קשה לי לכתוב על חוויות של יחד, וקל לי לכתוב על חוויות של לבדות. יש לזה סיבות טובות; יחד זה משהו שאני הרבה פחות מכירה. גם רוב חבריי וחברותיי מכירים לבד הרבה יותר טוב מיחד, וזה לא כי אנחנו דור נרקיסיסטי, אלא כי מרבית חוויות החיים שלנו העבירו מסר ברור: שאנחנו באמת לבד. ושכל מימוש של יחד חייב לעבור דרך המסננת האלימה של ויתורים-עצמיים בלתי נסבלים. ואם זו המשוואה, אז ברור שעדיף לבד, בלי למצמץ.
אני זוכרת יום מאוד ספציפי לפני שלוש שנים, שבו יצאתי לטייל ברגל – לבד – בצפון, בזמן שהתארחתי אצל חברים. הטבע היה מדהים, ואני הייתי אומללה מאוד בגלל פגיעה שחוויתי מהמשפחה שלי. בעודי צועדת בשבילים ונשטפת בחוויה המרפאת של היבלעות בטבע, עלתה בי מחשבה שככל הנראה חשבתי מאות (אם לא אלפי) פעמים במהלך חיי: איזה מזל שאני יודעת להיות לבד. אני לא יודעת מה קרה באותו יום, שכמעט באותה נשימה, אמרתי לעצמי שגם את המחשבה הזו הגיע הזמן לשחרר.
הרבה אנשים שיש להם משפחות/ילדים אמרו לי שהם לא יכולים לתאר לעצמם כמה השנה האחרונה היתה קשה עבור אנשים שחיים לבד. זה נכון, היה לי שיא הקשה. אבל גם קשה לי להצטרף לקולות שאומרים לי שאם רק היה לי בן זוג/ילדים, זה היה טוב יותר. כל חבריי שהם הורים גם אמרו שבגלל הילדים, לא היה להם הפנאי ליפול אל התהומות השחורים, ושכנראה עדיף ככה. אתמול אמרתי לחברה שהדהדה גם היא את המחשבה הזו: אבל עבורי זה לא עדיף. אני מעדיפה את התהומות.
אלא שגם התהומות נראים אחרת בימים אלה, וגם, כשאני מנסה לכתוב בימים אלה, אני מנסה להבין אילו מילים יש לי כדי לתאר את היחד החדש, החמקמק, שנכנס בשקט אל תוך חיי. כי את אוצר המילים של הלבד שכללתי לכדי אמנות, ליטרלי. אבל כנראה שאיפשהו בין התחלת ידיעת-היחד שצומחת בתוכי לבין כתיבה על כך, יעבור עוד זמן. כמו שיעבור עוד זמן עד שאבין מה קרה בחודשיים האחרונים. גרייס פיילי כתבה בסיפור יפה שלה, There is a long time in me between knowing and telling. עד היום לא הצלחתי לתרגם את השורה הזו לעברית.