא. תמיד זה מרגיש לי כאילו אני משחררת אותו מאיזו אחריות בסיסית שיש לו כלפיי, אבל כזו שהוא מראש לא בדיוק רצה בה. הוא מתעקש עליי קצת וזה מעורר בי כלפיו רוך, אבל רוך כמו שיש כלפי מישהו טיפה חסר ישע שניסיונותיו לעולם לא יעמדו בסטנדרטים המקובלים, וגם קשה לי שלא לראות את המאחורה של הדברים – שם הוא (נדמה לי) נושם בהקלה על הפס שנתתי לו להפסיק להיות אבא שלי.

בלילה האחרון חלמתי על מרחבים מעורבבים: דירה בתל אביב שהיא גם ברלין שהיא גם איטליה שהיא גם עזה. בחלום אחר חלמתי שהדירה שלי בקרית טבעון יושבת על פיר מנהרה של חמאס, אני והחמאסניקים מעבירים בינינו סוכר וקפה ומקיימים יחסי שכנות טובים סה״כ.

דווקא איטליה היתה היוצאת מן הכלל. הייתי פעמים ספורות באיטליה ולא נותרו בי רשמים עמוקים לגביה. מה שכן, יש שם אחלה טירמיסו, שהוא הקינוח האהוב עליי, ובחלום זה היה אלמנט מרכזי; סבתא אחת שהכינה טירמיסו היתה לאישה הדחויה ביותר במשפחה שלה, אבל בסוף הציל הטירמיסו את המצב (המצב היה ארוחה משפחתית שבה כולם צרחו אחד על השנייה).

בסוף החלום מישהו הוציא שקית פלסטיק קטנה של סנדוויצ'ים מהכיס ואמר שיש בה פרפרים מיובשים. הבנתי שמדובר בפרפרים משני-תודעה שטעמם כטעם האדמה. התבוננתי באיש שהכניס מספר פרפרים מיובשים לפיו ויצא מהבית.

אחר כך יצאתי גם אני החוצה, ירד שלג והיה קר בחוץ והבנתי שאני לא יודעת איפה אני הולכת לישון בלילה.

*

/  נר שישי של חנוכה: ושוב אנחנו נכנסות אל תוך הכאב  /

אם להמשיך את המחשבות על אבא שלי מאתמול, ברור שהייתי מאלה שיצרו קשר עם האקס בתחילת המלחמה. ראיתי כל מיני רפרנסים קומיים על כל הדברים המביכים שקורים לנו בעת הזו: אכילה מוגזמת של ג'אנק פוד, בכי לא פרופורציונלי על שטויות כמו ציפורן שנשברת, לכתוב הודעה לאקס.

נכנסתי לסטטיסטיקה של הפעולות המביכות, וזה לא חדש לי בכלל.

הבוקר בשיעור היוגה-ערסלים, כל אחת קיבלה כדור צהוב מעיך ומשונן והונחתה לשים אותו מתחת למפרק הירך, איפה שהכי כואב. הנחתי, הזזתי קצת ו-בום, מצאתי את הכאב. המורה אמרה בעדינות, שאולי הכניסה אל הכאב יציף בנו דיבור פנימי נפסד, כזה של שיפוט עצמי או הימנעות. לא התחברתי לדבריה; מזמן איבדתי את הבושה ואת המבוכה בכל הנוגע לאנושיות הלא-מיושרת שלי.

כך קרה שאני, האקס, והאקסית שלו ישבנו יום אחד בצהריים על המרפסת שלי. לא בדיוק, אבל בערך: הוא הגיע פרוד טרי, ואי אפשר היה להתעלם מכך שאנחנו שלושה במפגש הזה. כאב לו. כאב לי. אין לי ספק שגם לה כואב, היכן שלא תהיה.

המטפל שלי פעם הצביע על כך שהחלפתי את אבא שלי באקס שלי (ברור), ושזה מקובל עליו לחלוטין (חידוש). אמנם הקשר עם האקס היה גרוע למדי, ושחזר דפוסי הימנעות רגשית שמוכרים לי היטב מאבא שלי, אבל בכל זאת, הוא בנאדם יותר סבבה בחיים שלי איכשהו. עדיף להתמקד בו ולתת לו להיות חפץ מעבר אל החיים שמעבר לכאב המוכר מבית.

לפני השבעה באוקטובר, כבר פחות הייתי זקוקה לחפצי-מעבר שכאלה. אכלתי יותר טוב, נגמלתי מכל מיני התנהגויות שלא היטיבו איתי, כמעט ולא חשבתי על האקס. הבוקר, כשהמורה אמרה לנו לחזור על תרגיל הכדור, היא אמרה, "ושוב אנחנו נכנסות אל תוך הכאב." וחשבתי, נכון, נכון מאוד.

*

/  נר שביעי של חנוכה: כאב פרטי  /

בטבעון יש רחוב אחד ארוך-ארוך שחייבים לנסוע בו כדי להגיע אל רוב המקומות ביישוב. כדי להשתלב בתנועה מרחובות צדדיים צריך להסתמך על זה שמישהו שכבר משולב בתנועה, ייתן לך להיכנס לנחש המכוניות האינסופי שמתפתל ברחוב הראשי כמעט תמיד.

