בפעם השנייה שאנחנו נפרדים, אני נוסעת לחמת גדר. אני אורזת תיק עם בגד ים, מגבת, כפכפים, תרמוס עם תה שחור חזק, עוגיות, ומספר צעיפים להתעטף בהם ביציאה מן המים. אין לי אשליות: אני יודעת שהביקור באתר התיירות של המעיינות החמים לא יספק לי את השקט שאני מקווה לו, ובכל זאת אנו רוצה בו. אני מבקשת מחברה טובה להעמיד סיר של קרפלך ממולאים בתפוחי אדמה ומטוגנים בבצל, ולהגיע.
כך יוצא שביום חמים באופן מפתיע של סוף-חורף, אנחנו נכנסות דרך שלט אדיר-ממדים, שעוצב כשער-כניסה לחצוץ בין צד אחד של טבע ירוק לצדו השני של טבע ירוק, ועליו הכיתוב, "חמת גדר – יוצא מגדר הרגיל". הדרך לשם רצופת כרי-דשא מוריקים מנוקדים פרחי-חורף: כלניות, פרגים, נוריות, פה ושם רקפות אחרונות. כשהכנרת נפרשת לנגד עינינו, אנחנו מביטות בה ושותקות, כאילו אנחנו רואות אותה בפעם הראשונה. ובאמת, בימים אלה אני רואה דברים כמו לראשונה; לא כאן קועקעו חוויות בראשיתיות בתודעתי. כשסיפרתי לְך על הפעם ההיא שהייתי בת עשר וטיילתי עם הוריי במדינה מזרח-אירופאית, שם פגשתי לחופיו של נהר קפוא גברים ונשים עירומים, הזכרתי את הרגע המכונן ההוא שבו גבר עם שיער אדמוני נעמד מולי כשערוותו האדמונית גם היא גלויה בפניי, והבנתי דבר-מה על טבעה של ערוותו של גבר.
אלה הם מראות שילדה קטנה לא שוכחת, ועבורי הם התגלו במקומות רחוקים, זרים.
בחמת גדר לא פוגשים ערוות גלויות. אנחנו מגיעות בצהריים המוקדמים ומחנות את הרכב תחת עצי אקליטפטוס. איתנו מגיע זוג בגיל העמידה, הגבר מצויד בקביים, האישה פורקת צידניות גדולות, ומשפחה צעירה מרובת-ילדים המפטפטים בצרפתית. בקופה משרת אותנו גבר צעיר, שמאחוריו, על הקיר, שלט עם המילים "רק האהבה תנצח".
אנחנו מתחילות לצעוד בשביל המוביל אל בריכות מי הגופרית. בצדיו, בינות דקלים גדולים, שתולים במרחקים קבועים זה מזה רמקולים המשמיעים שירים עבריים. "יונתי, תמתי, חמדתי. יפתי, כלתי, נשמתי. את שלי לילי ואני רק שלך", הרמקולים מזמרים. השביל המתפתל ריק כמעט מאדם ולרגע אנחנו חושבות שנגיע לפארק תיירות ריק. אלא שמעבר לפינה האחרונה נגלות למרגלותינו הבריכות החמות, כשמסביבן המון אדם מצטופף. אנחנו יורדות לחפש מקום ישיבה קרוב למים, אך המחשבה על מגע עורי עם כיסאות פלסטיק, וכפות רגליי על הבטון הרטוב מעבירה בי צמרמורת קלה, ולאחר שאנחנו מקיפות את הבריכה וסוקרות את חנויות השירות השונות: "גריל אגם", מכולת שמוכרת שלל ממתקים, ומסעדת פיצות אינסטנט, אנחנו מוצאות לבסוף מקום על מרבד דשא סינטטי עם שולחנות פיקניק מעץ. סביבנו, שולחנות נוספים כבר עומדים בנטל קופסאות פלסטיק מלאות מאכלים בצבעי חום אדום צהוב, אני מצליחה לראות תפוחי אדמה זהובים מתובלים מנצנצים משמן, פיתות תפוחות. לצד השולחנות, גברים ספורים מתחילים לעשן את המנגלים.
