Making it Your Own / שיחת דהרמה מאת ג'איה אשמור // תרגום

שיחה מאת ג'איה אשמור, 2022

תרגום לעברית: רוני גרוס

לינק לשיחה מוקלטת באנגלית: https://www.tovana.org.il/podcast/26054

[הערת המתרגמת: השיחה שאני מביאה כאן מתמקדת באיכויות הייחודיות של מנוחה כאפשרות לצמיחה אישית ורוחנית. האזנתי לה במסגרת ריטריט במנוחה עמוקה – Deep Rest Retreat – שג'איה לימדה בארץ באוגוסט 2022 ושבו השתתפתי כמתרגלת. ג'איה מלמדת מזה שנים רבות ריטריטים של "מדיטציית מנוחה", שבמסגרתה מוזמנים המתרגלים לתרגל מדיטציה בשכיבה, ולחקור את האיכויות של מנוחה.

השיחה ניתנה ביום השלישי מתוך שבעה, בזמן שבו המתרגלים והמתרגלות כבר מתחילים להיכנס עמוק יותר לקצב של הריטריט. אני מביאה את השיחה כלשונה תוך ויתור על החלק הראשון שלה, שבה ג'איה מנהלת שיחה פתוחה עם קהל המתרגלים באולם.

משלב הדיבור של ג'איה באנגלית הוא אחד הייחודיים שנתקלתי בהם. לעתים היא מוותרת על מילות קישור או מתחילה רעיון מורכב מהסוף, ומשתמשת במושגים שמובנים בעיקר לאנשים שלומדים איתה שנים רבות. על כן, התרגום לעברית לעתים מפספס חלק מהמשמעות העמוקה שבדבריה, מתוך ניסיון להפוך את הדברים לבהירים יותר. ממליצה בחום למי ששולט/ת בשפה האנגלית, להאזין לשיחה המקורית. בנוסף, אני מחליפה בין לשון זכר/נקבה כדי לפנות לכל המגדרים לחליפין].

*

ג'איה: אם כן, מהי מנוחה? ישנן דרכים שבהן מנוחה ומדיטציה הן דומות. מעניין לחשוב על השאלה, מהי מנוחה? ישנן דרכים שבהן, לפעמים, אנחנו יכולים "לעשות" מנוחה. אולי מישהו יכול להסביר כיצד אנחנו נחים?

תשובה מהקהל: לשכב, להתמקד בנשימה.

ג'איה: אבל איך לשכב ולהתמקד בנשימה הופך למנוחה? כי אני יכולה לעשות את זה ולהיות חסרת מנוחה לחלוטין. זה נכון שהפיזיולוגיה שלנו מאטה כך, וישנם תנאים שמאפשרים מנוחה, ואז חל שינוי במוח ובגוף שאנו קוראים לו "מנוחה". אבל איך מרגישה מנוחה?

מישהי מהקהל: כמו ליפול אחורה אל תוך משהו.

ג'איה: הממ, כן.

מישהי מהקהל: יש "פחות" ממשהו. סוג של כניעה (surrendering) אל משהו.

ג'איה: אז נאמר פה, "יש פחות ממשהו, יש לי פחות", וגם תחושה של כניעה. ואז, במצב הזה, מה קורה?

תשובות מהקהל: המתח יורד. יש פחות התנגדות. גם לדברים הקשים. להתמקד בעצמך, כי כשיש מישהו רגוע לידך, זה עוזר לאחרים לנוח.

ג'איה [צוחקת]: לפעמים, אולי. לפעמים, כשאנחנו בחדר לצד מישהו מאוד רגוע זה יכול להיות ממש מעצבן, ובפעמים אחרות זה יכול לעזור. אז לפעמים אנחנו יכולים לעזור זה לזה לנוח. אבל כדאי להתמקד בתנועה האישית שלי לקראת המנוחה. תנועה שכשהיא מתרחשת, דברים שנראו לי מאוד בעייתיים לפני חמש דקות, כבר פחות מפריעים לי. ואני יותר עם משהו שאפשר לתאר כהישענות לאחור. ואנחנו גם יודעים שכשאנחנו ישנים, מתרחשים כל מיני דברים – בזמן שאנחנו פחות עם משהו, ויותר נשענים אחורה. למשל, מערכת החיסון שעובדת, והמוח שמתקן את עצמו, ותהליכי למידה…

אז. אם ננסה להסביר למישהו כיצד לנוח, נוכל לתת את כל העצות הטכניות. ונניח שנסביר מה קורה כשנחים. האם זה יהיה מספיק? האם רשימת העצות הזו יוצרת מנוחה?

[מישהי מהקהל שואלת שאלה].

ג'איה: שאלה טובה: מה ההבדל בין להתנתק, להיות בדיסוציאציה, לבין לנוח? אם היינו צריכים לכתוב רשימה, היינו מוצאים הרבה תיאורים דומים לשני המצבים: "פחות אכפת לי מדברים שנראו לי בעייתיים," למשל. "אני פחות מופעלת." – אלה תיאורים שיכולים להיות רלוונטיים למצב של ניתוק.

אז, עוד לא דיברנו על האיכויות של מנוחה. עבורי, המילה הכי מתאימה היא לחלוחיות (dewy)[1]. מה זה dewy בעברית? אני תמיד שוכחת. טל? [מישהי מהקהל מאשרת]. אה, צדקתי? [צוחקת]. בסדר, "טל". טל. Dewy.

