הוא לא מכיר במה שיש בינינו, והוא לא קורא אותי. אלה שני הדברים שהוא מתעקש עליהם. על שניהם הוא מתעקש באופן דומה: הוא לא אומר שהוא מתעקש, הוא אומר שהוא יקרא אחר כך, והוא אומר שבינינו הכל רגיל מאוד, כמו אצל כולם, והוא מתקשר אליי סתם באמצע היום וגם שעתיים אחר כך ואנחנו מדברים שלוש שעות כמו כלום. אנחנו מדברים על הכתיבה שלי והוא אומר שהוא יקרא מחר בבוקר. חמש עשרה דקות על הבוקר, כמו שהוא עושה חצי שעה מדיטציה וחצי שעה יוגה, אז למה לא חמש עשרה דקות של קריאה? הוא אומר, ולמחרת אנחנו שוב מדברים והוא שוב לא קרא, ואפילו לא שאלתי – הוא אומר לי בעצמו. אנחנו מדברים על מה הוא יעשה מחר ומה אני אעשה מחר ומה עשינו בחצי יום שלא דיברנו. ועל השקשוקה שהוא מכין תוך כדי שיחה – עגבניות וביצים וגם אפונה מקופסת שימורים, ואני נגעלת מהאפונה – ועל הכלים שנערמים לי בכיור תמיד, והוא נגעל מהבלגן שלי. הוא מדבר עם השותף שלו לדירה כשאני על הקו, לפעמים כמה דקות, אני בינתיים קוראת פוסט בפייסבוק. הוא לא אומר לי, חכי רגע השותף שלי כאן, הוא פשוט מתחיל לדבר איתו ואני פשוט מתחילה להתעסק במשהו אחר. עד שהוא אומר שוב, הלו, בלי סימן שאלה, ואז אני שומעת שהוא מוריד את המים בשירותים וגם אני עושה את זה לפעמים, מעולם לא אמרנו על זה כלום, זה פשוט קרה מעצמו, שהתחלנו להוריד את המים בזמן השיחה. ואני אומרת שכל כך חם שאני לא רוצה שאף אחד ייגע בי, והוא מספר לי שהוא ישן על הגב בלי שמיכה ובלי בגדים, ואני אומרת שאני לא יכולה עירומה לגמרי כי זה מרגיש שהאוויר עובר לי בין הרגליים ונכנס אליי פנימה, והוא אומר שהוא אף פעם לא חשב על זה שאנחנו מסתובבות עם חור בין הרגליים שתמיד פתוח, ואנחנו מדברים על איך זה לא כמו פי הטבעת אלא משהו אחר לגמרי, ושיוצאים משם דברים כל הזמן כל הזמן, בצבעים שונים וריחות שונים וסמיכויות שונות וטעמים שונים. ושאני חייבת לישון על הצד ועם שמיכה לא משנה כמה חם. ושאם הוא ישן עם מישהי הוא בכל זאת ישן על הצד כדי לחבק אותה, אבל הוא לא ישן עם מישהי כבר המון זמן, ואני לא ישנה עם מישהו כבר המון זמן אבל על הסנכרון הזה הוא מתעקש שאין מה לומר.
בשישי בערב הוא מתקשר ואומר לי לבוא כי הוא הכין דגים ופתיתים עם גמבות שנתתי לו ושם גם סומק שהביא מסיני אבל לא מבין את הטעם. כשהוא בא לאכול אצלי תמיד נורא חם לו אז הוא מוריד חולצה ואני לפעמים לא מתאפקת ומבקשת להוציא לו שחורים בגב והוא נותן לי אבל לא עם הציפורניים כי זה עושה צלקות. הוא שואל אותי איך לחתוך את הסלט ואני אומרת שלא משנה והוא מתעקש שאגיד לו ואני מתעקשת שזה באמת לא משנה. רק שלא ישים מלח. בסדר, הוא אומר, אבל איפה הפלפל השחור? אין לי פלפל והוא מתפלץ לאכול סלט וביצה וטחינה ולחם בלי פלפל שחור זה נראה לו הזוי. והוא מגלגל סיגריה ואנחנו יוצאים למרפסת ואני מצלמת אותו שואף עשן והוא נהנה וגם אני ואני מקריאה לו שיר של דליה. אדוני, אתה בכל העולם ורק לא פה, אני קוראת. והוא אוהב ואומר שזה מזמין הרהור. והוא אומר שהוא אוהב את יונה הכי ואני אומרת שיונה היא באמת הכי הכי. ואני נאנחת והוא אומר מה, בלי סימן שאלה, ואני עונה, נפלה עליי תוגה, והוא אומר, למה, ואני אומרת לא יודעת אבל אני כן יודעת והוא מתעקש שלא.