אחת מהסיבות שעזבתי את העיר הוא הרצון שלי להתערבב יותר בעולם. אין נוסחה לקריטריונים של להיות עם- לעומת להיות מחוץ ל-, ובכל זאת יש תנאים ונסיבות מסוימים שתומכים יותר. בשבילי, הקירבה המיידית לטבע רחב היא משמעותית. אבל זה רק חלק ממשהו רחב יותר שאני מנסה.
לאחרונה בכמה שיחות עם אנשים קרובים, אני מגלה בעצמי איזו עמדה שמסנגרת על העולם כמקום שאפשר לכונן איתו יחסים טובים ומיטיבים. בלי להיכנס לכל הגורמים המוצדקים שגורמים לניכור אדיר, אימה, כאב, קושי ופגיעה ביחסים עם החוץ הגדול, לי, אישית, נמאס להרגיש שלנצח איאלץ להתמקם בשוליים הצרים שמהווים אלטרנטיבה לכוחות הרשע האדירים. אני לא חיה באשליות; ברור לי שהאופן שבו אני חיה, והרבה מהתפיסות והערכים שלי, הם אויבי ה"סדר הטוב". בכל זאת, ביני לבין עצמי קיבלתי החלטה שקיום שבו אני נגד משהו – ואותו משהו הוא נגדי – באופן שורשי ומתמשך – סיים את תפקידו מבחינתי.
החיים שלי לא יכולים להיות לעומתיים, זו עמדה שגובה מחירים גבוהים מדי. מרירות, ציניות וייאוש הם רק חלק מהתוצרים של חיים כאלה. אפשר לטעון שהם תוצרים ישירים של מציאות בלתי אפשרית – ואני לא אומרת שלא – אלא מנסה לשרטט מרחב מסוים שבו גם יש מציאות בלתי אפשרית, וגם לא כל נים ונים בנפשי ותודעתי מוכתבים על ידה.
ו-וואי, כמה עבודה זה דורש. כדי להתפלש בעולם ולהתענג עליו, צריך להסתכל על כל הרעות החולות. כלומר, אפשר שלא, אבל אז זה סתם אסקפיזם (מפרגנת למי שבוחרת בדרך הזו, זה לא בשבילי). צריך לצאת ולהפוך אבנים גדולות ואבנים קטנות מאוד, לכאוב, להתאבל, להבין מה כן ומה לא, לברור, לכעוס, לאתגר, לערער, לבחור, להתנסות, לחוות, לעלות וליפול, ולדעת שהתהליך הזה ימשיך לנצח. אין רגע שבו אפשר לחדול ממנו אם רוצות להתעקש על העולם.
זה אומר לזנוח כל יום מחדש הרבה ממה שידעתי אתמול. לקחת רק מעט – כמו תיק גב מאוד מינימליסטי – ולמלא אותו מחדש כל יום. המעמד שצברתי, ההון התרבותי, הזהות שליטשתי אתמול – כל זה לא מעניין היום, אם אני רוצה להתעקש על העולם.
זו עמדה שונה באופן עמוק מהאופן שבו חייתי הרבה מהחיים שלי, תנועה שהחלה לצבור תאוצה בשנים האחרונות ועכשיו מתבהרת לי יותר ויותר. היא משפיעה על האופן שבו אני ממלאת את הזמן הפנוי שלי, על החברויות שלי, על היחסים הזוגיים שלי. על העבודה שלי ועל הלימודים שלי.
בקרוב אני מקווה להתחיל כל מיני תנועות חדשות מתוך המקום הזה. אני עוד צריכה להכיר אותו טוב יותר, וזה מרגש להכיר ככה, ומביא הרבה הקלה.
אתמול במהלך מדיטציה היה לי חיזיון שבו אני יושבת מול מישהו שאני מכירה ושולחת את ידי אל ליבו. היד שלי חדרה בקלות את מעטפת העור-רקמות-עצמות ונגעה ישירות בלב. גופנו הפכו לגופי-אור ומיד הרגשתי שאל-לי ללכת עמוק כל כך. משכתי את ידי והנחתי אותה על החזה מעל הלב, וגופנו עדיין היו גופים מוארים מאוד, והמגע היה עמוק וקרוב אבל עם גבולות שומרים ובטוחים.
כך אני רוצה לנסות לגעת בעולם.