[מישהו מהקהל מדבר]

ג'איה [חוזרת על הדברים מהקהל]: אז כאמור, אם נסתכל על התיאור "על הנייר" של מנוחה כמצב שבו פחות אכפת לי ממשהו, אז זה יכול גם להיות תיאור של ניתוק. אבל מה שאתה תיארת עכשיו זה מצב של פחות אכפתיות מתוך חוויה של אמון עמוק, לא משהו שצריך "לעשות", לא צריך להנדס שום דבר. תחושה שכבר עכשיו אני חלק ממשהו גדול יותר, משהו מתרחש ודואג לי. זאת לעומת מצב של ניתוק, שבו אפשר לשים לב שזה אחרת מתחושת הלחלוחיות.

זה שונה. נדרש ניסיון לשים לב מתי אני מנותקת, וכמה זה לא לחלוחי.

מישהי מהקהל: אני לא מבינה, מה זה אומר, dewy?

ג'איה: אולי תספרי לנו איך מנוחה מרגישה עבורך? אני כבר נתתי לכם את התיאור שלי.

מישהו מהקהל: אולי משהו רך?

ג'איה: הוא אומר, "רך", או "אולי משהו רך". והוא מחווה עם האצבעות באופן שמתאר משהו נעים ועדין.

מישהו מהקהל:  dewy.

[כולם צוחקים]

ג'איה: אולי עוד איכות אחת ממישהו?

מישהו מהקהל: התחושה שאני נבלע על ידי משהו.

ג'איה: אוקיי, התחושה שאני נבלע על ידי משהו, אבל זה יכול גם להישמע ממש נורא, וגם יכול לתאר ניתוק. על הנייר, אם נגיד "זה מרגיש כמו להיבלע על ידי משהו" זה יכול להיות כאילו הניתוק בולע אותי. אבל ברור לי מהאופן שבו אתה מתאר את הדברים, שמדובר עבורך בחוויה נעימה, של כניעה, של כניסה אל תוך השלם.

מישהי מהקהל: נפילה אל תוך חור עמוק.

ג'איה: אוקיי, נפילה אל תוך משהו עמוק. שוב, על הנייר שבו יש שתי רשימות של "ניתוק" ו"מנוחה", התיאור שלך יכול לתאר ניתוק באותה מידה שהוא מתאר מנוחה. אז כשיש מנוחה, כשיש חוסר פחד מכניסה פנימה, יש חוויה של נדיבות, חוסר התנגדות, אין ניסיון לחזור בחזרה למעלה, אבל הייתי מוסיפה: זה לא אומר ששום דבר לא עולה. משהו יכול לעלות. אז אחרי שנופלים אל תוך החור ושנבלעים על ידי החור, אפשר לבדוק: האם משהו חדש עולה? או שנשארנו תקועים עמוק בבור. זו יכולה להיות דרך אחת לברר אם אנחנו בניתוק או במנוחה.

בנוסף, קורים דברים שקשה לתאר, כמו להרגיש בבית. זו לא תחושה של ניתוק. הזנה היא גם לא תחושה של ניתוק. פתיחות.

[שאלה מהקהל]

ג'איה: עלתה פה השאלה, כיצד אפשר לנוח? וכיצד אפשר לנוח ללא מתח שמצטרף לחוויה? ומהקהל עלתה התשובה, "אולי לתת אמון", אבל בחוויה שלי, אנחנו לא יכולים פשוט לתת אמון. אז אולי ניגוד נוסף בין ניתוק לתחושת בית הוא… אני אוהבת את המילה receptive. אם אני מנותקת, אני לחלוטין לא יכולה לקלוט (to be receptive). אם אני בחוויה שמשהו בולע אותי, ואני בתוך האדמה, אבל יש יכולת לקלוט… אז… אני בעצם גם לא חושבת שאפשר פשוט להגיע למצב של קליטה, אבל אני כן חושבת שזה קצת קרוב יותר לטווח האפשרויות שלנו מאשר לתת אמון. זה סוג של נתינת אמון. אף אחד לא לימד אותנו לתת אמון, לימדו אותנו להטיל ספק.

אז, אולי לשים לב איך זה מרגיש להיות במצב של יכולת לקלוט. במיוחד כשזה מרגיש טוב. כשהיכולת לקלוט מתחברת למקום של חוסר, אפשר לבדוק: האם אנחנו עדיין בקליטה?

[בקשה מהקהל לתרגם receptivity, אנשים מציעים כמה אפשרויות]

ג'איה: אוקיי, נשמע שיש לפחות חמש-שש אפשרויות [צוחקת]. אני אסביר בצורה מורחבת יותר: לפעמים האדמה פתוחה לקלוט את הגשם, ולפעמים, עבר זמן רב כל כך בלי גשם, שבהתחלה, הגשם לא יכול לחלחל פנימה. אני חושבת שיכול לעזור לנו לחשוב על עצמנו כעל אדמה. עוצבנו בידי כוחות שמעבר לשליטתנו, אבל אנחנו יכולים לשים לב כיצד האנרגיות נעות דרך האדמה, וכיצד הן נתקעות. ולשים לב מתי יש אפשרות שקצת גשם ייכנס.

אם ככה, אולי אפשר לתת דוגמה נוספת. למשל, אם ניתן למישהו הוראות כתובות או אפילו בעל פה, כיצד לנוח, זה לא אומר שהוא יצליח. הוא יוכל ללמוד את ההוראות, הוא יוכל לדעת הכל על מנוחה, אבל זה לא אומר שהוא יצליח לנוח. אבל למשל, תינוק כן יודע לנוח – מישהו שמעולם לא למד דבר על מנוחה. ומישהו שכן למד על מנוחה, גם יכול לנוח. ככה שאין כאן סוגיה של לימוד התורה – כן או לא. אבל הסוגיה היא כן היותנו בני אדם. משהו בתוכנו יודע לנוח, לפעמים. לפעמים אנחנו מאבדים את היכולת הזו, ולפעמים יש מומנטום של מנוחה.

