Four Poems / Who Hugs Herself?

Four Poems / Ronnie Gross

From "Who Hugs Herself?", Pardes Publishing House, November 2021 (Editor: Eli Hirsch)

Translated from the Hebrew by Tsipi Keller

You know how it is, he says,
assuming that I know his life.
Like one who veers off the road onto a dirt path
and travels a short eternity
and the car nearly stalls, and the anxiety, and the darkness,
and it’s not just twenty minutes, more like forty,
you know how it is.
And I say, yes, I know
then later reassess with myself:
When did I get off the road onto the path?
It did take place at some point. I must have felt I was someone else,
I certainly did not enjoy it (few were the times
I got to taste my freedom without
all that came after).
He does not know
that at midday I am pulled toward dreams,
the sheets still rumpled since nighttime,
my feet numbed
and the more I wish to return to life
life does not wish that I return to it.
And I don’t say to him, you know how it is.
And I don’t say to him, you don’t know how it is.
And I don’t say to him.


אַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה, הוּא אוֹמֵר.
הוּא מֵנִיחַ שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת אֶת חַיָּיו:
כְּשֶׁיּוֹרְדִים מֵהַכְּבִישׁ אֶל שְׁבִיל עָפָר וְנוֹסְעִים בּוֹ נֵצַח קָטָן
וְהָרֶכֶב כִּמְעַט נִתְקַע, וְכָל הַחֲרָדָה, וְהַחשֶׁךְ,
וְזֶה לֹא עֶשְׂרִים דַּקּוֹת אֲפִלּוּ, יוֹתֵר כְּמוֹ אַרְבָּעִים,
אַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה.
וַאֲנִי אוֹמֶרֶת, כֵּן, אֲנִי יוֹדַעַת
וּבוֹדֶקֶת עִם עַצְמִי אַחַר כָּךְ:
מָתַי יָרַדְתִּי מֵהַכְּבִישׁ אֶל הַשְּׁבִיל?
מָתַיְשֶׁהוּ זֶה בֶּטַח קָרָה (בְּוַדַּאי
הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ מִישֶׁהִי אַחֶרֶת).
בָּרוּר שֶׁלֹּא נֶהֱנֵיתִי (מְעַטּוֹת הָיוּ הַפְּעָמִים
שֶׁזָּכִיתִי לִטְעֹם חֹפֶשׁ בְּלִי
כָּל מַה שֶּׁבָּא אַחַר כָּךְ).
הוּא לֹא יוֹדֵעַ
שֶׁבְּאֶמְצַע הַיּוֹם אֲנִי נֶחְטֶפֶת אֶל הַחֲלוֹמוֹת
בַּמִּטָּה הַסְּתוּרָה עוֹד מֵהַלַּיְלָה, רַגְלַי
מִשְׁתַּתְּקוֹת –
וּכְכֹל שֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לָשׁוּב אֶל הַחַיִּים
הַחַיִּים לֹא מְבַקְשִׁים שֶׁאָשׁוּב אֲלֵיהֶם.
וַאֲנִי לֹא אוֹמֶרֶת לוֹ, אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ זֶה.
וַאֲנִי לֹא אוֹמֶרֶת לוֹ, אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ זֶה.
וַאֲנִי לֹא אוֹמֶרֶת לוֹ.

We started hugging again.
We used to see each other every day, it was always:
Let’s go to the beach, come over for a bite,
you would prepare crumb coffee cake, simple stewed vegetables,
I would sit in a small chair at the edge of the kitchen,
two buildings down the street, two buildings upward,
no longer having to call,
just showing up at each other’s door
until my life was yours and yours mine
at the end of summer we’d float together on the waves
at the beaches of south Tel Aviv
when there were no jellyfish and no tourists
and no girls and boys from school,
just us,
and then we stopped hugging
because who hugs herself?
But now it’s happening again,
and the touch is light and flitting, hardly felt,
and I wonder: Do you hug me as you would yourself,
if I were you?

חָזַרְנוּ לְהִתְחַבֵּק.
פַּעַם הָיִינוּ רוֹאוֹת זוֹ אֶת זוֹ
כָּל יוֹם, כָּל הַזְּמַן.
בּוֹאִי לַיָּם, בּוֹאִי אֵלַי
לֶאֱכֹל – הָיִית מְכִינָה עוּגַת קָפֶה
עִם פֵּרוּרִים וְתַבְשִׁילֵי יְרָקוֹת פְּשׁוּטִים
וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא קָטָן בִּקְצֵה
הַמִּטְבָּח, שְׁנֵי בִּנְיָנִים בְּמוֹרַד הָרְחוֹב, שְׁנֵי
בִּנְיָנִים בְּמַעֲלֶה – אֲפִלּוּ לֹא הָיִינוּ צְרִיכוֹת
לוֹמַר בּוֹאִי, פָּשׁוּט הָיִינוּ מוֹפִיעוֹת זוֹ בְּדַלְתָּהּ שֶׁל זוֹ
עַד שֶׁחַיַּי הָיוּ לְחַיַּיִךְ
וְחַיַּיִךְ הָיוּ לְחַיַּי –
צַפְנוּ יַחַד עַל הַגַּלִּים בַּחוֹפִים הַדְּרוֹמִיִּים שֶׁל הָעִיר בְּסוֹף כָּל קַיִץ
כְּשֶׁהַמֵּדוּזוֹת כְּבָר נֶעֶלְמוּ וְהַתַּיָּרִים נֶעֶלְמוּ
וְגַם הַנְּעָרוֹת וְהַנְּעָרִים
וְרַק אֲנַחְנוּ נִשְׁאַרְנוּ –
וְאָז הִפְסַקְנוּ לְִהִתְחַבֵּק
כִּי מִי מְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמָהּ?
אֲבָל עַכְשָׁו זֶה שׁוּב קוֹרֶה
וְהַמַּגָּע קַל וּמְרַפְרֵף, כִּמְעַט לֹא מֻרְגָּשׁ
וַאֲנִי תּוֹהָה, הַאִם אַתְּ מְחַבֶּקֶת אוֹתִי כְּפִי שֶׁהָיִית מְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמֵךְ
אִלּוּ הָיִיתִי אַתְּ?