אנחנו נכנסות למים. בגד הים שלי, שהגומי שלו כבר החל להישחק, חושף ישבן ומפשעות. את המפשעות גילחתי ברישול ובמהרה באותו הבוקר, וגם את הירכיים. את השוקיים הותרתי מעוטרי שיערות דקיקות מתארכות – ובאור הצהריים הבהיר, נגלים לי הגבולות בין עור חלק לעור שעיר. לא גבולות ישרים, פה ושם חרגו שיערות מהחלק התחתון של הרגל לחלקה העליון, היכן שפספסתי עם סכין הגילוח. על הישבן שלי אני לא רוצה לחשוב, ואני שמחה שלא נידונתי לראות אותו; הפצעונים הקטנים שמנקדים אותו דרך קבע ודאי בולטים מתמיד על העור שכבר חודשים רבים לא נחשף לאור-שמש.
אני מביטה סביב: אף אחד לא עסוק בסקירת הגוף שלי מלבדי. אני תוהה אם זה מכיוון שיום הולדתי האחרון סימן עוד שלב לקראת השתייכות לקבוצת נשים שגילן מדיר אותן מגבולות הפנטזיה, או שמא כולם פשוט עסוקים בהתענגות על החום המשכר של המים הסרוחים. אני מחפשת אחר נשים נוספות בנות גילי, אך לא מצליחה לזהותן. שכבות הגיל החלו מיטשטשות לאחרונה לנגד עיניי, ההתבגרות מביאה עמה חוויות משונות: לפעמים, לרגע קטן, כשאני מביטה באישה וחושבת, "היא יכולה להיות אמא שלי", אני מבינה כמעט באותו רגע ממש, שאותה אישה היא בת גילי.
אנשים טועים בגיל שלי לעתים קרובות. רק שיערה לבנה אחת על כל הראש. רזון נערי. עור פנים גמיש, מחוטט מעט. שדיים מלאים, פחות או יותר. זה מאפשר לי ליהנות מדברים שעדיף היה אילו הייתי נמנעת מהם.
במים, נאספים האנשים קבוצות-קבוצות. המפלס הרדוד, המגיע לקו האגן, מזמין את הפקעתן של פינות שונות בבריכה לטובת שיחות צפופות תוך שכשוך במים, ולפרקים, טבילות ארוכות יותר ואף שחייה נינוחה מקצה אחד של הבריכה לקצה השני. באזורים אחרים, ברזי מים גדולים וגבוהים מטיחים קיתונות מים רותחים בעוצמות שונות, פוגשים גווים וכרסות ועורפים.
לצדנו במים, שלושה גברים צעירים עומדים במעגל קטן. שניים מהם מאגפים את השלישי בשאלות: מתי תתחתן? למה אף אחת לא מספיק טובה לך? אתה צריך להיות עם פוקוס על משפחה, על משפחה אומרים לך. אני מכניסה את פלג גופי העליון למים ושוחה לאט לכיוונם כשמבטי נעוץ בהרים סביב, להיטיב את השמיעה אך להסתיר את כוונותיי להאזין לשיחתם: אני רוצה לדעת מה מניע אותם בחיים. הגבר הראשון, שעל חזו מתנוסס קעקוע גדול ממדים: ליטל, מספר לגבר השני, "ניסיתי לסדר לו את השכנה שלי. נראית טוב, נקייה, בכל פעם שאני נכנס אליה הביתה היא רק אופה עוגות. כל היום עוגות. מה רע? והוא", – הראשון מצביע על השלישי הסורר – "הוא לא רוצה". הגבר השלישי מנסה להציע קווי הגנה שונים, אך אלה נדחים על הסף על ידי שני הגברים האחרים.
