אני מנסה ללמוד איך לעשות רק דבר אחד בכל פעם. איך לאכול בלי לשבת מול המחשב או מול ספר או אפילו רק לשמוע מוסיקה ברקע, לא שאני זוכרת מתי הפעם האחרונה שעשיתי את זה. אני מנסה לשטוף כלים בלי רעשי רקע, בלי משהו בתנור, בלי ללכת ולחזור ממשהו אחר, כנראה מהמחשב, אני תלויה מאד במחשב שלי אני חושבת.
אני מנסה ללמוד איך רק לנשום כשאני נושמת, לא לנשום מחשבות טורדניות על אהבה וסקס וסקס בחורף וגוף חם שחיבק אותי בחורף הקודם אבל כבר לא עושה את זה יותר. אני מנסה רק לנשום את הנשימות שלי בלי לחשוב מחשבות מעגליות על האיש שאהבתי מאד בחורף הקודם ואולי עדיין.
אני מרגישה את הכתיבה שלי זוויתית מאד, פרקטית כמעט וחושבת איך פעם בסדנת כתיבה בסלון של משוררת מכשפה חכמה, משורר צעיר אחד אמר לי שבפרוזה שלי יש יותר מדי שירה, אולי הוא לא אמר את זה ככה אבל זה מה ששמעתי.
עכשיו אני מרגישה שהווידוי על זה שאני אוכלת כמעט את כל הארוחות שלי מול המחשב ושאני מתגעגעת לאיש שכנראה לא אוהב אותי יותר, או לפחות לא אוהב אותי כמו שאני רוצה הופכים את הכתיבה שלי לאפרורית, לפרוזאית ויבשה ואני חושבת על הדרמה שבשמלות בוערות ושמיים בוכים, דרמה שאני דוחה תמיד בשתי ידיים אבל מרגישה שאפילו היא טובה יותר עכשיו ממה שאני כותבת כרגע, מהריק הזה שהוא גם מלא ביושר.
זה עוד דבר שאני מנסה לעשות בזמן האחרון, לדבר אמת. יותר משאני מנסה לדבר אמת אני מנסה להיות ביושר, לא לצחקק במקום להיות באי נוחות, לא להגיד כן כשאני מתכוונת ללא, לא לטשטש את הצרכים שלי בשביל אנשים אחרים, אנשים שאני אוהבת או לפעמים אפילו לא ממש מכירה. אני כמעט ולא מצליחה בזה. זה יותר קל כשלא יוצאים מהבית, ברגע שיוצאים מהבית זה מתחיל להיות מסובך.
איך לכתוב על מי שעוזב את שהוא אוהב או את זאת שהוא כבר לא אוהב כמו בהתחלה בלי לכתוב את כל מה שכתבו כבר קודם, בלי לכתוב, אני עצובה, אני עצובה, אני עצובה. אני מתגעגעת. אפשר לכתוב ספר עם כותרת קליטה כזאת וכריכה בגווני וורוד או תכלת – איך לכתוב על שברון לב בלי ליפול לקלישאות. אולי אי אפשר. לכתוב על שברון לב בלי ליפול לקלישאות. אולי אפשר ורק אני לא יודעת לעשות את זה.
זה עוד דבר שאני מנסה לעשות בזמן האחרון, להיות יותר עדינה עם עצמי, יותר רכה לעצמי, לא לכתוב דברים כמו ורק אני לא יודעת איך לעשות את זה, גם כי אין סיכוי שרק אני לא יודעת לעשות משהו וגם כי יש סיכוי מאד סביר שאני לגמרי יודעת לעשות את זה אבל בעיקר כי אני מעדיפה לדבר על ואל עצמי אחרת מאיך שהתרגלתי, ברכות גדולה הרבה יותר.
הרבה פעמים כשאני עצובה ושבורת לב ומתגעגעת עם כל הגוף, שזה דבר שעדיין קורה לי כמעט כל יום או לפחות כמה פעמים בשבוע אני חושבת על מים צלולים ותכולים מאד, לפעמים אני חושבת על נסיעה ארוכה למקום שקט עם מים כאלה מכל עבר בתור התרופה הסודית של האהבה, בתור מה שהיה עוזר לי ולאיש שאהבתי או שאני עדיין אוהבת להישאר עוד יחד, עוד קצת או עוד הרבה.
אני זוכרת גם שאפילו בחול חם ובמים צלולים כל כך שאפשר לקרוא דרכם ספר המחשבות טורדות, הלבד בועט וצועק שהוא רוצה לחזור לעצמו, היחד מפחיד כמו חוזה דרקוני. אני זוכרת שכששקט המחשבות בדרך כלל רועשות מאד ורועדות, הפחדים גועשים. בגלל זה קשה לי כל כך עם השקט, אני חושבת, בגלל זה אני מנסה לעשות רק דבר אחד בכל פעם במקום חמישה דברים בבת אחת לפחות, כי אני מרגישה שהשקט הוא השער לפחדים שלי ועם פחדים כדאי להתיידד.
לפעמים אני מקשיבה ביוטיוב להקלטות של קרישנמורטי בשחור ולבן (ועושה עוד כמה דברים במקביל) אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אומר אבל אני חושבת שהוא אומר שכדאי להביט במציאות באומץ, אני חושבת שהוא אומר לי שכל כך הרבה מהזמן אני מתהלכת בצעדים שקטים ואיטיים מאד על גדות נחל קטן או נהר ואני אפילו לא יודעת. שהוא לא בטוח שאני בטוחה שאני מבינה את זה. ברגעים האלה אנחנו מנהלים דיאלוג שבו אני לא מדברת והוא לא רואה אותי, שיחה של מעבר לקבר שלו ומעבר ללב שלי. לפעמים אני שומעת אותו שואל אם אני מבינה. אני לא בטוח שאת מבינה, הוא אומר.
אני חושבת על איך הלב שלי פועם אחרת בלילה בחדר החשוך שלי לפני שאני נרדמת, כשאני מצליחה רק בקושי אם בכלל להרגיע את הזכרון והגעגוע וההשערות והתקוות והאכזבה שמתחפשת לפנטזיה, על איך שהוא פועם באופן שונה שם ברגעים הקפואים האלה בזמן על איך הוא שונה אז מהפעמים שהוא פונה אל השמיים והעיניים לאדמה. אני חושבת על איך שהלב שלי אוהב אש, אש ממשית עם עשן, עשן שהריח שלו נדבק לשיער וצריך לחפוף למחרת לפחות פעמיים אם רוצים ללכת למקום כמו עבודה או אוניברסיטה. אני חושבת על הלב שאני רואה כשאני נושמת לחצי שנייה רק את הנשימות שלי, רק את הנשימות שלי וזה הכל. הוא נראה כמו מתאר דהוי ומואר של עצמו והעפעפיים שלי נצבעים מבפנים בצבעים שאני לא יודעת לתת להם שם מדויק כרגע. איך אני אוהבת עפעפיים, את המילה ואת התחושה הרועדת שלהם כשהם מכסים את גלגל העין ואת הרשתית ואת האישונים. את הדבר המרפרף הזה, הכמעט ישן הזה את ארובת המערה, האובליסק האדום מואר, הקבר הקטן הזה של העין הרואה, הרחם הקטנה הזאת שמבינה הרבה יותר ממני בלבבות וחלומות ולחשים ואישונים.