I heard you fucking maybe once
even though we lived together a long while
and you, possibly, never heard me—
we tiptoed around sex
as if dancing around a brushfire
except that we were the shrubs
and no one was there to put out the fire
certainly not you, certainly not me,
just a hallway separating our rooms,
in our beds under the same roof
like rag dolls
and men come and go
and we burn
and are quiet
staring at the ceiling.

שָׁמַעְתִּי אוֹתָךְ מִזְדַּיֶּנֶת אוּלַי פַּעַם אַחַת
עַל אַף שֶׁגַּרְנוּ יַחַד הֲמוֹן זְמַן
וְאוּלַי אַתְּ לֹא שָׁמַעְתְּ אוֹתִי בִּכְלָל –
חַגְנוּ סְבִיב סֵקְס כִּמְחוֹלְלוֹת
סְבִיב מְדוּרָה הַפּוֹשֶׁטֶת בִּשְׂדֵה קוֹצִים –
רַק שֶׁאֲנַחְנוּ הָיִינוּ הַקּוֹצִים
וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיְּכַבֶּה
בֶּטַח לֹא אַתְּ
בֶּטַח לֹא אֲנִי
רַק מִסְדְּרוֹן הִפְרִיד בֵּין חֲדָרֵינוּ

כְּמוֹ בֻּבּוֹת בַּד
כָּל אַחַת בְּמִטָּתָהּ
תַּחַת אוֹתָהּ קוֹרַת גַּג
וּגְבָרִים בָּאִים וְהוֹלְכִים
וַאֲנַחְנוּ נִשְׂרָפוֹת
וּמַבִּיטוֹת בַּתִּקְרָה

She enters the apartment, tall, beautiful—
no bra under the plain green t-shirt—
and sits down beside me
I study her, trying to remake myself anew
at her side.

You’re not our age, right? I ask.
From across the room the hostess
shoots me a glance, nodding No
spreading five fingers with one hand, and five more with the other,
namely: she is ten years younger than us.

And she, her skin firm in a way I don’t recall ever being
my lot,
her eyes shining: He is so amazing, he’s
a very specific person—she draws out each syllable:
and life seems to drain from her body: I must be better when I’m with him.

I listen to her, my skin on fire—

Her eyes turn to me.
I open my mouth to say something
but I know
that whatever I say will fall
on ears that have yet to hear
an inner voice

הִיא נִכְנֶסֶת לַדִּירָה תְּמִירָה, יָפָה
בְּלִי חָזִיָּה מִתַּחַת לַגּוּפִיָּה
יְרֻקָּה, פְּשׁוּטָה –
וּמִתְיַשֶּׁבֶת לְצִדִּי.
אֲנִי בּוֹחֶנֶת אוֹתָהּ, מְנַסָּה
לְחַבֵּר אֶת עַצְמִי מֵחָדָשׁ

אַתְּ לֹא בְּגִילֵנוּ, נָכוֹן? – הַשְּׁאֵלָה
יוֹצֵאת מִפִּי לִפְנֵי שֶׁאֲנִי מַסְפִּיקָה לַעֲצֹר.
מִקְצֵה הַחֶדֶר הַמְאָרַחַת תּוֹפֶסֶת
אֶת מַבָּטִי, מְסַמֶּנֶת בְּרֹאשָׁהּ לֹא
פּוֹרֶשֶׂת חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת בְּיָד אַחַת
וְאָז חָמֵשׁ נוֹסָפוֹת בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה
וַאֲנִי מְבִינָה: הִיא צְעִירָה מֵאִתָּנוּ
בְּעֶשֶׂר שָׁנִים.

וְהִיא, בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת, עוֹרָהּ מָתוּחַ
בְּאֹפֶן שֶׁאֵינִי מַצְלִיחָה לִזְכֹּר אִם
הָיָה אֵי פַּעַם מְנָת חֶלְקִי, אוֹמֶרֶת
סָפֵק לִי סָפֵק לְכָל מִי שֶׁיּוֹשֶׁבֶת
סְבִיבֵנוּ: הוּא כָּל כָּךְ מַדְהִים, הוּא בֶּן אָדָם
מְאֹד סְפֵּצִיפִי – הִיא מוֹשֶׁכֶת אֶת הֲבָרוֹת
הַמִּלָּה: סְפֵּ – צִי – פִי –
וְהָרוּחַ כְּמוֹ עוֹזֶבֶת אֶת גּוּפָהּ:
אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאֲנִי צְרִיכָה
לִהְיוֹת יוֹתֵר טוֹבָה לְיָדוֹ.

אֲנִי מַאֲזִינָה לָהּ, עוֹרִי בּוֹעֵר.
עֵינֶיהָ פּוֹנוֹת אֵלַי בִּשְׁקִיקָה.
אֲנִי פּוֹצָה אֶת פִּי אֲבָל מְבִינָה
שֶׁכָּל נִסָּיוֹן שֶׁלִּי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ
יִפֹּל עַל אָזְנַיִם
שֶׁטֶּרֶם שָׁמְעוּ
קוֹל פְּנִימִי