בואו נחשוב על דוגמה נוספת, של רכיבה על אופניים. שוב, אפשר ללמוד הכל על אופניים, אפשר לקבל הוראות מאוד ברורות כיצד לרכוב על אופניים. ואם אתם יודעים לרכוב על אופניים, סביר שהיו סביבכם אנשים שעזרו לכם, אולי הם החזיקו את האופניים עבורכם לפעמים, ואז ניסיתם ונפלתם, ואז רכבתם על האופניים לבדכם. וזה שונה לגמרי. אתם זוכרים את התחושה הזו? את אחת הפעמים הראשונות שהצלחתם לרכוב על אופניים? שהכל התחבר, והייתם כזה, וואו… ואם הייתם כמוני… אני מיד ניסיתי לעשות את כל מה שאחי הגדול עשה, סיבובים ברחבי הרחוב, וכמובן נפלתי המון פעמים…

[שאלה מהקהל]

ג'איה: אני לא אומרת שלרכוב על אופניים זה כמו לנוח. אבל אני חושבת שיש משהו בדוגמה היותר גסה הזו שיכול להאיר עבורנו את התהליך הזה, שבו יכול להיות לנו ידע, נוכל לקבל הוראות ברורות, וזה לא כמו החוויה עצמה.

ומה שאני רוצה להגיע אליו, זה האופן שבו מדיטציה יכולה להיות עוד איכות טבעית, שנוכל לקבל הוראות לגביו, וזה עשוי לעזור, אבל לצד זאת, אין לזה שום קשר לרגע שבו הכל מתחבר וקורה. וזה בסדר. אין בזה פסול. אבל אם נוכל להתמקד ברעיון הזה, שזה לא קשור לציות להוראות, לא להישאר "על הנייר", אלא להפוך את זה למשהו אישי משלנו.

היו פה הרבה מילים: Dewy. ליפול אחורה. "פחות" ממשהו. רוך. לצוף. להיבלע על ידי משהו [צחוק מהקהל]… אבל באמת, תקשיבו, ההיבלעות הזו היא מאוד תיאורית עבור מי שאמר את זה. זה מאוד חווייתי. וזו בעצם דוגמה מצוינת, כי תתארו לעצמכם שמישהו היו רושם פטנט על "טכניקת ההיבלעות" [צוחקים], "טכניקת מדיטציית ההיבלעות", ואנשים היו מנסים את זה ואומרים לעצמם, "אני מתרגל את הטכניקה בדיוק כמו שהיא מתוארת, אבל אני מרגיש זוועה. משהו די נורא בולע אותי."

גם בריטריט, יש את הריטריט ש"על הנייר", ואז יש את הריטריט האמיתי. והריטריט שעל הנייר כולל כל מיני הוראות ולוגיסטיקה, וזה לא שאין שום קשר בין מה שעל הנייר לבין מה שקורה בפועל, אבל יש גם משהו שהוא בשילוב של שני המצבים. למשל, אנחנו מבקשים מכם לבוא לכאן לשבוע שלם, ולהישאר מההתחלה עד הסוף. זה "על הנייר". אבל לצד זאת, הבקשה הזו גם יוצרת מיכל חווייתי ממשי. ואם מישהו פתאום ממש מתענג על האוכל בארוחות, זה נהדר. זו לא בעיה אם מתפרץ מאיתנו פתאום משהו שאיננו השתיקה שמבקשים "על הנייר". זה לא עניין להתבייש בו. אבל זה כן עניין של להרגיש את המקומות שבהם הריטריט שעל הנייר הופך להיות משהו מוחשי. ואמנם לא מדובר ב"משהו" במובן הרגיל, אבל הוא בהחלט מוחשי.

ואם נוכל לפתח את המחשבה הזו אפילו עוד קצת, אז יש לא רק את הריטריט על הנייר שיצרנו עבורכם, אלא גם את הריטריט על הנייר שכל אחד ואחת מאיתנו הגיעו איתו מהבית. חוקים פנימיים, ציפיות, פנטזיות. פחדים. אני רוצה לעודד אתכם לשחרר מכל זה. ממש עכשיו, כשאנחנו כבר קצת נכנסים אל תוך הריטריט. וזה בסדר שיש לכולנו עליות וירידות, כי משהו קורה כאן יחד. זה בסדר אם אתם חווים את עצמכם כנפרדים, כי אתם עדיין חלק מגל גדול שמתקיים כאן. ויש את התרגול של: להרגיש נפרד, ולדעת בו זמנית שתחושת הנפרדות הזו איננה האמת היחידה… ייתכן שברגע מסוים, חצי מהאנשים בחדר מרגישים נפרדים. וזה חלק מהגל, להרגיש נפרדות.

מטעמי פרטיות ושמירה על סודיות של האנשים שיושבים כאן, אני לא יכולה לספר לכם כמה דברים אתם חווים באופן דומה[2]. נסו רגע להתחבר להבנה הזו.

אם ככה, אני מדברת על להפוך את הריטריט למשהו שהוא שלכם. להפוך מדיטציה למשהו שהוא שלכם. ובו בזמן, להמשיך לקחת בחשבון את המיכל הרחב יותר שמתקיים כאן עבור כולנו. הגל הזה, שתומך בכם ושאתם תומכים בו. זו חוויה די רדיקלית וגם פשוטה, שעשויה להוות דוגמה טובה לתרבות מסוג חדש: אנחנו כבר חלק מ-. חלק מחיים, שבהם אנחנו יכולים לקבל ולתת תמיכה. וההדדיות הזו של תמיכה היא לא רק דו-כיוונית, אלא הולכת לכיוונים רבים.