אני שולחת אל חברתי חיוך ממזרי. היא מחייכת בחזרה, מרמזת על היכרותה עם אהבתי לציתות לשיחות של זרים. כשאנחנו מתרחקות לכיוון ברזי הענק, אני תוהה מיהי אישה שעשויה להיחשב נקייה. אני מונה את האפשרויות העולות בדעתי: אישה השומרת על ביתה נקי ומסודר. אישה הדואגת להסיר באופן קבוע שיער מכל חלקי גופה. אישה המשתמשת בתמרוקים מבושמים. אישה שהכניסה מעט גברים למיטתה. האפשרות האחרונה מטרידה אותי במיוחד, אבל כשאני בוחנת את עצמי בכנות, לא רק בקטגוריה הזו מבין כולן אני נכשלת.
ההמתנה בתור למים הקולחים מתוך ברזי הענק אינה קצרה. נשים וגברים מצטופפים ללא סדר מוגדר, בהמתנה לכל ברז שעשוי להתפנות. אלה שתפסו ברז לא משחררים ממנו במהירות. אנחנו ממתינות ליד שתי נשים מבוגרות, חברות, שנהנות יחדיו מזרם מים יחיד, גופיהן מתחככים זה בזה מבלי משים כשהן מיטיבות את תנוחתן. הזרם חזק כל כך, עד שהוא נופל על כתפיהן ומפשיל אט-אט את כתפיות בגדי הים שלהן, והן מושכות את הכתפיות מעלה כבדרך אגב, כשמפתח בגד הים מאיים לרדת נמוך מדי.
אני חושבת על המכתבים שאני כותבת לְך יום אחרי יום בקובץ אחד ארוך, ושאותם אני לא שולחת ולעולם לא אשלח. "אני נוהגת לתחנת הרכבת והאופק נפרש לנגד עיניי", אני כותבת. "יש היום שמש שמפציעה מתוך עננים קצפתיים, ופסגות ההרים נגלות מבעד לערפל. זה משמח אותי. ברכבת, אני אוהבת במיוחד את החלק שבו נוסעים לאורך הים. אני לא טיפוס של ים, אבל בחורף יותר כן: אפשר להביט בו מרחוק. אפשר לראות אנשים בהליכת-בוקר בטיילת, ויש דייגים. האנשים האלה יודעים לחיות את החיים, יותר ממרבית מהאנשים שברכבת, כך אני חושדת. בתוך כל זה, אני מתנחמת בכך שאני ואתה מתבוננים בנוף דומה בכל בוקר. במעבה הערפל, השם שלך עולה בפי".
לא כל המכתבים נעימים כל כך.
אתה הוא זה שנתן לי את הרעיון לנסוע לחמת גדר. המחשבה לרחוץ במים חמים באמצע החורף קסמה לי, וסיפרת לי על המעיין החם שמאחורי אתר התיירות, שאליו אפשר להיכנס ללא תשלום. באותו ערב ישבנו על השטיח הגדול בדירה שזה עתה עברתי לגור בה, צמודים לרדיאטור. בכל פעם שהרדיאטור הגיע לחום המרבי ונכבה, האור במנורה שדלקה במרכז החדר התעמעם למאית השנייה. מדי פעם נגעת קלות בקרסול שלי, והשהית את ידך שם. אחר כך, במיטה, נצמדנו זה לזו. בחושך, לא ראית את דמעות האהבה שעלו בעיניי. התפתלתי תחת המגע שלך. "תנשק אותי", ביקשתי בלחישה מתיילדת. "את לא תמיד צריכה לבקש", ענית. "לפעמים צריך", התפנקתי. רציתי להגיד לך: הדחיפות לחוש את שפתיך על שפתיי מרבית. "הפעם לא צריך", אמרת, רכנת לעברי, ונישקת אותי.
מחוץ לבריכה, אנחנו מתיישבות לבסוף על שני כיסאות פלסטיק מרוחקים במקצת מהקהל הרב. אני פורשת על הכיסא מגבת, עורי מעלה אדים אל תוך האוויר הקריר. ילדה קטנה רודפת אחרי מספר טווסים המסתובבים בשקט, צועקת אליהם, ואלה מתפזרים לכל עבר. בחורה צעירה זורקת לעברם במבה ומצליחה במשימתה לצלמם מקרוב. אני פותחת את התרמוס ומוזגת תה, בזמן שחברתי שולפת עוגייה משקית פלסטיק. "רוצה עוגיית מנוּש?" היא שואלת. אני מביטה בה: עוגיית מה? "עוגיית עונש", היא חוזרת ועכשיו אני מבינה: עוגיות הגרנולה הטבעוניות אינן מתוקות במיוחד או פריכות במיוחד. מתוך קופסת הפלסטיק הגדולה אנחנו שולות כיסוני בצק ממולאים תפוחי אדמה, סביבם אפונה ירוקה ובצל מטוגן. למעיין שמאחורי אתר התיירות לא הלכתי. אני זקוקה לדברים רבים שאתה לא זקוק להם.
