[הערת המחברת: את המכתבים הללו כתבתי במהלך חודשיים לגבר שאיתו היה לי קשר אינטימי שנגמר. רק המכתב הראשון נמסר. את יתר המכתבים אני מביאה פה, יחד עם המכתב הראשון.]
*
מכתב #1 (נמסר)
ל',
לא מזמן קראתי שכשאנשים ביפן כותבים אלה לאלה מכתבים, הם מתחילים בפסקה שמתארת את מזג האוויר והסביבה. במכתבים שבהם הם מעוניינים לוותר על הפתיח הזה, הם כותבים "ללא הקדמות". בהיותי המשוררת שאני, אני דווקא נמשכת אל הנוהג הזה, ולכן אתחיל כך.
אני יושבת לכתוב את המכתב הזה בשולחן הכתיבה שלי בסלון שלי. היום הוא יום שבת, השעה היא שעת ערב מוקדמת. בדיוק חזרתי משישבת בתל אביב, נהגתי הביתה בתוך סופת-חול שהתחילה להשתולל משעות הבוקר. היה קשה ממש להאיץ בכביש המהיר מרוב שהרוחות היו חזקות, ראיתי שחף מנסה לעוף נגד כיוון הרוח ומתקשה מאוד. מעבר למרפסת שלי יש אובך כבד על הוואדי, והסלון די חנוק, אבל אני עוד לא מוכנה להוציא את המאוורר מהבוידעם, אני די נחרדת לקראת הקיץ והחום שיהיה במהלכו.
חזרתי עם מקרר קטן במושב האחורי של הרכב, הרי הוא המקרר שאביא לך. אני לא יודעת למה היה לי חשוב כל כך להביא לך את המקרר הזה. אמרת לי שאם יסתדר בקלות, אבל זה לא הסתדר מאוד בקלות, ובכל זאת לא היה לי אכפת. משהו בי רצה מאוד לתת לך את המקרר. אני אוהבת לתת לך מתנות, כמו שאני אוהבת לתת מתנות לכל מי שאני אוהבת, אבל איתך זה יותר חריג בכמה שאני אוהבת את מתן המתנות; אני מרגישה שכל מתנה שאני מביאה לך תמיד מתקבלת באיזו שימחה מאוד ראשונית, בין אם זה משהו קטן או משהו גדול, פרקטי או לא. זה אחד הדברים הכי כיפיים שיש, לתת מתנה ככה.
הלוואי שהייתי יכולה להעביר את ימיי בחיפוש מתנות לכל מי שאני אוהבת ולתת אותן, ולא לעשות שומדבר יותר מזה.
בשנתיים האחרונות העניין של המתנות נפתח לי. הבנתי שאני אוהבת את הקטע הזה והתחלתי לתת בלי חשבון. אחותי היא זו שגילתה לי שהיא חולקת את האהבה הזו לתת מתנות, ושהיא מפסיקה לתת דין וחשבון, ופשוט… לתת. אז התחלתי גם.
אני כותבת לך מכתב אמיתי. נכון זה מוזר? אפילו חשבתי לכתוב אותו בכתב-יד, אבל התעייפתי מעצם המחשבה על כך (כן בחרתי בפונט שמזכיר במידת-מה מכונת כתיבה). לאמא שלי יש עדיין מכתבים שלנו שהיינו כותבים ומקבלים בילדות שלנו, כשגרנו באוסטריה – מכתבים אל ומסבא וסבתא, דודים ודודות. גם לה יש מכתבים מאהובים שהיו לה, החבר הראשון שלה מהתיכון, שכתב לה מכתבים מהצבא ושנהרג שנים אחר כך בקרב על הבופור, ואהוב שוודי שהיא הכירה במהלך טיול תרמילאים באירופה, ושהיא תמיד התחרטה שלא נסעה אחריו לשוודיה. לי אין מכתבים פיזיים מאהובים, הכל כבר במיילים ובמסנג'ר ובוואטסאפ, ואלה נמחקים ונעלמים עם הזמן. אבל אני עוד זוכרת מכתבים שהייתי כותבת, ואת הדפים שהייתי בוחרת במיוחד (מכתביות קראו לזה), ואני זוכרת שהייתי מדביקה מדבקות ושמה פרחים יבשים במעטפות ולפעמים מגניבה קצת בושם מאמא שלי ומשפריצה פנימה.
נדמה שכל מה שהיה צריך להיאמר בינינו – נאמר, ובכל זאת, אני נוכחת להבין שמצדי, לא כך הוא. מצד שני, בכל הפעמים האחרונות שבהן ניסיתי לשתף אותך בדברים שונים, הרגשתי – ואני כותבת את זה בעצב – שרמת העניין שלך בדברים שאני משתפת, הולכת ופוחתת. והרי תמיד שמורה לך זכות השתיקה אל מול שיתופים, והתחלתי לקבל את העובדה שאין לך עניין של ממש להמשיך לשמוע את הדברים שאני רוצה להגיד לך וגם לא להגיב אליהם. במובן הזה, ברור לי שהגיעה העת לחדול מכך. וזה באמת מה שאעשה. אבל לפני כן, אומר את כל מה שאולי רציתי לומר במהלך המיני-שיתופים של הזמן האחרון, כדי לא לשמור לעצמי דברים שהייתי רוצה שתדע. מכאן כנראה אפשר יהיה להמשיך הלאה לפרק-זמן חדש, שבו יקרו דברים אחרים, בינינו ולא בינינו.