אם ככה, אנחנו יכולים לשחק עם תשומת הלב למודעות היתר שלנו. שאליה הורגלנו. ולהיכנס פנימה לזמן מה. בלי להיפרד מהחיים. קשה לשים על זה את האצבע, אבל עדיין, זה אמיתי. ומאוד פנימי. אני עשויה למצוא את דרכי אל החוויות האלה שאנשים מדברים עליהן, על ידי כניסה פנימה-פנימה. וסביר להניח שאנחנו לא יכולים לתת מספיק אמון כדי להיכנס עמוק פנימה, אז נדרשים פה גם אומץ וסקרנות. להיכנס פנימה מתוך כוח משיכה, לא באמצעות איזה רעיון שיש לי על כניסה פנימה, אלא כוח משיכה פנימי, ולהישאר שם טיפה יותר זמן ממה שנוח לנו. אולי נגלה עד כמה בתוך אנחנו כבר נמצאים – בתוך קהילה, בתוך חיים, בתוך אינטימיות, בתוך הדדיות. כבר עכשיו.

אני רוצה לתת דוגמה מחייו של גאוטמה בודהה לגבי האופן שבו אפשר להפוך משהו לשלנו. כיצד אפשר להתקיים בתוך ריטריט שהוא שלנו, בתוך החיים שלנו, בתוך התרגול שלנו. אנחנו [המורות] ממש רוצות שתהפכו את החוויה לייחודית שלכם. אני מעודדת אתכם להבין מהם המצבים שעוזרים לכם לחוות את הפתיחות שלכם, שעוזרים לכם להרגיש את ההישענות אחורה, או ההיבלעות, או מה שזה יהיה.

וגם, להרגיש שלפעמים, כשניתנת לכם ההזדמנות לצאת מהמיכל, מה יכול לעזור לכם לחזור אל המיכל? בתוך הריטריט הזה. כי אחרת זה יהיה ריטריט אישי, שזה נהדר, אבל זה לא מה שאנחנו עושים פה.

אם ככה, הסיפור על גאוטמה הוא סיפור שרבים מכם שמעתם, ורבים מכם שמעתם אותו ממני לפחות חמש או שש פעמים, וזה סיפור על רגע נהדר, על אף שכנראה שעבור גאוטמה היה מדובר ברגע… אני באמת חושבת שהוא היה אובדני. באותה נקודה בזמן, הוא התרגל לחוות את החיים בדרך מסוימת…

לאחרונה, בריטריט בצרפת לפני מספר שבועות – שם, דרך אגב, לא היו לנו קירות, מאווררים, מזגנים… והיה משהו כמו שלושים פלוס מעלות כל יום, ולא היו מקורות מים להתקרר בהם, והיו שם אנשים מאנגליה ומהולנד [צוחקת]… למקרה שהסיפור הזה עוזר למי שסובל לפעמים מהקור של המזגן או מכך שחם מדי כשהוא לא פועל… אז בריטריט ההוא, נפל לי איזה אסימון, שלפי מקורות מסוימים, גאוטמה עזב את הבית שלו יומיים אחרי שבנו נולד. אז אולי היה לזה איזשהו קשר למה שקרה לו אחר כך.

בכל אופן, מה שזה לא היה, הוא היה במצב של חוסר סיפוק עמוק מחיי השגרה שלו. והוא עזב. והוא עזב במטרה למצוא משהו שהוא אפשרי ושאינו רק שגרה. והוא הלך למורים הכי מכובדים באזור שלו ולמד מהם, והוא השלים את הטכניקות שלמד מהם, והוא עדיין לא היה מסופק. אז הוא המשיך והמשיך והמשיך, כמו שאנחנו נוטים לעשות, עד שהוא נתקל בקיר. וכאן, בנקודה הזו בסיפור, אפשר להתחיל להיכנס להילוך איטי; הוא הבין ששום דבר מכל התרגולים האלה לא עזר, זו היתה רק עוד צורה שבה לקח על עצמו סוג של שגרה.

אם אנחנו נתקלים בסוג כזה של קיר, אני מאחלת לנו את האומץ להיכנס בו לחלוטין. אולי נוכל להבין משהו על השגרה שאימצנו לעצמנו, שחשבנו שתעזור לנו, ועכשיו אנחנו מבינים שהיא לא עוזרת. היא רק מכאיבה לנו. מערכת אמונות, שמירת אמונים למשהו שאינו חי. עבורנו.

אם ככה, אני מאחלת לנו את האומץ להיות חסרי תקווה. להיות מיואשים. להבין שחלק ממה שעשינו עד כה היה העמדת פנים. בלי לקחת את זה לכיוון של האשמה עצמית. רק הדבר עצמו: זה לא עזר. אחרי ההלם הראשוני, אולי אפשר להרגיש לרגע – בעצם לא רגע אחד, אבל רגע במובן של הוויה – ששומר על פתיחות בנוגע לשאלה, מה אפשרי עבורנו כבני אדם? כן, אני כישלון מוחלט, אבל אז מה. התרחיש הגרוע מכל קרה, ועכשיו אני חופשי לשאול, מה אני בעצם רוצה? מה אני באמת רוצה.

היכולת לקלוט מתעדנת דרך הכישלונות שלנו. והעובדה שנעצרנו על ידי קיר היא לא בהכרח כישלון.

תנו לחוויות שלכם ללמד אתכם: "לא, כל זה לא עוזר לי." זה לא משנה באיזו טכניקה חדשנית מדובר, או כמה שילמת עבור זה, או כמה אנשים מתרגלים את הטכניקה הזו, או כמה שנים התורה הזו קיימת. אולי עבור אנשים אחרים זה טוב, אבל לכם זה לא עוזר.

