היא החליטה לקרוא לו יונה. ככה קראו להוא הקודם, והיא אוהבת לחזור על דברים, כך היא הסבירה. על אף שזה נראה לי תמוה מעט, יונה נראה לי שם הולם לא פחות מזה שדבק בו כשהיה אצלי. אחותי דווקא התעצבנה: מה יונה מה, היא אמרה, על אף שהיא זו שנתנה לו את שם שרבים אחרים לא הצליחו לגשר בינו לבין היצור הזעיר והמכודרר שישן דרך קבע עם בובת ארנב במרפסת שלי. מה גְרגוֹר מה, אמרה חברה טובה אחת, ובתה הקטנה חזרה אחריה ואמרה, אנחנו לא אוהבות את השם גרגור. הצעתי לה שם אחר בעל שתי הברות, שהתחיל באות ג' והכיל ו' עם חולם, שאותו היא אישרה. אבל ללטף אותו היא לא רצתה, רק חזרה על בקשתה ש"נחזיק אותו רק ביד אחת", כנראה כדי להדגיש בעיני עצמה את קטנותו המפליאה כל כך. אפילו שעברו מספר ימים מאז שהפך ליונה והלך מכאן, ארגז החול עדיין עומד מלא במרפסת.
את שאר החפצים כבר ניקיתי, מסרתי או אחסנתי. כלוב הנשיאה עומד סגור בפינת המרפסת, כפי שעמד בזמן הקצר שבין מותה של סילביה ועד שהגיע גרגור. או יונה. החפצים שקניתי עבורו – מקלות שבקצה שלהם, מחוברות לחוט, תלויות בובות קטנות ושעירות בדמות עכבר, או אסופת נוצות, קרש גירוד מקרטון, כדור ספוג קטן – נמסרו יחד איתו. את המשחקים שיצרתי עבורו ברגע של השראה – גליל נייר טואלט שְחוררתיו שבו שזרתי חוטים כחולים שגזרתי מחולצה ישנה; אסופת חוטי צמר חומים שהשתחררו מהקצוות השטיח ושמהם הכנתי פונפון קטן – זרקתי לזבל, על אף שאהב אותם. משהו במשחקים המטופשים והכעורים האלה היה רק שלי ושלו. גם האוכל היקר שקניתי, ספריי נגד פרעושים ושני שקי חול כבר לא כאן. אבל ארגז החול עומד מלא ונקי, למעט כדור אחד מגובש של חול מהפעם האחרונה שהשתין, תלוליות החול שאותן גרף אנה ואנה עומדות ללא ניע. אני מביטה לעברו מדי פעם, יודעת שהוא חייב להתרוקן, אבל עדיין לא.
בובת הארנב, נַבִי (שוב אחותי), הלכה איתו גם. נבי היה במקור של מיני – או מינוּ (אחותי, כמובן) – כלבה גדולה ושחורה עם פנים מחודדות ועיניים רכות, שגרה אצל אחותי במשך מספר חודשים בטרם הבינה אחותי שהיא לא מסוגלת למחויבות הזו. אחותי רצתה לתת את נבי למינו כשעזבה לבית מאמץ אחר, אבל שכחה, ובכתה אחר כך על שנשאר אצלה, מיותם; נבי היה עבור מינו נחמה קטנה בלילות. כשגרגור הגיע, נבי ניתן לו אחר כבוד, והיה רגע שבו אחותי חשבה שתיקח את גרגור אל חיקה, ועל כן זכתה לתת לו את שמו הראשון, וקבעה שיהיה הוא גרגור על שם אבי הגנטיקה (ולא על שמו של הדמות מסיפורו של קפקא, על עף שאני ואחיי נוהגים לכנות גורי חתולים "ג'וקים", וגם לא על שם הדמות ממשחקי הכס, כמו שרבים חשבו). עם נבי הוא התכרבל ואותו הוא לעס, ואחריו רץ משל היה ארנב אמיתי, בעודי ממחיזה מרדף ברחבי הסלון שלי, בין הספה לשטיח לשולחן הקפה. עד שהיה מתעייף, מתכרבל, משמיע אנחת קדם-הירדמות עמוקה – ככל שזו מתאפשרת לחתול במשקל 700 גרם – ונרדם כשראשו דחוק בצווארי.
את הבכי שהתלווה לעזיבה שלו לא צפיתי. את הכאב כן. אבל הבכי, שלא פסק יומיים שלמים, העיד על דבר מה עמוק בהרבה. געיתי בבכי, פשוטו כמשמעו, לפעמים בעודי מחבקת את גרגור-יונה, ולפעמים בעודי מביטה בו עושה דבר מה שבשגרה. נזכרתי ביום שבו מצאתי אותו – הייתי על האופניים בדרך לקפה עם חברה שחזרה זה עתה משנתיים בחו"ל, כששמעתי את יללות השבר הזעירות שקשה לטעות בהן. בחצר מלוכלכת שבין ליד המוסכים של שדרות הר ציון מצאתי אותו, קטן כל כך שדידה בקושי לעברי, פרוותו רוחשת פרעושים ואזניו מלאות לכלוך. סססעמק, סיננתי בין שיניי כשהשחלתי אותו לתיק הבד שלי, בין הארנק לפלאפון, וסימסתי לחברה שתשנה את נתיב הליכתה וניפגש אצל הווטרינר. לרגע כך שקלתי לקרוא לו. סעמק הקטן.
אין מה לעשות, אלה שמייללים חזק בסוף זוכים בבתים, אמרתי לאחותי, שהתחילה בינתיים להאכיל ג'וק ג'ינג'י שצץ יום אחד בתוך ג'ונגל קני הסוף שבחצר ביתה, ומיד החל לצרוח. הצלחתי ללטף היום סופסוף את מוֹגְלוּ, היא אמרה לי. מוגלו? תמהתי. נו, מוגלי, אבל את יודעת – מוגלו. כמו שמיני היתה מינוּ. טוב, אמרתי, מוגלו. ונזכרתי בסילביה שלי, שהיתה אילמת לגמרי והגיעה אליי מהרחוב בלי שהוציאה יללה אחת מפיה, ונחרדתי פתאום – אילו היתה גורה קטנה ברחוב, כיצד היתה זועקת לעזרה? אבל עצם המחשבה העציבה אותי במיוחד, כי סילביה כבר מתה, וכל הסיפור שפיתחתי ביני לבין עצמי הוא לא מתחום ההיגיון או הריאליזם.
בימיו האחרונים של סעמק-גרגור-יונה בביתי, הוא החל לעקוב אחריי לכל מקום, ובכלל זאת לחדר האמבטיה, שם הביט בי בסקרנות ממפתן האמבט בזמן שהתקלחתי, מרותק למים הזורמים. הושטתי לעברו אצבעות רטובות, שאותן הוא ליקק עם הלשון הכי קטנה ורכה. כשהתיישבתי על האסלה, והוא התכרבל למרגלות כפות רגליי ותכנן – כך היה נראה – להישאר שם כל עוד אני אשב שם (התכנית היתה לקום תוך רגעים ספורים, אבל מאיפה לו?), פרצתי בבכי. כשבכיתי, הוא הביט בי כמופתע, מגלה לראשונה שבני אדם – כלומר, אני כנציגתם היחידה והבלעדית בשלב זה – יכולים להתנהג באופן מוזר מאוד. כשיגדל, אולי ילמד לזהות את הדמעות ולנחם. אולי. אני בכל אופן לא אהיה שם כדי לגלות.