בזמן האחרון יש ימים שלמים שבהם אני עצובה באופן קשה מנשוא, באופן שבאמת קשה לי לשאת. אני מרגישה את עצמי אז נעה בעולם בגוף כבד ועייף, בעיניים נוזלות. לפעמים כואב לי פיזית בלב החזה, כואב לי הראש מתוך שינה, אני קמה מבוהלת. אני יודעת שזה חולף, אני זוכרת במעומעם שאולי הרגשתי ככה בעבר (זה אף פעם לא היה כל כך קשה אני אומרת לעצמי) ושהגחתי כבר יותר מפעם אחת מתוך העצב אל השמש, חיוורת ותשושה אבל בריאות מלאות אוויר, מוכנה שוב להניע את הגוף אל תוך הספירלה הזאת של חורבן ובריאה. אבל כשהעצב העמוק כמו תהום מתקיף אותי אני שומעת את עצמי מדברת אל עצמי רעות. שומעת חזק וברור את השנאה העצמית והכעס צולפים בי, שומעת את כל הקולות שמספרים לי שאני לא ראויה, טיפשה, עיוורת, שאף אחד אף פעם לא יוכל לאהוב אותי באמת, שאני, כולי, על כל מי שאני, נדונה לכישלון.
עכשיו, ברגע הזה, שבו אני יכולה שוב לנשום קצת, אני נזכרת שבעבר, הלא רחוק אפילו, הקולות האלה היו באים אלי כל הזמן, שכמעט לא ידעתי שהם קולות, שחשבתי שהם אני. אני חושבת עכשיו, בהקלה ושמחה מסוימת שהרבה מהזמן אני כל כך הרבה יותר רכה לעצמי. זה קשור למשהו שאני עושה עכשיו וקוראת לו "להיות האמא הכי טובה של עצמי".
ב-2016 הייתי עצובה מנשוא במשך תקופה ארוכה מאד. שכרתי חדר טחוב וחשוך בקיבוץ והיה לי קשה אפילו לנשום. לא הצלחתי להפסיק לאכול דברים שמזיקים לי ומנפחים אותי, באמת לא הצלחתי, הייתי יוצאת לקנות ולאכול כל כמה שעות דברים שהגוף שלי ביקש ממני לא לאכול, שידעתי שמזיקים לי, הייתי בוכה כל הזמן, בעיקר ברכב אבל לא רק, וחשבתי הרבה על תאונות, לא ביקשתי למות אבל הראש שלי התחיל להראות לי כל מיני אפשרויות לתאונות שאוכל למות או להיפצע בהן. היה לי אז מאד קשה להיות בחוץ, בין אנשים, לפעמים זה עדיין מאד קשה לי, אבל אז, כל פעם שניסיתי ללכת לסופר או לבנק או לדואר, כל הגוף שלי היה מתכווץ ומתקשה, הפנים שלי היו מאפירות, קנה הנשימה היה מתכווץ. כל כך רציתי אז שיהיה לי טוב, זכרתי שיכול להיות לי טוב. ניסיתי ללכת לטיפול ועזבתי אחרי חודש, ניסיתי לצאת לטייל בקיבוץ בלילה, מביטה בפנסי הרחוב ובאורות הרחוקים ונתקלת בצבועים מתחבאים מאחורי השיחים, אבל היה לי קשה לנשום, קשה ללכת, הרגשתי את הרגליים שלי כושלות תחתי.
באותה תקופה, בכל פעם שנהגתי לאנשהו הייתי מקשיבה לשיחות מוקלטות של פמה צ'ודרון, מחברת את הטלפון ומשמיעה שיחות שלה ביוטיוב. מקשיבה זאת לא המילה המדויקת, לא הקשבתי ולא שמעתי ולא קלטתי כמעט שום דבר מתוך הערפל העצוב שהייתי נתונה בו. אבל זכרתי שכמה שנים קודם לכן, בתקופה דומה וחשוכה הספר שלה הציע לי תמיכה של ממש, שהוא שימח אותי ועזר לי. חשבתי לנסות שוב. חודשים ארוכים הייתי משמיעה רק שיחות שלה תוך כדי נהיגה, לא שום דבר אחר. ולא הצלחתי לקלוט או להפנים כמעט שום דבר ממה שהיא אומרת, אבל הקול שלה הרגיע אותי ולא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות.
