הוא בא

לבסוף, הוא בא.

העולם היה צריך לעמוד מלכת כדי שיבוא. אבל הוא בא.

הוא בא אחרת; לא כמו שדמיינתי. אבל שומדבר הוא לא כמו שדמיינתי בימים אלה. ואת הרגע הזה, שבו הוא חוצה את סף דלתי, דמיינתי פעמים רבות בחודשים האחרונים: תהיתי אם אעז לנשקו על שפתיו מיד. תהיתי אם הוא יעשה זאת לפני שאספיק בעצמי. דמיינתי שאקח אותו מיד למיטה, דמיינתי שנישאר בה ימים שלמים.

כשלבסוף בא, שלח את זרועותיו לחבק אותי. נרתעתי ואמרתי לו ללכת לשטוף ידיים. מיד ראיתי שאיבד משקל – חזר רזה, חטוב – ונעצבתי. ייתכן שגם הוא נעצב למראה גופי הצנום, שהשיל עוד ממשקלו בחודשים שחלפו מאז התראינו. יחד עם המשקל, עור פניי כמו הידקק ללא סיבה ברורה, חוץ מהזמן שקפץ עליי באחת. עמדנו שנינו בעצבוננו כשהתחבקנו לבסוף בסלון השקט, גופי מתרפק על גופו. נישקתי את צווארו הנקי שהדיף ריח סבון; אל שפתיו לא העזתי לגשת.

אני כותבת כדי לא לשכוח: גוף חם שמחבק אותי בסלון ביתי.

על הספה, הוא משך את זרועותיו אל חזו, גופו עגן אל המשענת. עיניו ריצדו לכל עבר. הנחתי את רגליי על ירכיו. שאלתי, אתה בסדר עם זה? הוא אמר שכן. ידעתי שיחכה שאקבל את ההחלטה (אני חושבת על סקס לפני הבידוד: אגבי באופן פושע). כעת, כשאני מנשקת אותו, אני אומרת לו, זה כמו בפעם הראשונה בעולם. אני חושדת ששפתיו מתוקות-באמת.

לבסוף אינני יכולה יותר ואני מושכת אותו אליי. תחילה הוא מניח את ראשו על חזי, ואני מלטפת את שיערו הרך מחפיפה. כך אני מנשקת אותו, כשראשו מעורסל כנגדי. אינני יודעת מה הוא רוצה. עובר זמן עד שהוא נשכב מעליי, ואני עושה הכל כדי שיישאר, אבל הוא מתלונן על האור, ואני קמה וקורעת את שקית הנרות-לעת-חירום שרכשתי יחד עם ערב-רב של מוצרים בסופרמרקט, באותו יום שבו כולם הלכו והעמיסו עגלות (עקבתי בין המעברים אחר גבר צעיר עם רשימה מסודרת בידו, שהעמיס באופן מחושב עוד ועוד פחיות טונה בשמן, עוד ועוד סבון ידיים. למרות מאמציי, העגלה שלי נותרה כמעט ריקה. לא הצלחתי להעמיס; נכשלתי).

אני מדליקה שני נרות ומכבה את האור, חוזרת להשתחל תחתיו (רק אל תזוז ממני, אני חושבת). אינני יודעת מה הוא רוצה. אני אומרת, אני לא רוצה ממך שום דבר, והוא לא עונה. אני לא יודעת אם אינני רוצה דבר, אבל חושדת שזה נכון. אני גם חושדת שגבו החלק מעולם לא היה חלק יותר, והרעד שעובר בי הוא דק וחדש.

במיטה הוא מפשיט אותי ואני אסירת תודה כשהוא טומן את פניו בין רגליי ונשאר שם זמן רב, לוחץ בעדינות ואז פחות בעדינות את לשונו ואת אצבעותיו בין הקפלים ולתוך כל החורים, עד שאני גומרת בקלות ופי מאבד תחושה, כאילו שכבה עבה של דבש נמשחה על שפתיי. אני אומרת לו שעבר זמן רב מאז שגמרתי ככה – כשפניו של מישהו טמונות בין רגליי – והוא מתרצה ומחייך, אבל אני לא יודעת אם הוא שמח.

אני לא יודעת מה הוא רוצה עד שהוא אומר שהוא רוצה ללכת. תהיי עצובה אם אלך? הוא שואל, ואני אומרת שכן, אבל שזה בסדר להיות עצובה, למרות שאני לא יודעת אם זה בסדר. אני מפנה לו את גבי, והוא מחבק אותי חזק, אצבעו האחת מלטפת בעדינות את הקפל הרך של בית השחי שלי, ואני יודעת אולי לראשונה מאז שהגיע, שזה משהו שהוא רוצה.

אני כותבת כדי לא לשכוח: לפני שהוא הלך, הוא רצה ללטף את הקפל הרך של בית השחי שלי.