אני לוגמת מהתה ונזכרת בבריכות החמות של נוף ילדותי. בכל חורף היינו נוסעים לפאתי העיר האירופאית ונכנסים בשערי מתחם גדול, חדיש, עם בריכות בטמפרטורות שונות. אפשר היה להיכנס למים דרך בניין גדול, ולהמשיך לשחות החוצה דרך שער קטן, לראות סביב את השלג שנח כבד על עצי האורן. מתוך קירות הבריכות, היו פורצים זרמי מים בעוצמות משתנות, ואנשים היו ממתינים בדממה בתור מסודר. בכל שישים שניות, היה מושמע זמזם שהבהיר למתענגים על הברזים, שהגיע זמנם להמשיך הלאה ולפנות את לבאים בתור. אני הייתי ממתינה בסבלנות לברז שהזרים החוצה קיתונות בגובה המפשעה שלי. עד היום אני לא יודעת אם מישהו מהמבוגרים שם לב למה שאני עושה. שם, זרים לא היו פונים זה לזה בדברים אלא כדי להעיר על דבר מה שמנוגד באופן ברור לחוקי המקום.
בבית הקפה במקום היו מגישים עוגות ויטרינה: אַפְּפֶל שטרודל, זאכר טורט, עוגות שכבות עם קצפות ופירות משומרים, אַייס-שׁוֹקוֹלַדֶה בצד. אהבתי לאסוף בכפות את הר הקצפת שצף מעל השוקו, ולמלא את פי קצפת אוורירית בטרם לגמתי מהמשקה החלבי החם. פעם אחת, הגענו בטעות ביום שמיועד לכניסה למים בעירום מלא. נכנסנו, וגילינו באיחור שהכניסה לילדים אמנם מותרת, אבל לא רואים אותה בעין יפה. חזרנו הביתה.
כשסיפרתי לך את הסיפורים הללו, עמדנו שוב על הפערים בינינו: באותם ימים, אתה הסתובבת יחף על חופי ים, לומד לצלול, קצוות שיערך המתולתל נשרף באור השמש. עד היום, אני עדיין מבקרת בים רק בשעות שבהן השמש חוצה את זווית ארבעים וחמש המעלות לקו האופק הנושק למים. ואני עדיין מנסה לשרטט את גבולות המרחב שבו הצלחנו להרגיש קרובים.
כשהשמש מתחילה לשקוע, אני חוזרת לטבול במים בפעם האחרונה בטרם נצא לדרך. הבריכה כמעט ריקה, רוב המשפחות עזבו, פה ושם נצפה זוג חבוק מתלחשש בפאתי הבריכה. אני נעמדת במרכז הבריכה ונושמת עמוק בטרם אני משקיעה את כל גופי במים ונשכבת לאחור. אני צפה על גבי, אוזניי משוקעות גם הן במים: שקט. מעל, עננים גדולים זזים מהר בשמיים כחולים-מאוד, שמתחילים להפוך אפורים. אני מניעה את רגליי, לסובב את עצמי סביב ציר קבוע בשלוש מאות ושישים מעלות. אני מנסה לסובב את עצמי בעיגול מושלם, משל הייתי שחיינית צורנית. גופי תופס תאוצה ואני נחה בתנועה המעגלית. לפתע, השמיים נגלים לי פתאום עגולים גם הם, כיפת שמיים שעוטפת אותי מכל צדדיי. המים השמנוניים מחליקים על עורי.
אני עוצמת עיניים וחוזרת למקום שבו אין לי התחלה ואין לי סוף.