פעם עבדתי במסעדה מלאה בגברים, כל המלצרים היו גברים, כל הטבחים היו גברים, המנהל היה גבר, השף היה גבר מוכר ומקסים. מסעדה מלאה בגברים ואני. פעם כשבאתי לעבוד בבוקר מאיזושהי סיבה שאני לא זוכרת מה היא היתה וזה היה נדיר כי המסעדה הייתה פתוחה רק בערב, שמעתי את השף המקסים ששני חריצים עמוקים הפרידו לו בין השפתיים ללחיים, מדבר על אישה שלא הכרתי וכנראה לא מצאה חן בעיניו עם כמה טבחים ואומר משהו ששמעתי אחר כך שוב בעוד איזה הקשר, שבגיל עשרים יש לנשים את הפנים שאלוהים נתן להן ובגיל ארבעים את הפרצוף שמגיע להן.
אני מסתכלת על הפנים שלי לא רחוק מגיל ארבעים, מדי פעם אני בוחנת אותן לעומק ומתעכבת על מה שאני אוהבת ולא אוהבת, אני לא נראית לעצמי כמו אישה בגיל מסוים בכלל, אני רק נראית לעצמי כמו עצמי אבל אני יודעת שהשתניתי, אם אני מתעכבת על הפרטים אני רואה את השינויים. כשאני מחייכת חיוך רחב מדי אני לא מוצאת חן בעיני עצמי ולפעמים הפה שלי נראה לי קטן מדי בשביל הלסת שלי, אני לא זוכרת את התחושה הזאת מפעם. לפעמים, וזה גם קורה כשאני מחייכת חיוך רחב, המכתשים מסביב לעיניים שלי מעמיקים מאד ונראים חשוכים פתאום, כהים מדי. לפעמים מישהו מצלם אותי במצלמה מקצועית ואני רואה בתמונות קמטים חדשים, צלקות שהעמיקו, עור פנים נפול יותר מאיך שאני רואה אותו בדרך כלל, מאיך שאני מדמיינת את עצמי. לפעמים השיניים שלי נראות לי עקומות יותר מפעם ואני מצטערת שלא יישרו לי אותן מזמן, כשהייתי ילדה.
מהן הפנים שמגיעות לי? יש בי צד שמאמין לרעיון הזה, יש בי צד שחושב שהוא מיזוגני ועצוב. אבל אני יודעת שזה גם נכון, לא כי אני אישה, לא כי המשפט הזה נוגע רק לנשים, לא כי מגיע לי איזה עונש פיזי על ההתנהלות שלי בעולם, כי מה שאני עושה, הבחירות שבחרתי ואני בוחרת, המקומות שבחרתי לברוח אליהם או לשהות בהם כשעוד הרגשתי בת אלמוות ובלתי מתכלה הובילו אותי לצלקות של היום, לקמטי הדאגה, לעור צרוב השמש שלי. הכעס שלי על עצמי ועל העולם הוביל אותי לאכול את הרגשות שלי, לרזות ולהשמין בתדירות גבוהה כל כך שהוא נמתח ונשפך ונשאר שבילים וגבעות. הדאגות שלי חרשו בי קמטים בדיוק כמו שכותבים ואומרים. הכאב שלי ניכר בי, אני חושבת, כמו שהוא ניכר בכל מי שחווה אותו, ומי לא חווה כאב?
במסעדה היקרה, המוארת באור עמום, הייתי יושבת בחדר האחורי הלבן, לוקחת הזמנות ומתפעלת קופה ישנה. הגברים, כמעט כל הגברים, הביאו לי מדי פעם מנות קטנות וטעימות שאנשים לא אכלו ומזגו לי כוס אחרי כוס של יין לבן יקר ומתוק. הם היו מחייכים אלי מאד, מביטים בי כמו משהו ששייך ולא שייך לבהלת הסינרים השחורים והלקוחות המרוצים וההזמנות של סטייקים במאתיים וחמישים שקלים. הם היו מביטים בי קוראת גנסין ושופמן בחדר האחורי הקטן, כשלא היה הרבה מה לעשות, מול הכיור הגדול עמוס הסירים והמחבתות, ומדברים אלי ברכות, בעדינות כמעט, שמות של מנות ומחירים וכמויות ואני רשמתי וחישבתי וחייכתי והשתכרתי, ובסוף הלילה, אחרי שעישנו עוד קצת ביחד ולפעמים אכלנו ארוחה מאוחרת מאד, הייתי נותנת כמעט לכל אחד מהם חיבוק ונשיקה רכה על הלחי לפני שהלכתי, כי הייתי שיכורה והם היו מתוקים וכי רציתי לתת להם משהו שלא ידעתי לקרוא לו בשם אבל ידעתי שרק אני, ברגע הזה, בסוף הלילה הזה, בחלל הריק מסועדים ותפריטים יכולה לתת להם, רק אני מכל האנשים שמילאו את החדר הזה לאורך הערב כולו.