מאז שהכרתי אותך, הרגשות שלי אליך רק הלכו והעמיקו עד לנקודה זו בזמן. הם שינו צורה ופנים, לפעמים נעלמו ואז שבו וחזרו, אבל המגמה בסופו של דבר היתה של אהבה שהולכת וגדלה אליך. אני תוהה עד כמה הוידוי הזה מפתיע אותך, או לא. קשה לי "לקרוא" אותך כבר זמן רב, ואני באמת לא יודעת אם אתה יודע שאני אוהבת אותך. אמרתי לך לא מזמן שאני כבר לא מאוהבת בך. במובן מסוים זה באמת נכון, משהו במושג ההתאהבות כבר לא מתאים להגדרה. אבל אהבה, כפי שאני מבינה אותה בעולם, זה כן משהו שאני מרגישה אליך, ואפילו חזק מאוד.
במשך זמן רב התביישתי בזה ובכלל לא הודיתי בזה גם בפני עצמי. לאהוב אותך באופן לא הדדי (אני לא כותבת "חד צדדי", מרגיש לי לא מדויק) מרגיש פתטי למדי. אבל בזמן האחרון קצת שחררתי מזה, ונתתי לעצמי פשוט להרגיש את הרגשות, בלי לנסות לפרש את הסיבה אליהם או את מטרתם.
אתמול ישנתי אצל זוג חברים, בשלב מסוים הם הלכו לארוחת ערב ואני נשארתי עם חבר אחר שלהם, שאני לא מכירה כל כך טוב אבל שפגשתי מספר פעמים בעבר. פתאום, כשנשארנו לבד, יכולנו לשוחח יותר לעומק, והוא סיפר לי את החוויות שלו עם אהבה רומנטית בעולם, שהן תמיד חוויות קשות למדי. הניסיונות שלו לגרום לבנות הזוג שלו להבין את הקושי שלו לקלוט את הצרכים שלהן ולהיענות להם, לרוב מטרפדת את הקשר. לבי יצא אליו, אבל גם הרגשתי שאני יכולה לשתף אותו במה שעובר עליי.
סיפרתי לו שאני אוהבת מישהו ושזה לא מפסיק, אפילו שאותו מישהו לא אוהב אותי באותו אופן (עוד אגיע לזה). הוא ניסה להבין: האם אני אוהבת אותך ונאחזת בפנטזיה שנהיה יחד כזוג? לא באמת, אמרתי. אוקיי, אז אם לא זה, הוא שאל, האם יכול להיות שאני שבויה באיזה מעגל של כימיקלים במוח שיוצרים את אפקט ההיקשרות, וזה פשוט ישכך עם הזמן? סביר, עניתי, אבל זה לא לגמרי מרגיש לי מה שתופס את קידמת הבמה. הוא שאל עוד משהו – אני לא זוכרת מה – וגם את זה לא ממש הצלחתי לקבל כפרשנות למה שאני מרגישה. אז מה הסיפור? הוא שאל לבסוף. אמרתי לו: תכלס, לא יודעת. אני אוהבת אותו, וזהו. ואז הוא שתק לרגע, הרהר, ואמר משהו יפה: זה שיעור גדול בעולם הזה לאהוב מישהו ללא מטרה.
לפעמים אני מרגישה שמילים יכולות להציל אותי מהכל. מכאב, ומדחייה, ומבדידות. והן באמת עושות את זה במידה רבה, אבל כמובן שלא לגמרי. כלומר, זה שאני כותבת לך את כל זה מצד אחד מאוד מעצים אותי – אני כותבת לך את עצמי, אתה (בתקווה) קורא, מבין, רואה את מה שיש לי לומר. ובכל זאת השורה התחתונה של העצב שמלווה אותי על כך שלא יכול להתקיים בינינו קשר אהבה אינטימי, עומד בעינו.
אתה טוב-לב. אתה רואה את העולם בעיניים טובות. אתה רואה אותי בעיניים טובות. אתה אדם אוהב מאוד. אתה חכם. יש בך איזה חן ילדי שהופך אותך להרבה יותר גברי בעיניי מגברים רבים אחרים. הקשר שלך לטבע עמוק ומכבד. אתה מגלה יופי במקומות נסתרים. החופש שלך ושל אחרים חשוב לך. אתה עומד במילה שלך. העולם הרגשי שלך עמוק ומעניין. אתה יודע לספר סיפורים היטב. אתה מצחיק. אתה אח טוב.
ויש עוד.
ראיתי את כל זה בשנה החולפת. ראיתי גם לפרקים – כשהרשית לי – את הצדדים הפחות "זוהרים", את הנוקשות והכאב והקושי והפחד. את האנושיות הזו, גם. זה לא הרתיע אותי או גרם לי לחשוב עליך דברים פחותים יותר. כנראה שאפילו להיפך.
ברור לי שהתעניינת בי פחות בהקשרים האלה. הפחדים שלי, הכאב שלי, הדברים שהבאתי איתי – הבהילו אותך. הרחיקו אותך. סגרו לך את הלב. אני מבינה את זה, ולא כועסת עליך או מאשימה אותך. השקעת זמן בלהסביר לי מה עובר עליך, ותמיד הערכתי את זה מאוד, ולבסוף גם הצלחתי להבין את זה. אני יכולה להזדהות עם החוויות שלך במובנים רבים, אלא שאני רציתי בכל זאת לחקור עוד יותר לעומק את החיבור בינינו, ומצידך הרגשת שזה לא מתאים לך. שוב, מובן ומקובל עליי.
כן הרגשתי ועודני מרגישה במידה מסוימת את האהבה שלך כלפיי. היא נראית שונה, נכון, אבל חשוב לי להגיד שברגעים רבים שבהם חשבתי להפסיק לדבר איתך לנצח, הצלחת להחזיר לי איזה אמון בך וברגש שלך כלפיי, וזו היתה חוויה מרפאת עבורי, לעומת קשרים קודמים שבהם פעמים רבות התקשורת הזו לא התקיימה, ונשארתי מאוד לבד עם הרגשות שלי, ולפעמים אפילו בוישתי על ידי הצד השני על כך שאני מרגישה דברים. תודה שמעולם לא עשית את זה.