ואז יום אחד משהו קרה. ניסיתי לקבל החלטה כלשהי, אולי זה היה מה לאכול או אם לנסות לצאת שוב החוצה מתוך המאורה שלי בפעם השנייה באותו היום, ושמעתי את עצמי אומרת לעצמי שכדאי שאעשה את מה שהייתי עושה אם הייתי האמא הכי טובה של עצמי. הקשבתי לשיחות האלה של פמה צ'ודרון עוד מאות פעמים מאז ואני לא מוצאת בשום מקום שיחה שבה היא אומרת את הדברים בדיוק ככה, אבל אני יודעת שזה משהו שלמדתי ממנה, משהו שנטבע בי בכל עשרות ומאות השעות האלה ששמעתי אותה תוך כדי נסיעה במשך כמעט שנה, משהו שחילחל.
וזה באמת מה שעשיתי, בכל פעם שעלתה בי שאלה לגבי החלטה שאני צריכה לקבל, אם ללכת לפגוש חברה, לנסוע לארוחת שישי עם המשפחה שלי, לאכול חמישים פיתות עם סלט כרוב במיונז במהלך שלושה ימים (אני לא צוחקת), להרשם לשיעורי יוגה, ללכת לים, שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אם הייתי האמא הכי טובה של עצמי ופתאום ידעתי מה כדאי לעשות. לא תמיד הקשבתי, לא תמיד קל להקשיב, הרבה פעמים עדיין עשיתי דברים מתוך תחושת מחוייבות לאנשים אחרים, או דברים שחשבתי שאני אמורה או אפילו חייבת לעשות מסיבות שלא היו לגמרי ברורות אפילו לעצמי. אבל כשכן הקשבתי, הרגשתי הקלה. אחרי כמה זמן, התחלתי לדבר אל עצמי קצת כמו שמדברים עם ילדה, אני עדיין עושה את זה. הייתי שואלת את עצמי בטון עדין מאד, "מה אני יכולה לעשות בשבילך מותק שלי?" או אומרת לעצמי דברים כמו "תנסי ואם זה לא יהיה לך טוב תפסיקי באמצע, אין שום סיבה לא להפסיק באמצע". זה נשמע לי מצחיק אז, זה נשמע לי מצחיק אפילו עכשיו. אבל נדמה לי שזה הדבר הכי יפה שעשיתי בשביל עצמי אי פעם.
זה עזר, עזר לי באמת, לחזור לאכול אוכל בריא שמיטיב איתי (אבל לאכול גם דברים שבאמת בא לי לאכול כשבאמת בא לי לאכול אותם), להתמיד בשיעורי יוגה פעם בשבוע עם הסרבול והייאוש שאני מרגישה על זה שאני לא גמישה או חזקה או רזה (ולא ללכת לשיעורים כשכואב לי הראש או בימים שאני פשוט ממש לא רוצה ללכת). זה בעיקר עזר ועוזר לי להחזיר את המבט אל עצמי, בתור מי שכל החיים הרגישה מסיבות מורכבות כאלה ואחרות שהיא צריכה לטפל בכל מי שהיא פוגשת בכל רגע נתון, הפרקטיס הזה הזכיר לי שאני הרבה יותר חלשה ועדינה ממה שאני חושבת ושזה בסדר, שאין עם זה שום בעיה. יותר מזה, הבנתי בעצם בפעם הראשונה ובאופן עמוק שהעצב שלי הוא החבר הכי טוב שלי, שהוא מאותת לי מה אני יכולה ולא יכולה לעשות, מתי אני צריכה הפסקה או שינוי כיוון. הבנתי אז שאני צריכה הרבה מאד אהבה רכה ותשומת לב מעצמי, שזה חיוני, שזה הכרחי.
התהליך הזה הלך והתרחב והתפתח (ועדיין), אני רואה אותו היום בתור שער לשינויים עדינים ואיטיים ויפים מאד שהתרחשו בי מאז. הוא גם סוג של סיפור הצלה וגאולה בשבילי וגם לא פתרון שמגרש את הכאב והעצב הקשים מנשוא, הם חוזרים לבקר אותי, הם עשו את זה השבוע, הם היו פה אתמול. אבל כשהם כן באים אני מנסה להיזכר שהם לא עונש על משהו בי שהוא לא מספיק טוב, כמו שאני מבינה עכשיו שחשבתי במשך הרבה מאד שנים, ואני מנסה גם לזכור לא להעניש את עצמי כי הם הגיעו. לפעמים, כשאני מרגישה את התהום נפערת מתחתי, אני נזכרת במהירות בכלי הזה שאני יודעת שמיטיב איתי ולפעמים לוקח לי זמן שמרגיש כמו נצח להיזכר. אבל כשאני חוזרת לנשום ומרגישה את העולם שוב בהיר ומלא אפשרויות, אני רואה איך האפשרות להציע לעצמי הורות עצמית אוהבת ועדינה, דרך מילים ומעשים, בלי שום סיבה של ממש מלבד זה שאני קיימת, היא מתנה כל כך רכה וטובה, מתנה שאני מלאת תודה עליה באמת.