אחרי זה הייתי הולכת לבד ברגל בשתיים או שלוש לפנות בוקר את כל רחוב נחלת יצחק ואת דרך השלום עד לעזריאלי ולפעמים אם לא הייתה מונית שירות הייתי ממשיכה ברגל גם עד לפלורנטין, כי לא היה לי כסף וכי הרגשתי חזקה מספיק בשביל לעשות את זה. ואני לא בטוחה עכשיו אם הייתי חזקה מספיק בשביל לעשות את זה אבל עשיתי את זה, כמעט שנה וחצי בכל יום רביעי וחמישי.
מהן הפנים שמגיעות לי עכשיו? אני רואה שהעיניים שלי רואות, אני רואה שהלב שלי פתוח יותר משהוא היה, מבין את עצמו יותר מתמיד, אבל לפעמים כשאני תופסת את עצמי במראה או בחלון של מכונית בלי להתכוון או בתמונה שלא אני צילמתי, אני רואה פנים מפורקות, אני רואה רק את החלקים שלהן. אני רואה מישהי עם לחיים כבדות, מישהי כמעט כועסת או כזאת שמחייכת חיוך לכוד, כזה שאין בו מספיק אמת. נראה לי שלא במקרה, אני רואה את הפגמים שאני חושבת שיש לי כשאני מחייכת חיוך רחב. נראה לי שאני לא יודעת לחייך חיוך רחב בלי לוותר קצת על עצמי.
אף פעם לא ממש חשבתי על המילה פנים, אני אוהבת שהן זכר ונקבה, אני אוהבת שהן שתיים וגם שהן השתקפות. שהן כמעט תמיד השתקפות ובהשתקפות יש תמיד אמת.
לפני שפיטרו אותי מהמסעדה כי החליפו את הקופה במחשב וכבר לא היה צריך אישה שתפעיל את הקופה ותסדר את ההזמנות, לפני שרובוט החליף אותי כמו שיקרה יום אחד לכולנו, שמעתי את השף המקסים והמאפיר עם הקמטים העמוקים אומר לשף הצעיר שהוא מצטער שהם לא צריכים אותי ושאני יפה אז שאפשר למצוא לי בקלות תפקיד אחר, שאולי הם ימצאו לי משהו אחר לעשות. זה נגע לליבי, שהוא לא רוצה לוותר עלי וחושב שאני יפה, הוא התכוון לזה ולא רצה ממני שום דבר אחר וגם אני לא רציתי ממנו שום דבר אחר וגם לא כעסתי או נעלבתי שהולכים לפטר אותי, למרות שהייתי צריכה את הכסף והרגשתי קצת מוזר בקשר למחשב שהולך לעשות את העבודה שלי במקומי.
פעם הייתי חיה בכל יום רביעי וחמישי בעולם שהיו בו רק גברים והבטתי בהם מתערבלים אור ועשן מתוך חדר אחורי קטן מואר פלורסצנטים שהיו בו חלק מהזמן שני שוטפי כלים עדינים מדרום הודו, גם הם גברים, רחוקים מהמשפחות שלהם, טובעים בתוך סירי ענק, צוחקים ביניהם בשקט. פעם השף המקסים היה מתקשר אלי כמה פעמים בשבוע ואומר לי, שירה, מתוקה שלי, יפה שלי, אני צריך את העזרה שלך במשהו. והרגשתי מתוקה והרגשתי יפה ולא כעסתי, ולא הרגשתי שהוא רוצה משהו חוץ מאת העזרה שלי. הרגשתי שרק אני יכולה לעזור.