לפני שבועיים גילחתי את הראש ועכשיו יש לי שיער מאוד קצר. קצוץ. קצת התחשק לי לקראת הקיץ, וגם היתה לי איזו קריאה פנימית להתהלך עם תספורת של נזירה בודהיסטית, ולהזכיר לעצמי מה מניע אותי בחיים האלה: היכולת להתבונן בכל דבר בעיניים חדשות, ליהנות מהדברים כפי שהם, בלי לכפות עליהם את מה שאינו שייך להם, להתעמק באופנים שבהם אפשר להתהלך בעולם עם חופש פנימי עמוק, ולתת את המתנה הזו לאנשים שאני פוגשת ושחייהם נקשרים בחיי. יחד עם זאת, כשאני מתבוננת בגוף העירום שלי במראה, אני רואה שהוא התעגל מעט לאחרונה, עליתי במשקל וזה יפה לי. הגוף הזה, העגול והמתעגל, רוצה מאוד לאהוב גבר ושגבר יאהב אותו, הרבה, ולאורך זמן. הוא משתוקק לסקס, לחיבור, לליטופים ולחיבוקים במיטה בלילה ובבוקר.
זו אני, הנזירה השואפת לכמה שפחות היאחזות, אבל שגם מוּנעת מתשוקה אדירה לאהבה עם גבר. דבר והיפוכו? גם אם ככה זה מרגיש לפעמים, לא הייתי משנה כלום. כתבת לי לא מזמן בוואטסאפ, בהמשך למשהו שכתבתי לך, שאני "חצי צוחקת חצי בוכה". עניתי לך: "אני? תמיד". זה יין-יאנג. זה המשל של הוורד שצומח מתוך ערימת הזבל.
הלוואי שהיית רוצה להצטרף אל הדרך הזו איתי. אולי זה עוד יקרה, כנראה (בטוח) באופן אחר לגמרי מאיך שאני מדמיינת את זה.
תודה שקראת.
אני אוהבת אותך.
אני מצטערת אם משהו מדבריי או ממעשיי פגעו בך במהלך הקשר שלנו.
אני מקווה שניפגש שוב, איכשהו, ושיהיה שם טוב.
רוני
*
מכתב #2 (לא נמסר)
ל',
הגעתי הביתה ממש הרגע אחרי טיפול אצל המטפל שלי בזיכרון יעקב. ממש קרוב לכניסה לטבעון, כשפונים ימינה מהכביש צפונה, אז מצד שמאל, יש גבעה כזו די קטנה אבל חשופה שאני ממש אוהבת. תמיד בא לי להגיע אליה אבל אני לא יודעת איך להגיע אליה. בחורף היא היתה כל כך ירוקה מדשא, שרציתי להתגלגל במדרונותיה, ועכשיו היא צהובה ומצהיבה בחום, אבל עדיין יש בי רצון ללכת להיות בה. מאוד חם היום, אבל חם טוב של שמיים כחולים ושמש שהחום שלה מרגיש עוטף.
חום מהסוג הזה לא מפחיד אותי כמו חום של שרב ואובך.
אני כותבת לך שוב משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא שעכשיו, בטיפול, אותה נזירה שכתבתי לך עליה במכתב הקודם, מתה. והרי הערמתי על הנזירה הזו לא מעט במכתב הזה. מה זה אומר שהיא מתה? ובכן, זה מורכב. אבל בקיצור יחסי, אני יכולה לספר שבפגישה הטיפולית הזו, שוחחתי עם המטפל שלי על הרצון העז שלי לצאת לטבע ולהיות בו, להתפלש בו, להתפקר בו, להיות מופקרת לחסדיו – ההיפך המוחלט מנזירוּת. אבל איכשהו, אני לא מצליחה ליישם. הטבע מטיל עליי מורא, גם כי אני אוהבת אותו, וכך אני מתייחסת למה שאני אוהבת – במורא של כבוד – וגם כי אני מודעת לכוחו, שיכול לגדוע את חיי ברגע.
אמרתי למטפל שלי שכשאני מדמיינת את עצמי יוצאת אל הטבע, אל מחוץ לאזור הנוחות שלי, אני מדמיינת אבירה רכובה דרקון (אני מודעת לכך שהדימוי הוא קלישאה אדירה. הדרקון הוא צהוב, אגב), עטויה שריון ואוחזת בחרב, מוכנה למלחמה בכוחות הרשע, מוכנה להילחם עד מוות כדי להגיע לאיזו אמת – חרבּהּ של האבירה היא חרב של אמת. באחת הפעמים שציינתי את האבירה, פליטה פרוידיאנית הובילה אותי לומר בטעות "נזירה". התעכבתי על כך, ומיד הבנתי שהאבירה הלוחמת היא גם אותה נזירה מהמכתב הקודם אליך.
"אתה מבין שאתה אומר לי לצאת למקום שבו אני יכולה למות?", שאלתי את המטפל, והוא ענה שמדובר במוות שאינו מוות פיזי. כמובן, הבנתי מיד, רק הדימוי של מי שיוצאת למלחמה יכול למות באותה המלחמה. האבירה הנזירה יוצאת מצוידת בחיית טרף, שריון וחרב שעל מנת לסכן את חייה. אם כך, סופה להיכחד, אם לא עכשיו, אז מאוד בקרוב. כי אני לא מתכוונת לוותר על היציאה אל מעבר לאזור הנוחות שלי, שם בוודאי טמונים דברים יקרי-ערך שאת קיומם אני כרגע יכולה לחוש חזק, אך לא להכיר מקרוב.