אתם יכולים לשים לב כיצד לא מדובר בביטחון העצמי שאנחנו נוטים לדמיין? יכול להיות שדווקא כשאנחנו נשברים, אנחנו יכולים להרגיש שהחיים זורמים דרך הסדקים. וזו תחושה של… כן.

אם ככה, הביטחון הזה יכול להגיד לנו שאולי יש דרך אחרת. זה בעצם אומר, אולי יש דרך. אז כשאתם שומעים את עצמכם אומרים לעצמכם, "אני כזה כישלון בלה בלה בלה… אני לא מספיק טובה…" – אולי יש דרך. דרך הסדק, החיים נכנסים.

וכפי שחלקכם יודעים, מה שעלה בגאוטמה באותו רגע היה זיכרון-ילדות. וכל כך קל לבטל זיכרון-ילדות אגבי – אם אתם בקצה גבול היכולת שלכם, וניסיתם את כל הטכניקות, ונהייתם ממש טובים בלתרגל אותן וזה לא עזר לכם, אז מה, עכשיו מה שהתודעה שלכם נותנת לכם זה זיכרון-ילדות? שבו אתם נחים לכם מסופקים ושמחים תחת עץ? ברצינות?

כן.

ואז… אולי אפשר לקרוא לזה אומץ במקום ביטחון, או שאולי זה כמו… אפילו לא אומץ. אומץ יודע לאן הוא הולך. כאן מדובר ברגע של תובנה מתוך שבר, שדרכו החיים זורמים, אין אפשרויות נוספות שמעניינות אותנו. כך שדרך אחת יכולה להיות: בואו נפסיק להתעניין באפשרויות שלא מעניינות אותנו. האפשרות היחידה שנותרה, שזורמת דרכנו, תוכל לסחוף אותנו איתה. כי הרעיון הזה יגיע, אותו זיכרון-ילדות – בין אם נקרא לזה "רעיון" ובין אם נקרא לזה זיכרון חושי, סצינה, מתנה… והוא יהדהד בנו.

וזה כאילו משהו בתוכנו אומר: אולי זו הדרך. ואז אנחנו אומרים: אין מצב. זה מה שקרה לגאוטמה. הוא חשב, "אולי יש דרך אחרת; אולי יש דרך; אין מצב." זה מפחיד מדי. ואז אולי מגיע הרגע לאזור אומץ.

והדבר המגניב בגילוי הזה, בזיכרון הזה, הוא שזה כמו שדיברנו לפני כמה ימים על היזכרות או גילוי מחדש של אינסטינקט – בזה מדובר. מדובר בזיכרון, בשיבה – שיבה של הדבר הזה אלינו ושיבה שלנו אל הדבר הזה. אוקיי, זה לא באמת "דבר", ובכל זאת… שיבה ליכולת הטבעית הזו להתמיד במדיטציה.

במקורות זה מתואר כג'אנה הראשונה, המצב המדיטטיבי הראשון, והבודהה השלים אותו… אבל לא מתואר הפער בסיפור, הזמן שבו גאוטמה למד כיצד להגיע למצבי התודעה המעודנים ביותר, וכיצד הוא תרגל אותם והשלים אותם. כך שאם הוא הגיע למצבי התודעה המעודנים ביותר ברמה הטכנית, וזה עדיין לא סיפק אותו – ליתר דיוק, זה בדיוק מה שלא סיפק אותו, למה הוא חוזר לזיכרון מהגן, ולמה הוא חושב שזה מה שיעזור לו? זיכרון-ילדות של לשכב תחת עץ, להרגיש שימחה בגוף.

ואז מגיע חיוך. וחודר לתאים.

אולי בגלל שזה הרגע שבו הכל מתחיל להתחבר. אפשר להתחיל לרכוב על האופניים. אופניים שהם רק שלו. זו תמונה מצחיקה, אם חושבים על זה, רוכב עם הגלימות שלו [צוחקת].

החלק הטריקי הוא שמשהו שהוא בעצם מאוד טבעי עבורנו מתחיל לחזור ואנחנו רוצים לתרגל את זה, אנחנו רוצים ליישם את זה, אנחנו רוצים להכיר את החוויה הזו, אנחנו רוצים להתמיד בה. אבל מדובר בחוויה טבעית, וזה הטריק, כי אם זה לא טבעי, זה לא משהו שהוא משלנו. אנחנו שוב לא רוכבים על האופניים, אנחנו שוב רק קוראים את ההוראות מהדף. או מלמדים את ההוראות, או מה שזה לא יהיה. וזה לא מזין, וזה לא לוקח אותנו לעומק.

אם ככה, להפוך את הריטריט ואת המדיטציה למשהו משלנו זה כמעט כמו הליכת-חלל או משהו בסגנון, יש פער גדול בין ההוראות לבין ההתרחשות עצמה. וזה טוב. כי מדובר בשני דברים שונים בתכלית. ואם נוכל לקבל את העובדה שהטכניקה טובה רק עד כדי כך שהיא מכינה אותנו ועוזרת לנו להדהד את התדר הטבעי שלנו, היא טובה רק כדי לזכור, "אה כן…"

תנו לזה לבלוע אתכם.

בריטריט יכול לקרות דבר מוזר. הנה אנחנו כאן, ואנחנו מקווים להיכנס עמוק פנימה, ובכל זאת, דווקא כאן, אנחנו עלולים להרגיש הכי מנוטרים, כאילו בכל רגע מישהו בוחן איך אנחנו אוכלים, איך אנחנו הולכים, כמה אנחנו אוכלים וכמה אוכל אנחנו שמים על הצלחת, כמה אוכל אנחנו זורקים, איך אנחנו קוצצים את הירקות, איך אנחנו ממתינים בתור לשירותים, איך אנחנו מצחצחים שיניים. יכול להיות שמישהו בוחן אותך ויכול להיות שלא, אבל קל להרגיש שכן.