הנוהג הוא לתת. להשתלב, כלומר. תמיד מישהו עוצר ומסמן לי להצטרף לנחש, גם אני נוהגת לסמן לאחרים להשתלב, ואני מצפה לראות אותם מאפשרים לאחרים להשתלב בהזדמנות הבאה. וזה אכן קורה וכולם מרוצים. אני מתבוננת באינסוף המצבים שמעידים בבירור על כך ש"נתינה –> עוד נתינה" וש"גורלי קשור בגורלם של אחרים," ולא מבינה איך הקונספט אודות "כאב פרטי" עדיין כל כך משכנע אותנו.

אני צופה נלהבת של סדרות וסרטי מד"ב. גם בטובים וגם בגרועים שבהם, אותה דמות גבר שורד וגיבור וסתום-בלום-רגשית מציל את העולם. זה שמחזיק את כאבו בפרטיות. שאינו מזיל דמעה לעולם. שדופק אגרופים בקיר כעניין שבשגרה כשהוא כועס. שנוטה להתמכרויות קשות במיוחד. שכל הנשים רוצות ביקרו, חוץ מאלה שהשתגעו והצטרפו לכת המטורללים של סוף העולם.

הנשים שלא חוברות לגבר הסתום-בלום-אלים-פרטי וגם לא מצטרפות לכת, לרוב מתות מוות אכזרי או נדונות לחיים של שעבוד. אין אפס. זה תמיד מה שקורה. הכאב שלהן יותר מדי פומבי ומגעיל את הבריות.

פעם, מזמן, היה קטע שאני וחברות שלי היינו מחליפות עצות כיצד להצניע טמפונים כשהיינו צריכות לקום לשירותים להחליף במקום ציבורי. פתאום נזכרתי בזה.

*

/  נר שמיני של חנוכה + 15 יום: כאשר אבדנו, אבדנו  / (נכתב שבועיים אחרי הנר השמיני, לאחר הפסקה מכתיבה)

בסטבאט מאטר של פרגולזי, נפתח הקטע החמישי בשירת סופרן איטית המלווה בכלי מיתר שקטים, עם המילים, Quis est homo qui non fleret Matri Christi si videret in tanto supplicio?

משמע, "מיהו האדם שלא יבכה לנוכח אם ישוע הסובלת כך?"

ולאחר מכן מצטרפת שירת האלט במילים, Quis non posset contristari Matrem Christi contemplari dolentum cum filio? – "מי לא ישתתף באבלה של האם, בחושבו עליה סובלת כך עם בנה?"

קולות הזמרות מתמזגים אז יחדיו, גבוה ונמוך, כאשר כל אחת מהן שרה את מילותיה הדומות אך השונות: מיהו האדם אשר לא יבכה? מיהו זה אשר לא יחוש אבל לנוכח סבל כזה?

הגיע זמן ההפרד-ומשול. של כאב, של אבל, של מי יותר ומי פחות. של מי איתנו ומי נגדנו. שעון העצר תמיד היה נגדנו במובן הזה, מישהו – לא מישהו עלום, יש לו שם, מתח את הקפיץ והשהה את הרגע, עד שהרגע הגיע. מיהו האדם אשר חשב שמעתה דברים יהיו אחרת?

אני פותחת את השנה החדשה עם ניקיון וואטסאפ יסודי: מחקתי צ'אטים, חסמתי אנשים שנתתי להם צ'אנסים בתוך סערת האבל הכבד שערבלה אותנו עד היסוד, כי אני אוהבת לתת צ'אנסים ואני אוהבת לתת, ואני אוהבת. הרשיתי לעצמי להיות תמימה-לרגע, תמימה במובן האמיתי, של להסתכל על העולם בתום גדול, לתת לאנשים את הקרדיט האנושי הכי עמוק שאני יכולה לתת – להתקרב אל הלב שלי.

עברתי את זה בסדר. קיבלתי החלטה של הלב: נגעתי במי שרציתי לגעת שוב, ונתתי למי שנענה להזמנתי, לגעת בי גם. ואז פקע הקפיץ. מיהי האישה שאינה כואבת את אובדן התום?

שוחחתי הבוקר לראשונה בחיי עם שכנה אחת שלי מעבר לשלום-שלום. היא קלטה אותי יושבת על ספסל הפונה לוואדי, מלטפת את החתולה האפורה הרכה שאני לא יודעת איך קוראים לה, וניגשה לשאול מה שלומי. לא הספקתי לענות לה, כי היא מיד פרצה בבכי בלתי נשלט, הפילה מידיה את העוגיות שקנתה וכמעט שלא יכלה לעמוד על הרגליים. יש שם סיפור, אחד מיני רבים.

"בכלל רציתי לשאול מה שלומך," היא התנצלה שוב ושוב. חיבקתי אותה. "שלומי הוא שלומך," אמרתי. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי.

מיהו האדם שלא ישתתף באבלה של האם הסובלת כך עם בנה? הקטע המוסיקלי מסתיים בשאלה: מיהו? מיהו? – ?quis? quis