אתמול כתבתי, "יש משהו בטבע שמדליק אותי ומכבה אותי בו"ז. הטבע הופך למצרך נדיר יותר ונגיש פחות. מצרך. זו איזו אמת די ידועה, לא חידשתי פה כלום, אבל זה מכה בי ממש חזק בזמן האחרון. וזה גם בגלל שאני ולא רק אני מרשה לעצמי לשבת ולהתפעל ממנו ממרחק מאוד בטוח, ולא להתפלש בו ולהכיר אותו באמת. נוח לי שהוא, איך אומרים, at arm's length. וזה לא סבבה. כלומר, בעיקר לא מספיק כדי שאפשר יהיה לנסות לשנות משהו. אי אפשר לאהוב משהו עקרונית בלבד. ליופי. צריך גם לאהוב אותו ברגעים המציקים והבלתי צפויים שלו. אני ממש לא שם, אבל גם ממש מנסה לחקור איך לשנות את זה."
אין לי ספק שחלק ממה שאני אוהבת במי שאתה היא הנינוחות שבה אתה פונה אל הטבע ושוהה בו.
הסיבה הנוספת שאני כותבת לך שוב מכתב, היא כי נוכחתי לדעת שזה בעצם פורמט שמאפשר לך לשמוע אותי. הודעות הוואטסאפ כבר מזמן הפסיקו "להירשם" אצלך, ובעצם בצדק – יש בהן משהו מקוטע, שאינו מאפשר להעביר הלך-רוח שלם ומחשבה שנהגתה עד תום. כך, יצא שכתבתי לך שברי-מחשבות ורגשות, פה ושם שיתפתי שיר, והכל במרווחים של ימים ספורים, ואלה נערמו באפליקציית הוואטסאפ שלך לצד כל מיני התכתבויות טכניות, עדכונים על חזרות, שיחות עם אמא שלך. תכלס, לא בא לי להיות שם. בין כל אלה.
את המכתב הקודם לקח לך שבועיים לקרוא. הבנתי את זה. גם כעסתי ונעלבתי, הרגשתי כמו שאני נוטה להרגיש ברגעים כאלה – שחשיבותי בעיניך כנראה כה נמוכה, שאתה מרשה לעצמך להגיב אליי באיחור. אבל אני יודעת שלא זו המציאות, שהשהות שאתה זקוק לה כדי להעמיק בתכני הלב שאני משתפת איתך היא לא צורך מומצא.
בעצם, אין לך צורך בכלל לקבל ממני מכתבים. ובשלב הזה, אין לי צורך של ממש לכתוב לך, אלא יותר רצון. דווקא בגלל זה, אני מוכנה להמשיך: הכתיבה היא חלק מבירורים רבים עבורי בעולם הזה.
מה זה אומר שהנזירה מתה? ובכן, היא עדיין לא מתה, אבל היא בדרך. ואם היא לא רוצה למות, אני רוצה שהיא תמות. ואם אני לא רוצה שהיא תמות, בכל זאת אין לה ברירה אלא. הויתור הוא עמוק, הוא על הגבולות הברורים וחוקי הנזירוּת הנוקשים שהנזירה צריכה לקבל על עצמה על מנת לשמור על הסילה שלה (סילה = "אתיקה" בשפת הפאלי). בלי החוקים האלה, היא לא תוכל לדעת מה כן או לא נכון. היא לא תוכל להגן על עצמה.
כשכתבתי לך שאני נזירה בודהיסטית שגם חושקת בגבר, עמדתי כבר על הסתירה בין הקצוות. הנחתי, ברגע הכתיבה, שזו אני, שתמיד תאחז בשני קצוות המקל, ותחיה בתנודות שבין קצה אחד למשנהו. עם כל הכאב והעונג הכרוכים בכך. היום, משנוכחתי לדעתי שגורלה של הנזירה שבתוכי הוא למות, הבנתי שאני יכולה לעבור להתקיים במרחב שמחבר בין הקצוות, ולא מתנדנד ביניהם.
הנזירה מתה; האבירה מתה. הנשמרת, והלוחמת בשם האמת והצדק. מיהי זו שנותרת ללא שמירה וללא מלחמה? המטפל שלי הציע שנדרשת איכות של אמון כדי לוותר עליהן, ולצעוד אל הלא נודע. הוא צודק, אמון הוא עניין אחד. ויש עוד, אבל אני לא יודעת לומר עליהם הרבה עדיין. מה שבטוח הוא, אמרתי למטפל, שהאהבה שלי עם גבר תתממש רק מעבר לתנודה שבין הקצוות.
כשחזרתי עכשיו ברכב, היה רצף טוב של שירים ברדיו. נזכרתי שאמרת לי כשהיית פה בפעם האחרונה לקחת את המקרר ולקבל את המכתב (האם ידעת שאתה בעצם מגיע כדי לקבל מכתב? מאז ומעולם הגעת כדי לקבל את המכתב), שבדרך שרת עם כל שיר שהיה ברדיו. כשעברתי ליד הגבעה שאת שמה אני לא יודעת ושלכן אני לא מצליחה להגיע אליה, על אף שזה כנראה קל למדי, התנגן השיר Mercy של Duffy. העליתי את הווליום ושרתי:
I love you / But I gotta stay true / My morals got me on my knees / I'm begging please stop playing games
כשהגיע הפזמון פתחתי את החלון על אף החום הכבד וצרחתי:
You got me begging you for mercy / Why won't you release me / I said release me
נער דתי עם ציציות וכיפה סרוגה שצעד בשמש סובב את הראש אחרי הרכב שלי.
