עלים

אני הולכת בשביל האדמה האדום, חומות קצרות מתגבהות משני הצדדים שלי, בוקר, והשמש היפה כל כך חודרת את העלים המבריקים הצפופים, הכהים, מלווה אותי בשקט הזה. מדי פעם מבליחה נביחה של כלב דרך אחת החצרות הרחוקות שבמעלה הגבעות הקטנות מאד שבמרחק הקצר, אישה או איש עוברים מולי עם סלסלה על הראש או שקית בד מפוספסת משתלשלת מקצות האצבעות אבל רוב הזמן אני הולכת על השביל הזה לבד. משהו במקבץ, בעושר של העלים האלה שמקיפים אותי מכל הכיוונים, השמש של עשר בבוקר טובה להם. אני שומעת פכפוך, יש מים מאד קרוב לכאן, עוקבת אחרי הצליל, מחפשת את המקור, אני סוטה קצת מהדרך המסודרת והם משתקפים אלי, נאספים ברכות אבן קטנות וירוקות, מעוטרים עטיפות פלסטיק של עוגיות ושקיות ניילון מצומקות. אני יורדת אל המפל הקטן שהם זורמים מתוכו, מתלבטת אם לטבול רגליים, הם כנראה מלוכלכים מאד, בסוף אני עושה את זה בכל אופן, מרגישה אותם קרירים ונעימים. אני מזיעה כל כך שכל הבגדים שלי לחים וצמודים ואין לי מים לשתייה. אני מתקדמת עמוק יותר אל תוך היער המג'ונגל, אדום האדמה, הוא מואר וחי כאילו אין לו עומק או מעבה. על שביל בקרחת הקטנה שנפתחת לפני אני כורעת להשתין, באמצע השביל, בשקט, מפשילה את החצאית ומקשיבה לנשימות שלי, מקשיבה לעלים שרוחשים קצת אפילו שהאוויר עומד. עוד מעט אחזור לעיר, אל אחת הסמטאות המוצלות, אעבור ליד בריכת מים ענקית ומלוכלכת מאד, מכוסה עלי לוטוס זקופים וצפופים, אשב על מדרגת שיש כהה ומוגבהת מחוץ למקדש קטן ואראה מבעד לפתח פוג'ה שקטה, תפילה לפרנסה או בריאות, תפילה למשפחה.

+++

לפני כמה ימים נכנסתי למקדש גדול, בכניסה הושיטו אלי עשרות נשים עלי ענק עמוסי פרחים בצהוב ואדום ולבן וורוד, שאקנה בעשר רופי לתת לפרוואטי, הלכתי עם העלה הגדול שלי וגם שני אנשים שהיום הם חברים שלי ברמה כזאת או אחרת אבל אז רק הכרתי קנו עלים עמוסי פרחים, הלכנו לכיוון המקדש הצר של אישתו של שיווה שהיא שיווה והוא היא, בצמוד אליו יש ברכה מלאה עצמות מרפקים של אנשים – ככה לפחות אמרו לנו שהגענו לשם וזו כנראה האמת שזה מוזר. בדרך לשם ראינו באפולו לבן ענק ויפה, כל כך ענק שהוא נראה כמו יטי, כאילו יצא מאגדה חורפית אפלה וזוהרת, כאילו רק חיכה בשלג בשקט כל השנים האלו עד שמישהו לקח אותו והוביל אותו לחצי האי הטרופי הזה, לבוא לגור מאחורי רשת מרווחת במקדש הזה של שיווה ולאכול פירות וקש כל היום עם עוד כמה באפלו קטנים יותר.

+++

הירוק הזה, כל הגוונים שלו, זוהר דרך חלונות הרכבת והעלים והפרחים, כל הצומח הזה, חי ולח, מתמתח לכל הכיוונים, צהוב ומלוכלך, אכלתי ארוחת צהריים על עלה בננה והרוטב נזל לי במורד האצבעות עד לשורש כף היד, צ'אטני קוקוס לבן אפרפר מנוקד כדורים שחורים ומתוקים, רוטב צהוב וסמיך מתערבב לי באורז שורף במתיקות את הלשון, אני מזיעה ואוכלת, קורעת רצועות לחם שטוח בשביל לטבול, מנגבת ידיים ואז שוב טובלת ברטבים האדומים הירוקים בגושי האורז ששוחים בהם. המאוורר מזמזם מעלי, אחיות שלי מקיפות אותי, אני שמחה וכועסת, מרוצה ובודדה, שבעה ורעבה מאד, כל זה והעיר בחוץ רוחשת, אגזוז ועשן צואת פרות, שרשראות זהב בחלונות, דוכני מלפפונים ברוטב, כל זה והעיר בחוץ מלאה, נוכלים שרוצים לקחת לי את כל הכסף ולשקר לנו כדי שנעשה משהו שהם רוצים שנעשה, משהו שהוא טוב לנו או רע לנו ואולי לעולם לא נדע. בערב נלך לנוח בחדר ששכרנו, טחוב קצת ומעופש אבל גדול ועם מסך קטן שטוח, נראה סרטים מצוירים, נפרוש את החולצות הרקומות שקנינו על המיטות הרחבות, אני רוצה להיות לבד, לשבת בחדר מרוחק ולאכול שוקולד או עוגיות בשקט, לקרוא משהו או לשחק עם המחשב אבל היום היינו בארמון של המהראג'ה, פיתוחים יפים מכסים את הקירות ואולי הדים של האיש הזה שהיה אחראי על הכל, האנשים והקירות והבתים והסוסים והמסעדות והחתונות והגנים והגגות, אולי נטבעו במרצפות האפורות הכהות.