מישהו כאן מזדהה עם החוויה הזו?

ובו בזמן אנחנו כן נכנסים יותר ויותר עמוק אל תוך הבועה שלנו ואנחנו שוכחים לפעמים שאנחנו צריכים לשים לב לתנועת הידיים שלנו כי אנחנו יושבים כל כך קרוב זה לזה. אנחנו בתוך הבועה שלנו. וכל כך מנוטרים. בין אם בוחנים אותנו ובין אם לאו.

אני חושבת ששני דברים יכולים לעזור. הראשון הוא ממש ממש להיכנס פנימה אל עצמכם – אולי אנחנו מרגישים שבוחנים אותנו כי אנחנו בעצמנו בוחנים אחרים כל כך הרבה מהזמן. משווים לאחרים. אולי אנחנו אפילו לא בוחנים כל כך, אבל אנחנו בתוך הבועה שלנו וחושבים, האיש ההוא כל כך שלו, או: הוא כל כך לא שלו. וגם, "אני היחיד ש…" השלימו את החסר. אז אנחנו "בוחנים" בעיניים עצומות.

ככה שאני מציעה להיכנס עוד יותר פנימה אל עצמכם. לשים לב מה אתם חושבים על אנשים אחרים, אפילו אם זה מה שאתם חושבים שהם חושבים עליכם… אלה אתם שחושבים. זה לא הם שחושבים. כשאתם חושבים, למשל, שאתם מושכים אליכם את המחשבות של כל מי שיושב באולם – אלה אתם שחושבים. ומחשבה היא דבר מסתורי, נכון? אז מי יודע? אבל זו בהחלט מחשבה בראש שלכם, אם אתם חושבים שמושכים אליכם את המחשבות של אנשים אחרים. אז לשים לב למחשבות כמחשבות.

מחשבות כמחשבות אינו עניין פנימי כל כך. כך שמחשבות כמחשבות זה רק שלב שמכין אותנו להיכנס סוף כל סוף אל עצמנו, אם וכאשר אנחנו יכולים להתעניין במה שקורה בפנים. ובמקום הזה אנחנו רוצות שתתרגלו היכרות עם מה שעוזר לכם להיות ביכולת לקלוט ומה שעוזר לכם לקבל את עצמכם, ולעשות מקום עבור עצמכם.

הנה כמה סימפטומים של כניסה פנימה: המילה התיישרות (alignment) עלתה קודם בשיחה. כשהתיישרות ביני לבין עצמי מתחילה להתרחש בדרך שונה מאיך שהכרתי את עצמי קודם לכן – גוף, תודעה, חיים – עלולה להתחיל תקופה של דיסאוריינטציה. הרי איך אפשר אחרת? יש חוסר סדר שאליו אנחנו כבר מורגלים, ויש את הסיפורים המוכרים, "כי אמא שלי…" [צוחקת] ואולי זה אפילו חלקית נכון. אבל האם זה עוזר לנו לחשוב על כל זה? סביר שלא כל כך. במקרים כאלה, אפשר לנסות להרגיש את הבפנים שלנו, גם כשזה מוזר.

ואז במקום לנסות לעשות את הצעד הבא, בואו ננסה להניח שברגע זה ממש כבר מתרחש צעד. ואם המחשבות שלי אומרות לי, "אוף, לא קורה שום דבר," האם אני רוצה להאמין לקול הזה? או שאפשר לנסות לבדוק מהי התחושה המוזרה הזו, או אולי לשים לב לוורד שנמצא בחצר, או זיכרון של נהר… אלה הן דרכים שבהן התודעה נכנסת לתמונה ומתחילה לעזור לנו.

מישהו שאל שאלה בנוגע לעניין הזה הבוקר. לא שמתי לב מי כתב את הפתק, אבל השאלה היתה, בגדול, "האם התודעה יכולה לעזור או לא?" ובכל מקרה, איך אנחנו חיים עם כל זה?

במקרה הזה יש לי תשובה פשוטה וברורה: כן, התודעה יכולה לעזור. היא יכולה לעזור בדרכים הספציפיות האלה, כמו זיכרון הילדות שבו אתם שוכבים תחת עץ ומרגישים נפלא, או ששחיתם בנהר. זו דרכה של התודעה לעזור לנו. ואז כשאנחנו מוותרים על כל הקולות של "אוף, אני כזה כישלון… אילו רק הייתי מתמיד יותר במדיטציה…" או "הלוואי שבכלל לא הייתי מנסה לתרגל…" או כל קול אחר שעולה – לנסות לוותר על זה, ולא על עצמך. ואולי יש דרך. ואולי הדרך הזו שמגיעה, שמרגישה כמעט כמו כלום, היא הצעד שמתרחש בזה הרגע. גם במקרה כזה מדובר בתודעה שבאה לעזור לנו: אולי זו הדרך, ואפילו שאני פוחד, אני ממשיך.