זה שיר של אישה שמבקשת רחמים מאהוּב-גבר כמו שמבקשים רחמים מאלוהים. היא יורדת על ברכיה כמו נזירה ומתפללת – מתחננת – לגאולה. הנזירה המשתוקקת. המוסיקה בוייב של דיסקו סבנטיז עמוק וחם עם מגע חזק של גוספל, שהיא שירה שהיא מצד אחד מקודשת למטרה דתית ומצד שני היא מוסיקה עממית ששרים הבאים להתפלל בכנסייה, אנשים שאינם נושאים תפקידי דת רשמיים, שמתפלשים בחיים.
מתישהו במהלך הטיפול היום, עלתה דמותך לנגד עיניי. זה קרה ברגע שבו פתאום עברה תחושה של כבדוּת ביני לבין המטפל שלי. נזכרתי בחיוך שיש לך דרך-קבע, שהוא בעצם שמינית-חיוך של מבט כזה על החיים שאומר, טוב די, לא קרה כלום. הכל טוב, שום דבר רציני מדי לא קרה כאן. קראתי לזה פעם אחת "חיוך הכינור שלך", כי אתה מחייך ככה כשאתה מנגן. החיוך הזה שלך משחרר אותי כשם שהוא יכול לעלות לי על כל העצבים. באותו רגע בטיפול זה שחרר אותי מהתפקיד הרציני, הכבד והפגוע מעט שתפסתי מול המטפל שלי. תודה על זה.
וואו, כמה חם בחוץ. המזגן באוטו דלק, ואפילו שפתחתי את החלון, השארתי את המזגן דולק. נהניתי מהקצוות.
אני אוהבת את הטבע ואני אוהבת אותך בטבע, ואני אוהבת אותי בטבע, אפילו שאני עדיין לא יודעת איך זה נראה.
רוני
*
מכתב #3 (לא נמסר)
ל',
אני יושבת לכתוב לך כי אני מרגישה שהבוקר מלא החרדות הזה יתפוס כיוון אחר אם אכתוב את המכתב הזה.
השעה היא שעת בוקר מאוחרת, התעוררתי מחלומות מוזרים שבהם הלכתי לאיבוד בדרך לכנס שאני אמורה להשתתף בו היום, קמתי בידיעה ברורה של סדר הפעולות שעליי לבצע היום, ובכל זאת כבר בפעולה הראשונה לא הצלחתי. יש יום יפהפה בחוץ, יום של תחילת קיץ, השמש נעימה ומלטפת, טרם יצאתי אליה.
טרם אכלתי ארוחת בוקר. ריפיון מסוים פושט באיבריי ואני יודעת שעליי להאט, להאט מאוד אפילו, אם אני רוצה להצליח לעשות משהו היום. אבל התביעה של הגוף שלי להאט עומדת בסתירה לדרישות העולם: יש כלים לשטוף, יש מזון להכין, יש אימיילים לענות עליהם ורכבת לתפוס לתל אביב. יש לבחור בגדים לכנס, ויש ויש ויש…
לפני יומיים ביליתי לילה בירדן ההררי. אני רוצה לספר לך את כל מה שקרה שם, ונופל עליי עצב מסוים, שהרי לעולם לא אוכל באמת לספר לך הכל, אפילו סיפור של יומיים בנהר אתקשה לספר. כמובן שהיית איתי שם, בנהר, וידעתי את הנוכחות שלך איתי לעומק, גם כשלא היית במחשבותיי באופן ישיר. היו איתי שם עוד אנשים שהיו, או שהינם, חלק מחיי, ונוכחתי להכיר מחדש את מקומם בחיי, את אהבתם אליי, את הרצון שלהם שיהיה לי טוב.
כשרק הגעתי לנהר, התפשטתי מהר-מהר ונכנסתי אל המים הרדודים שנקוו לבריכה קטנה קרוב לגדה. אחרי ששטפתי את כל גופי במים הקרים, התיישבתי כשפלג גופי התחתון במים ופלג גופי העליון חשוף לאוויר. זרמי המים ליטפו אותי בין רגליי, הרגשתי שמי הנהר מענגים אותי באופן שבו טרם הכרתי, בליקוקים עדינים-עדינים ועם זאת נוכחים ויציבים. התמסרתי, משכתי את ברכיי אל חזי, הנחתי את ראשי בין רגליי והפכתי להיות כמו עוד אחת מן האבנים הגדולות שעומדות שם תמיד. חשבתי: אם יגיע אדם ויראה אותי כך, יחשוב שאני באמת אבן. או שיידע שאני אישה, אבל יבין את ההתמזגות הרגעית שלי עם האבנים, רק מלהביט בי.
קולו של הנהר מילא את החלל וכשהנחתי את ראשי בין ברכיי נוצרה כמו מערה קטנה בין ראשי-רגליי-האגן שלי, והסאונד היה פתאום אחר, עמוק יותר, שוצף יותר. ניסיתי להאזין לקולות שעולים מתוך המערה הזו, וככל שהעמקתי להאזין, שמעתי קול של אישה קוראת כמו מעל ואדי גדול, אבל ללא מילים. היתה מלודיה לשירה שלה, אבל ויתרתי על הניסיון להבין או לזכור אותה. הכל היה מאוד שקט ומאוד מעורר בו זמנית. בשלב מסוים הרגשתי רוח חזקה מגיעה והודפת אותי בגבי, וכמו נכנסת אל תוך צלעותיי ונותרת שם, עמוק בפנים.
