שני שירים חדשים / רוני גרוס

ראשית אני רואה: עץ.
עלוותו כיפה ריחנית
פרחיו ורודים
והם נושרים מטה
אל
האדמה.
תחת כיפת העץ: זמן.
דבורים עומלות
ללא משוא פנים
בכל
פרח.
תחת הזמן: מחצית העולם
ריקה ומחציתו מלאה
אני מביטה מעלה
ובכל פרח
מוצאת
דבורה.

ראשית אני רואה: אוֹתְךָ.
שיערך תלתלי-מדורה
מכנסיך מוכתמים בוץ
עיניך דבש
דבורים
מעורבב
באבק דרכים.
תחת עיניך: שאלות.
הייתי רוצה לענות
על כולן
אך אינני עונה
אף לא על
אחת.
תחת כל תשובה: תהום.
רק היד הרכה שלך בידי
רק הנשימה שלך בצווארי
רק
הלילה הולך
ומעמיק.

 

*
על הספה לקראת לילה, אני ממתינה;
המתנה מתוקה, ריחה ריח פריחת הלימונים
החודר מבעד לקירות.
עיניי נעצמות והיא מופיעה, מנפנפת בידה האחת
מולי, כאומרת: הכל שטויות, רונוֹּש, רק האושר
חשוב
אני מסתובבת להביט בה בכיסא הגלגלים,
משקפי השמש הקבועים תמיד על גשר אפה –
גם בסלון האפלולי שלה –
שְיוּ, היא משגרת את גבותיה הכהות מעלה,
איזה יופי את
לבושה

מעניין מה היתה אומרת לי, שככה אני
ממתינה
לְך.

דמעות ניגרות מחריצי עפעפיי
ואני מצטנפת עמוק יותר בשמיכה צמרירית
שמשכתי עד לאפי
פתאום, יד חמה על זרועי: הִגַּעְתָּ.
חיוך. עיניים טובות.
מדוע הוריך קראו לְך בשמך? אני שואלת, ובשתיקה:
מדוע אנו טועים להאמין שיש דבר כזה,
סוף.