"מותר להם לבצע חיפוש בפלאפון שלי בלי צו חיפוש?" היא כותבת לי באמצע הלילה. "אני אמורה לדעת את זה…" היא מוסיפה, כאילו מדובר היה בשאלה שהתשובה אליה אמורה להיות ידועה לכל, כמו, כמה עולה כרטיס לאוטובוס? (אני נזכרת בתקופה שבה שילמתי שקל שמונים עם כרטיסיית נוער מנייר, אחר כך היתה תקופה של ארבעה וחצי שקלים – נראה לי – ועכשיו זה כבר חמש תשעים המון זמן, אחרי שהורידו את המחיר משש תשעים, שנחשב למופקע אפילו בסטנדרטים מקומיים). או כמו, מה הדרך המהירה ביותר להגיע מתל אביב לירושלים בתחבורה ציבורית? (קו הרכבת החדש שהושק לאחרונה היה אמור לייתר את עצם השאלה – "ברור שברכבת, איזו שאלה", כנראה היתה הפנטזיה של מנהלי הפרויקט – אלא שלא רק זאת שהתשובה לא השתנתה כלל, בכל שנותיי כנוסעת על קו תל אביב-ירושלים, עוד לא מצאתי שיש תשובה מניחה את הדעת).
על כל פנים, גם את התשובה לשאלה על החיפוש בפלאפון אני לא יודעת, ולכן אני כותבת לה שאין לי מושג, ואולי כדאי לשאול עורך דין. ומוסיפה: כנראה שאסור להם, אבל זה לא אומר שהם לא יעשו את זה. והולכת לישון, כלומר, מעבירה את הפלאפון למצב טיסה (פעם, הייתי נוהגת לכבות את הפלאפון לגמרי כשהייתי נשכבת לישון, אבל זה היה כשעוד לא היו סמארטפונים. מכשיר הנוקיה הטיפש – תחילה שחור, אחר כך ירוק ואז כחול – היה מתעורר לחיים בקלות לאחר כיבוי; לא כך הוא עם המכשיר החכם והזול שלי. הפעם הראשונה שבה התלבטתי בסוגיית הכיבוי, היתה כשחיכיתי לסמס מבחור, ושקלתי את האפשרויות: להשאיר דלוק, ולהסתכן בהתעוררות לילית לא רצויה כשההודעה אולי תגיע, או להבטיח שינה רצופה, אך להיוותר אכולת ספק עד הבוקר. אני לא זוכרת מה החלטתי לעשות בסופו של דבר, אבל אני כן זוכרת שההודעה מעולם לא הגיעה. אז, עדיין התאפשר לי להפליג בדמיונות שההודעה שלי – או שלו – אבדה לנצח במרחבי התקשורת הסלולרית, שיד עלומה מעלימה בהן ברשעות הודעות-אהבים מרגשות).
"תתקיני אפליקציה לתקשורת מאובטחת," היא אמרה לי בפעם האחרונה שביקרה אצלי. "ככה נוכל לדבר חופשי בלי לדאוג". זה נכון שאני מודאגת מהתקשורת איתה; הסיכוי שלא מאכנים שיחות וואטסאפ שמתקיימות בין תל אביב לרמאללה הוא נמוך (ועוד אילו שיחות. בפעם ההיא שדיברנו על סקס אנאלי, ואיך שהיא גילתה אחר כך בשירותים, כשהסתכלה במראה, שדבקה בשיערה חתיכה קטנה של – לא היה לה נעים לומר – חרא, צחקנו במשך דקות ארוכות, לא מסוגלות להפסיק. בעיקר צחקנו על מי שאולי נאלץ להאזין לשיחה שלנו. איזה חרא לו, חשבתי, וצחקתי עוד יותר. ואולי דווקא להיפך; היטב אני מכירה את הבונקרים התת-קרקעיים, שבהם עשרות אלחוטנים מאזינים לשיחות על גבי שיחות מוקלטות – על פצצות וטילים, צנטריפוגות ומקומות מסתור סודיים, בהחלט – אבל גם על בגידות, העדפות בטעמי גלידה, מתנות לילדים. השיחות על הבגידות עדיפות פי מיליון, ואין צורך להסביר למה).
כשאני גואלת את המכשיר שלי ממצב הטיסה החי-מת בבוקר, אני מקבלת ממנה עדכון: "בסוף נתתי להם לעשות את החיפוש", היא כותבת. "זה לקח שעתיים. אבל לא נראה לי שזה פוליטי או אישי". אני תוהה מה כן, אבל לא שואלת, אלא שולחת אימוג'י של לב אדום. אני נשארת במיטה עוד זמן מה, גוללת בין תמונות והודעות, מושכת את הזמן עוד קצת; אני צריכה לקום, להתארגן ולנסוע לצפון העיר, ועוד לא יודעת מה הדרך המהירה ביותר להגיע לשם. כרגע, עדיין אין צורך להתמודד עם התשובה לשאלה הזו.
*
פורסם במקור ב-Issues Magazine