הרגשתי שמחה. תהיתי איך ימשיכו חיי כשאחדול להיות אבן בנהר. על אף שמדובר היה בשעה אחת אולי מתוך חיים שלמים, הרגשתי שיש לשעה הזו משמעות מיוחדת עבורי. ידעתי שיש משהו טוב עבורי באופן שאני מתייחדת עם עצמי בטבע ברגע הזה, וידעתי שעל אף שבמשך זמן רב כאבתי את חסרונו של הטבע בחיי – כשלא היו לי ההזדמנויות או האפשרויות לצאת אליו – עכשיו אני יכולה להכיר אותו באופן מאוד ראשוני אבל מתוך בגרוּת ובשלוּת שיזמנו לי היכרות טובה, יפה.
אתמול הלכתי לשתות קפה עם חברה בבית קפה בטבעון, שגם בו, בטח תשמח לשמוע, יש קפה ממש טוב. ויש שם גם המון מאפים מעולים, אולי מתישהו נשב שם יחד? בכל מקרה, ישבתי עם החברה, שגם גרה בטבעון, ואנחנו חברות כבר המון שנים, והיא עצמה מתרגלת מדיטציה כבר המון שנים, והיא עשתה ריטריט של שנה שלמה בירדן ההררי לבדה. אז דיברנו על החוויות, ודיברנו על המעברים האלה בין טבע לעיר, וסיפרתי לה פתאום ממש את כל חיי באיזה רצף אדיר, ואיך אני עדיין מבכה את הנעורים שלא היו לי בגלל כל מה שקרה לי עם הסרטן והמשפחה והתאונה, ואיך רק בגיל 28 סופסוף היתה הזדמנות ראשונה לטייל בעולם ונסעתי להודו והתחלתי באמת לחיות. ואיך ארבע שנים אחרי, בגיל 32, עברתי את המשבר הנפשי הכי רציני ומפחיד שאי פעם חוויתי, וזה קרה דווקא כשכבר התחלתי להיות הרבה יותר טובה אל עצמי, וכשכבר הכרתי את המדיטציה והתרגול, וכשכבר ידעתי להגיד "לא" לכל מיני שיט לא סבבה בעולם, ואחרי שניתקתי קשר עם ההורים שלי שהיו כל כך נוראיים אליי במשך תקופה ארוכה – דווקא אז נשברתי הכי חזק. כי ראיתי איך כל הקולות הרעילים ששמתי להם גבול, עשו להם בית מאוד נוח בתוך הראש שלי, ואיך הם ממשיכים לתקוף אותי מבפנים, ועכשיו כבר אין את מי להאשים חוץ מאת עצמי.
לקח עוד זמן עד שהבנתי את הטראומות האדירות שישבו בבסיס הכאב הזה, לקח לי זמן להבין איך להתייחס אל עצמי ואיך לטפל בעצמי, לקח לי זמן להבין שיש לי סיכוי לחיות חיים שהם לא רק שכפול ושחזור אינסופי של חוויות כואבות.
אז לפעמים אני מרגישה כמו ילדה בת 9, שהתחילה את חייה בגיל 28, ולפעמים אני מרגישה כמו ילדה בת 4, שבגיל 33 יצאה מתוך חשיכה גדולה ואובדנות אל האפשרות להתענג על החיים האלה, ליהנות מהם, לאהוב בהם.
כשאני מרגישה "מחוברת" – מילה שמרגישה לי כבר שחוקה בימים אלה שבהם כולם מחפשים להיות "מחוברים" – זה רק כשאני יכולה להיות בכל העולמות גם יחד בו זמנית: השחורים והכואבים והיפים והמוארים, יחד. לאחד אין עליונות על השני. בנהר ביומיים האלה הרגשתי ככה, הרגשתי את כאב חיי זורם בי לצד ההנאה, הריגוש והחופש שאני מסוגלת לחוות בחיים שלי בזמן הזה.
/
(המשך המכתב יום אחרי)
שעת ערב מוקדמת. השמש שוקעת מעבר לוואדי. חם מאוד בתוך הבית, החום עולה לקראת הערב למעלה, ונאגר בקירות.
אני עצובה. לא נורא, אבל מספיק.
סיימתי היום את קורס גידול הדבורים. אני שמחה שלקחתי אותו, אבל הוא גם היה מבאס – כל יתר המשתתפים בקורס היו אנשים רועשים נורא, שבכל פעם שניגשנו אל הכוורות, שלחו ידיים בחוסר רגישות, עשו צחוקים מטומטמים למדי, כאלה. כאילו אין אפשרות לרגע אחד פשוט… להיות. פשוט להתבונן. להיות באיזה שקט, לראות מה קורה. צריך מיד לשאול מיליון שאלות, לפתוח את הכוורות מהר-מהר, לעמוד בפתח של הכוורות בחוסר תשומת לב ולהפריע לדבורים לצאת ולהיכנס. האנרגיה הזו היתה לי קשה, וזה השפיע על היכולת שלי להתעמק בלמידה. אבל כן היה לי טוב להיות שבוע אחרי שבוע מקרוב עם דבורים. משהו בתוכי נהיה נינוח כשאני לידן.
הלכתי אחר כך למסעדת הרדוף לשתות קפה חזק. הם מגישים שם קפה מתובל בכל מיני תבלינים חריפים, זה טעים. בנהר, אגב, דחפתי כפית של ריבת ג'ינג'ר לקפה, זה היה מעיף לגמרי – גם החריפות של הג'ינג'ר וגם המתיקות הנלווית יחד עם המרירות של הקפה (לקחתי איתי לשם את המקינטה ואת הקפה של קפה אנין, ברור).
אחר כך נסעתי לכנרת לאיזה מפגש שמישהו ארגן לקראת הקמה של חווה אקולוגית של דבורים, הכרנו דרך חברים משותפים.