אנחנו גם יכולים לעזור לתודעה לעזור לנו על ידי תרגול אנטי אינטואיטיבי: היכן שהתרגלנו לדאוג ולחשוב על התרחיש הגרוע ביותר, או לחילופין על התרחיש הטוב ביותר כפנטזיה שלוקחת אותי החוצה מעצמי – נוכל להרגיל את התודעה להיכנס פנימה ולחוות הוקרת תודה, שימחה, או משהו שאין לנו שם בשבילו, אבל הנה הוא כאן עכשיו. ואני סקרנית לגביו. הוא מפליא, הוא מוזר. ואני לא מנסה לכתוב את ההוראות שלו, אלא אני בתוכו. למשך זמן מה. עד שהרגע הזה עובר, ואז מתחדש בפעם הבאה שאני מרימה את הרגל לקראת הצעד הבא.[3]

באופן דומה, אנחנו יכולים להרגיל את התודעה להיכנס אל מרחב גדול יותר. להרגיש בבית: איך זה מרגיש? להסתכל על השמיים: איך זה מרגיש? לרקוד ברוח: איך זה מרגיש? לא רק הרוח, ולא רק האפשרות לרקוד, אלא להיות בזרימה: איך זה מרגיש?

ואני רוצה להציע לכם להתנסות במשהו שקשור בהתיישרות פנימית (alignment), במיוחד אם אתם נמצאים בחוויה שבוחנים אתכם כשאתם עומדים בתור וכו'. נסו להרגיש איך זה כשמישהו בוחן אתכם. אפילו אם זה לא מה שקורה באמת, ה"סרט" הפנימי שלכם נמצא בבחינה. מה קורה לגוף שלכם כשזה מה שקורה? מה קורה לתודעה שלכם? אפילו רק להכיר בחוויות האלה, אם זה מה שמתרחש.

ואז אפשר לשחק עם צורות שונות של לתת לבית החזה להתרחב, ללב הפיזי להתרחב דרך הזרועות והידיים. אפשר לנסות להזיז את הזרועות והידיים כדי לתת לחזה את המרחב שלו. ולבדוק: האם יש קשר בין רגע שבו הלב מרגיש שיש לו יותר מרחב, שיש לו יותר מקום, לבין התחושה בעמוד השדרה? לפעמים, כשיש תחושת מרחב יותר גדולה בבית החזה, הצעד הבא הוא להרגיש את הגב, ואפשר לשים לב אם גם לגב יש יותר מקום. אולי השאלה תלך לכיוון של לבדוק איך זה מרגיש בחזה ובזרועות. זה יום אחד ועוד יום אחד, ואז שבוע אחד ועוד שבוע אחד, ואז שנה אחת ועוד שנה אחת.

גם האגן יכול להיות משהו שאפשר לשחק איתו. אם אתם יודעים היכן ממוקמות עצמות הישיבה שלכם, אז תדמיינו את כל המבנה של האגן ועצמות הישיבה כיחידה אחת שהיא חלק מהגוף שלכם, עם מרחב לעמוד השדרה. אם אתם לא יודעים היכן ממוקמות עצמות הישיבה שלכם, בואו נמצא אותן יחד [צוחקת]. מדובר בחלק התחתון ליד העגביים, ליד פי הטבעת – כל האזורים הרגישים האלה. ואם אתם לא מרגישים בנוח למצוא אותן עכשיו, אתם יכולים למצוא אותם אחר כך [צוחקת].

אני מזמינה אתכם לנסות למצוא את עצמות הישיבה מקדימה, על אף שאנחנו נוטים לחשוב עליהן כעל משהו ששייך למאחורה של הגוף. ותרגישו אם חל שינוי בתחושה בגב – האם יש יותר מרחב? האם יש יותר מקום? [מדגימה]. זה ללא ספק רגע קלאסי שלי, לצד הפעם ההיא שבה הנקתי את התינוק שלי מול 150 איש… [צוחקת].

[שתיקה ארוכה]

הנה עוד כמה דוגמאות לדברים שיכולים לקרות כשאנחנו הופכים משהו לשלנו: משחקיות. ספונטניות. קצת כמו הזיכרון שהיה לגאוטמה בודהה. זה היה רגע של ספונטניות. הוא היה פתוח, הוא היה מיואש, ולכן הוא היה מסוגל לקלוט. הוא היה מוכן להיות במגע עם כל מה שאפשרי בחיים אנושיים. ובנוסף, שום דבר לא הסתדר לו – כל המפות שנתנו לו לא הובילו אותו לשום מקום. ועל כן, הוא היה מוכן להתנסות במשהו מחוץ למפה. הוא היה פתוח לקלוט. אם ככה, מדובר היה ברגע של ספונטניות.

אפשר גם לחשוב על הרגע ההוא כרגע של משחקיות. או רגע של היזכרות. ואולי, אפילו… הייתי רוצה… הממ [מהרהרת]. טוב, במקורות הבודהיסטיים יש קטע כזה שמהללים את המסורת הבודהיסטית כיותר מגניבה מהמסורות האחרות וכו'. אבל באותה תקופה, מדובר היה פשוט בקבוצה של אנשים שעשו מדיטציה באותו אזור, והתעניינו באותן סוגיות, ואפשר לדמיין את המורים של גאוטמה – אולי הם עשו כמיטב יכולתם ללמד את הבודהה את כל מה שהם ידעו, ובכל זאת, הוא היה חייב להפוך את זה למשהו משלו. אולי כשהוא הצליח להפוך את זה למשהו משלו – אולי… הוא יכול היה להכיר תודה למורים האלה.

היזכרות. כשיש לנו "פחות" ממשהו. להישען אחורה.