היה לא כיף. גם על זה הייתי רוצה לספר לך יותר לעומק, ומרגישה שאי אפשר – יש יותר מדי רבדים לסיפור הזה שלא יעברו בכתב, ושגם אם אספר לך מה קרה שם בחווה הזו בעל פה, זה ידרוש ימים על ימים של סיפור שייפרש על פני זמן ומקום, דמויות ומקרים, מחשבות ותהיות. הסיפור של למה לא היה כיף בכנרת היום הוא הרבה יותר מסיפור של למה לא היה כיף בכנרת היום. במובנים רבים, הוא אחד הסיפורים המכוננים של מי שאני בעולם בנקודה הזו בזמן, גם אם בעוד זמן קצר הוא כבר לא יהיה רלוונטי.
בדרך באוטו היו שירים טובים יותר ופחות. נהניתי לשיר בקול את Aquarius מתוך Hair. אתה יודע שהמזל שלי הוא מזל דלי? אני לא מבינה הרבה באסטרולוגיה, אבל זה די נכון לגביי רוב מה שאומרים על מזל דלי.
קניתי לך מתנה במסעדה של הרדוף. מעניין אם אתן לך אותה או לא. כבר קניתי לך כמה מתנות שבסוף שמרתי לעצמי: חולצת וינטג' מכופתרת צבעונית, ועוד משהו שאני לא זוכרת, אבל יודעת שקניתי ושמרתי.
באהבה,
רוני
*
מכתב #4 (לא נמסר)
ל',
עוד מעט אחר הצהריים. יום שלישי. משמע: זה היום החופשי שלי, חוץ מהטיפול שמתקיים באופן קבוע בדיוק באמצעו של היום. אם ככה, אני אחרי טיפול. הלכתי לשם עייפה וחזרתי עייפה. ידעתי באיזשהו מקום בלב שלי שלא אצליח לגעת בנקודה הכואבת שאיתה אני מסתובבת בימים האחרונים, ידעתי שאספר למטפל על מאורעות השבוע, על האכזבות ועל התובנות, על רגעים נעימים ועל עוד דברים, אבל ידעתי גם שלא אצליח לדבר על מה שחשוב באמת.
נעים בחוץ, בכל הנסיעה הלוך וחזור התפעלתי מענני הקצפת בכביש לכיוון יקנעם. בבוקר אפילו היה מעט קריר, משכתי אליי את השמיכה שנשמטה ממני מתישהו במהלך הלילה. חלמתי על סילביה, החתולה שהיתה לי במשך שתים עשרה שנים, ושמתה לפני שלוש שנים. בחלום, נאלצתי לנטוש אותה בפינת רחוב כדי לעבור לחו"ל. פינת הרחוב שבה נטשתי אותה אמורה היתה להיות פינת רחוב טובה, שבה מאכילים חתולים באופן קבוע, וביקשתי אפילו מחבר ללכת לבדוק מה שלומה שם מדי פעם. ואז ביקרתי אותה בעצמי, ובאמת ניכר היה שמאכילים אותה היטב, אבל שהאהבה שלה אליי לא פוסקת לרגע, ושחסרוני מורגש אצלה. כשהתעוררתי הייתי מלאת געגועים אל סילביה, וגם אל קרולה, החתולה שאכן השארתי בפינת רחוב כשעזבתי את תל אביב. לא מזמן הלכתי לבקר אותה, והיא לא הפסיקה ליילל מרוב התרגשות כשראתה אותי. בסוף נאלצתי לחזור הביתה בלעדיה, שוב.
האם אני כותבת אליך? בשלב הזה התשובה כבר פחות ברורה. ובכל זאת, כשאני מעלה את דמותך לנגד עיניי, קורא את המכתב הזה בקרון שלך, סיגריה בפיך, המילים מגיעות בקלות. אז אתה אכן הנמען של המילים האלה, גם אם לא תקרא אותן לעולם. באופן כללי, מהרגע שהכרתי אותך, היית תמיד אתה ולא-אתה בו זמנית. לרגע לא ראיתי אותך רק כדימוי ולרגע לא ראיתי אותך רק כדמותך הגשמית. תמיד, בכל רגע נתון מאז שראיתי אותך לראשונה, אתה גם ל' בשר-ודם-ואנושיות וגם ל' שהוא השמיים והארץ והעצים וכל האנשים כולם. זה מובן? אתה בוודאי תבין.
שייכות. על זה דיברנו היום בטיפול. המטפל התעקש בהתחלה על "אכזבה" שהוא שמע בסיפורים שלי על חוסר-שייכות, אבל גילינו די מהר שבעצם האכזבה היא של המטפל מכל מיני דברים, ולא שלי. "אכזבה" היא רגש מוזר, לא? אני באמת לא חושבת שאי פעם הרגשתי אותו. איך אפשר להתאכזב אם הכל יכול לקרות, תמיד? זה כל כך טבעי שיקרו דברים קשים מאוד וטובים מאוד וכל מה שבאמצע, ואיך אפשר להתאכזב מטבע הדברים? לא נראה לי שהמטפל שלי הבין את זה, אבל לזכותו ייאמר שהוא לא התעקש איתי על העניין, אלא התפשר על הבנה חלקית של מה שאני חווה.
[זו מעלה אנושית די יוצאת דופן, היכולת להתפשר על הבנה חלקית. אנשים מתעקשים על הבנה מלאה, וככה יוצא שהם מבינים הכי מעט שאפשר. התפשרות על החלקי היא הנביעה אל תוך בריכת הידיעה העמוקה ביותר.]