וגם הערכה (appreciation) יכולה להיות חלק מהתהליך. לא להעריך באופן מלאכותי מורים שלא עזרו לנו, אבל אם כן נוצרת עבורנו ההזדמנות ללמידה משמעותית, אז להרגיש את זה, "אה, לזה הם התכוונו…" ואז עשר שנים אחר כך, פתאום, "אההה, לזה הם התכוונו…" באותו עניין בדיוק [צוחקת]. ולא להסתכל על התובנות האלה ממרחק הזמן ככישלון, העובדה שאותה סוגיה נשמעת לנו רלוונטית בחלוף עשור שלם… כמו, "אה, גם זה קשור לאהבה, דווקא חשבתי שאני מבין באהבה, אבל וואו, עכשיו אני מבין את זה אחרת… חשבתי שאני מבין כבר במוזרות…"

ואני רוצה לחזור ולהציע לנו להתייחס לעצמנו כאל אדמה. אנחנו באמת כמו אדמה. כל כך. יש בנו חיים, כבר. והם עוצבו כבר. ויש בהם איכויות של התחדשות – החיים יכולים לשוב אלינו. אולי לא כמו שהיינו מדמיינים אותם בגן עדן. אבל הם יכולים לשוב אלינו. אליי. כשאנחנו עוסקים במלאכת הגינון, תמיד יש יותר מלאכה ממה שאנחנו יכולים לעשות, ואנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים לעשות, וזה לא העיקר.

העיקר הוא: נדיבות חסרת גבולות. צריך להבין מהי המלאכה החשובה באמת שהיא גם אפשרית באמת. אולי זה טיפ-טיפה מעבר למה שחשבת שאתה מסוגל לעשות.

אם אנחנו גננים של האדמה שלנו, אנחנו צריכים להיות בתוכה ולהרגיש מה קורה, ותמיד יש עוד מלאכה להשלים. כשאני יוצאת לגינה שלי… [צוחקת]… אז אולי יש לי רק חמש דקות, ואני אקשור ואטפל בעגבנייה אחת, ושאר העגבניות ייפלו אל האדמה, ואיכשהו, זה יהיה בסדר. אבל גם, לפעמים, אם אני לא אוציא את החשופיות מהגינה שלי, לא תהיה לי חסה מחר בבוקר. אז בבוקר מוקדם, במקום לתרגל מדיטציה, אני אצטרך לפנות את החשופיות, כי היום אני דווקא רוצה שתהיה לי חסה. החסה שלי נאכלה על ידי החשופיות כבר כמה פעמים [צוחקת].

אם ככה, מה שאני מנסה לומר זה שתמיד יש יותר מלאכה ממה שאפשר לעשות, והפתרון לא יגיע מהתודעה החושבת, מרשימת ההוראות. אבל דרך תרגול ואכפתיות – כי אכפת לי מהחסה, וגם דרך הספונטניות – הרי יש לי מאה דברים לעשות ואני בוחרת לעשות רק דבר אחד – הכל טוב. הכל בסדר. ובכל הזמן הזה אפשר גם להרגיש את תחושת השירות למשהו שאני לא יכולה לעשות לגמרי בעצמי: אני לא יכולה להחיות משהו. אני לא יכולה לגרום למשהו לצמוח. אני כן יכולה לתמוך. אני יכולה ליהנות. אני יכולה להעריך.

להרגיש כיצד אני משתתפת בגינה, וכיצד אני נותנת ומקבלת בגינה. עובדת, משחקת.

והמחשבה הזו מביאה אותי לשיר שהבאתי לשיחה הזו, שבטח גם אותו שמעתם ממני בעבר, ושאולי קשור לכל זה. מדובר בשיר מאת משורר יפני. הוא עטה גלימות-נזיר אבל הוא לא חי חיי-נזיר רגילים. הוא חי חיי חופש. והשיר תורגם לאנגלית על ידי גבר אמריקאי שחי ביפן. הנה השיר:

"אם תשברי את עץ הדובדבן,
היכן הפרחים?…"

אז השיר הזה הוא על התרגול שלנו. אם מתישהו מתחשק לכם לספר לאמא שלכם או לשכנה שלכם על התרגול שלכם, אולי כדאי להתמקד בפרחים במקום בעץ השבור.

"אם תשברי את עץ הדובדבן,
היכן הפרחים? אבל באביב,
ראי כיצד הם פורחים.
השיטפון הגדול מתגלגל הלאה,
אך התמסרי לעצמך, והוא ייקח אותך
על גביו"

היכולת לקלוט. ליפול אחורה, להיות פחות, משהו רך, קליטה. להרגיש את ההזנה. כי יכולה להיות הזנה אבל היא לא קיימת עבורי אם אני לא נותנת לה פתח. "השיטפון הגדול מתגלגל הלאה" – מישהו יכול להזדהות עם זה? כמה מחשבות יש בשנייה? כמה דקות בשעה? כמה ימים נותרו לריטריט? כמה מדיטציות נותרו?!

"השיטפון הגדול מתגלגל הלאה / אך התמסרי לעצמך…"  – מצאו לעצמכם רגע של יכולת לקלוט. רגע שבו אתם מרגישים שאולי ישנה דרך. "והוא ייקח אותך / על גביו".

העולם מתנהג אחרת כשאנחנו קולטים. דברים קורים אחרת.

תודה.

 

 

 

[1] תרגמתי את המילה dewy ל"לחלוחיות". המילה באנגלית נובעת מהמילה dew, שהתרגום שלה הוא בעברית הוא טל. ג'איה מתייחסת לתחושה של משהו לח, חי, ולכן בחרתי במילה לחלוחיות.

[2] במהלך הריטריט, קיימה ג'איה שיחות אישיות עם המתרגלים, ובשיחות האלה היא שומעת את הסיפורים האישיים ביותר שאנשים מביאים לפתחה. כאן היא מתייחסת לכך שהיא שומעת את הסיפורים האלה ורואה כמה יש לכולנו במשותף.

[3] ג'איה מתייחסת כאן למדיטציה בהליכה, שבה כל צעד נחשב לרגע חדש לחלוטין שאפשר להתעניין בו ולהסתקרן לגביו.