אז שייכות. אתה מרגיש אותה איפשהו בעולם הזה? זה לא חדש לי שאני לא. שוב זה עולה, ושוב ושוב, ואני לא יכולה לשחרר מאיזה כאב שהתיישב על עניין השייכות ואי השייכות. זה כאב שלא מרפה, ואני גם מוצאת הרבה דרכים להמשיך לאשרר אותו בחיים שלי. פעם שאלתי אותך אם אתה משווה את עצמך לאחרים, במיוחד לגברים אחרים, ואמרת לי שלא, זה לא מעסיק אותך, וחשבתי לעצמי, וואו, איזה עולם זה בטח שזה לא מה שכואב לך. כי לי זה מאוד כואב, להסתכל והרבה פעמים לראות משהו שנראה לא "טוב יותר" במובן של "הדשא של השכן תמיד ירוק יותר", אלא… מחובר יותר? חי יותר? אני אפילו לא יודעת מה המושג הנכון לדבר הזה שאני מקנאה בו, שאני משווה את עצמי אליו.
[יצאתי אל המרפסת לכתוב מכאן, העננים עדיין מאוד גדולים ונמוכים, והם גם זזים מהר בעיקר ממערב.]
בדיוק האזנתי לפרק מפודקאסט שנקרא dopey (יעני נרקומן/סטלן), ובכל פרק המנחה של התכנית, שהוא נרקומן לשעבר, מראיין מישהו אחר שמתמודד עם התמכרות. בפרק שהאזנתי לו, התראיין גבר שנקי מסמים כבר שבע שנים, אבל הסיפורים שיש לו על החיים שלפני שהוא התנקה הם פשוט בלתי נתפסים – הוא היה סקייטר מקצועי ואז התחבר איכשהו עם הלהקה grateful dead והתחיל למכור ולקנות סמים בסיבובי ההופעות שלהם, נהיה הומלס למשך מספר שנים, פרץ לכל מיני חנויות וגנב כסף, גנב כסף מבן זוג חדש של אקסית שלו, לקח 20 כדורי ואליום פעם אחת ופרץ לתחנת דלק, נרדם על הרצפה והמשטרה אותו מצאה ישן שם בבוקר למחרת, הבריח סמים ברחבי העולם בתוך הרקטום שלו, ועוד. ובתוך כל זה יש לו סיפורים מדהימים של עזרה מאנשים שדאגו לו, צירופי מקרים שגרמו לו להאמין בהשגחה עליונה. אני לא יודעת למה זה סיפור שמרגיש לי כל כך קרוב לחיים שלי.
איכשהו כל זה מתיישב על הקושי שלי להרגיש שייכת. כשאנשים מספרים לי דברים ממש קיצוניים, מזעזעים אפילו, זה נראה לי רגיל לחלוטין, לא במובן של תקין, אלא במובן של, וואלה ראיתי כמה דברים דפוקים בחיים האלה, וכלום לא יכול להפתיע אותי כבר. כן לחלוטין יכול לגעת בי, תמיד כשאני שומעת סיפורים עצובים או קשים, הלב שלי מתרכך מאוד-מאוד, אבל מופתעת? לא. מאוכזבת? (אפרופו השאלה של המטפל שלי) – לא.
לפני יומיים רציתי לבוא לבקר אותך ולא היית בבית. כתבת לי שאתה רוצה לשתות איתי קפה מתישהו. אני לא יודעת למה, אבל לקבל ממך את ההודעה הזו גרם לי להרגיש שהכל יהיה בסדר, איכשהו. האם נשתה קפה? האם זה יהיה רק קפה? האם זה יקרה בעוד חודש? חודשיים? עשור? דווקא העובדה שאין תשובות לשאלות האלה, גורם לי להרגיש שייכת. אלוהים יודע למה. זה קשור אליך, גם. אבל זה קשור לעוד כמה דברים שאני עוד לא יודעת לשים עליהם את האצבע, אותם דברים שידעתי שיחמקו ממני היום בטיפול.
המטפל שלי אמר לי בסוף הפגישה שהוא מאמין שאני יכולה ליצור לעצמי בעולם מקומות שבהם ארגיש שייכת. שאלתי אותו למה הוא מאמין בסיפור הזה. על סמך מה הוא אומר את זה. על סמך תחושה? גם, הוא ענה, אבל גם – ככה הוא אמר – כי אני כבר יודעת לגרום לאנשים אחרים להרגיש שייכים. נדמה לי שזה מה שהוא אמר. בכל מקרה, זה היה יפה מצדו, אבל האחד לא בהכרח מוליד את השני. אז אמרתי לו שזה נחמד מאוד מצדו שהוא מאמין בזה עבורי, אבל שנכון לכרגע, אין לי צורך שהוא יחזיק בשבילי את האמונה הזו – אני צריכה להתמודד עם איזו מציאות שבה יכול להיות שלעולם לא ארגיש שייכת במובן שבו אני מבקשת. ייתכן שהרבה אנשים בעולם הזה מרגישים שייכים באופן שבו אני מדמיינת שאפשר, ייתכן שממש מעט אנשים מרגישים שייכים ככה. ייתכן שאף לא אחד. אבל אני חייבת להמשיך לבדוק את האפשרויות.
משהו בתקשורת איתך, הישירה והעקיפה, מתקרב לתחושה מסוימת שאני מחפשת בכל המסע הזה. לא כי אני מרגישה מיוחדת יותר כשאני מתקשרת איתך (מצטערת, אבל אתה לא כל כך טוב בלגרום לי להרגיש מיוחדת), ולא כי משתחזרים בינינו דפוסים קדומים ולא מוצלחים שאני מבלבלת ביניהם לבין אהבה (לפחות במקום הזה כבר נרפאתי: אני יודעת לזהות כשאני אוהבת באופן נקי). זה משהו אחר אם ככה. וזה מנחם אותי.
אוהבת,
רוני