אני מרגישה את עצמי ממהרת. יוצאת יחפה אל השביל המרוצף, מרגיעה את הנשימה, מרפה את כלוב הצלעות. שום דבר לא ממש מרפה. אני אומרת לעצמי: הרמה, הנעה, הנחה, מרחב.
שמש נעימה של אוקטובר מסנוורת אותי לרגע, אני מחייכת, עוברת לצל, מנסה להאט. מחשבות מתקיפות אותי. הן בעצם לא ממש מתקיפות אותי, זה הקצב הטבעי שלהן, אני חושבת, אני פשוט מרגישה אותן ככה פתאום, רצות לכל הכיוונים.
אני מרימה רגל אחרי רגל, מרגישה את הברכיים דוחפות אותי, את רשימת המטלות מצטברת, את החזה נלחץ ומתכווץ. הכל קורא לי. הרמה, הנעה, הנחה, אני רואה לרגע את השמיים נפתחים בין העצים. הרגליים שלי נתקלות באבני טוף חומות ואז בדשא קוצני. אני מרגישה את עצמי עוצרת את הנשימה, מרגישה שבעצם אני כל הזמן עוצרת את הנשימה אבל אין לי סבלנות, ללכת לאט, להרגיש את האוויר נע בכל הגוף, אני רוצה לחזור לבית הקר של תחילת הסתיו ולהתחיל לעשות דברים שאין לי בדרך כלל כוח לעשות. אני נעמדת מול עץ הזית שבחצר ומלטפת את הענף שנמתח מעלי בליטות ושקעים. מושיטה ידיים ונשענת עליו לרגע, מתוחה אבל מרפה, מרגישה את האוויר הקר מסביבי. אתמול קראתי בפייסבוק שמישהי כתבה שתרופה ללב כואב היא ללכת לעץ טוב ולחבק אותו ולבקש ממנו הקלה. לא זכרתי את זה כשנשענתי על הזית, פירותיו הקטנים והעקומים מוכנים ליפול עוד רגע אל האדמה המתקררת. אבל אני זוכרת את זה עכשיו.
___
קמתי בארבע לפנות בוקר, מרגישה את הראש שלי משתולל, "כמו פיל פרא בחדר קטן", פמה צ'ודרון אומרת באחת השיחות שלה. הרעמים הראשונים של השנה מלווים את חוסר המנוחה שלי, הגשם רועש מאד על גג הפח של הבית החדש. בשש אני יוצאת אל פתח הבית, מביטה אל השמיים האפורים הנוטפים, מותחת את הגוף, מלאה אנרגיה מפתיעה על סף דמעות. אני מתיישבת בגב כפוף על הכריות החדשות שקניתי, מים ניתזים על הזרוע הימנית, עוקפים את הגגון הרועש. אני נושמת ונושפת שבע פעמים. מרגישה את הגוף מזדקף ושוקע, את הידיים מרפות ואז שוב מתכווצות. שמעתי השבוע שיחת דהרמה עם הדרכה לספור כל נשימה ונשיפה יחד ולהתחיל מחדש אחרי כל שבע נשימות. יש בזה משהו מרגיע, המחשבות שלי עדיין צועקות עלי, הגוף עדיין מתוח אבל אחרי כל שבע אני אומרת לעצמי "רק עוד שבע" וממשיכה ככה אולי ארבעים ושתיים שניות. ארבעים ושתיים שניות זה טוב ויפה, אני חושבת, מעשה קטן בעולם.
___
הבוקר חיוור ומלא אוויר, אני הולכת לאט בין הנבטים הקטנים שצומחים בגינת החורף החדשה, בודקת מה צמח, מה עייף או כפוף. הנשימה שלי מלווה אותי, אני מביטה בה אבל היא ממהרת, אני ממהרת, יש לי הרבה מה לעשות, שום דבר מזה לא דחוף או חשוב. אני לא יודעת אם אני מאמינה עכשיו שיש משהו דחוף או חשוב. יונגי מינגיור רינפוצ'ה מדבר אלי מתוך האוזניות הכחולות, הקול של מי שקורא לי את הספר שלו צעיר ומרגיע. אני שומעת חצאי משפטים, משהו על סבלנות, עדינות, התבוננות, תהליכים ארוכים שנרקמים יום אחרי יום בישיבה שקטה. אני מכבה את ההקלטה, מתיישבת על ערימת כריות, נושמת ונושפת שבע פעמים. שכנה שלי נכנסת לחצר. זאת לא בדיוק החצר שלי אבל גם לא החצר שלה. לא ידעתי שהיא באה לפה לפעמים. זה מפריע לי. אני אפילו לא בטוחה למה, הראש שלי לא חושב שזה אמור להפריע לי אבל הגוף שלי דרוך. אני יושבת נמוך, מעקה העץ מסתיר אותי חלקית. אני לא בטוחה שהיא יודעת שאני שם. אני עוצמת שוב עיניים, נושמת ונושפת שבע פעמים ואז שוב. משהו מפתיע קורה, הנוכחות שלה עדיין מפריעה לי אבל הנשימה שלי מעמיקה, הגוף שלי נרגע, אני מרגישה איזה הבזק של הרוגע העמוק הזה שמתחיל מהראש ומקיף את הגוף בכבדות טובה. הכלבים ממשיכים לשחק, אחד הכדורים שלהם מצפצף ציפצוף גבוה וחורק שמפריע את השקט של הבוקר. אחרי כמה דקות אני פוקחת עיניים, מתרוממת, נכנסת הביתה, לא כי הם מאד מפריעים לי, יותר כי אני לא רוצה להראות.
___
אני יוצאת אל החצר בבוקר, מאוחר יותר תתקיים בה סופת רעמים של חמש דקות והגשם ירעיש כל כך על גג הפח הדק שזה ירגיש כאילו העולם מגיע לקיצו, אבל עכשיו האוויר חמים וכבד, כמעט יבש. אני עוצמת עיניים ואז פוקחת אותן, משאיות רועשות מאד נעות הלוך ושוב מעבר לגדר החיה הגבוהה, אנשים צועקים ברקע. משהו לא מתנהל לגמרי כשורה, או שאולי הם דואגים שהוא לא יתנהל לגמרי כשורה. הרעש חזק מאד, אני עוצמת שוב עיניים ומתרכזת בנשימה, בבית החזה העולה והיורד שלי. אני לא כאן, או, יותר מדי כאן. אני לא בטוחה שהרעש מפריע לי אבל יודעת שמשהו מפריע לי, רק לא יודעת בדיוק מה, אני מרגישה את חוסר הרוגע הרגיל שלי, זה מרגיש בסדר. אבל מאוחר יותר, בשיחת טלפון עייפה ולחוצה ארגיש את הדמעות פורצות לי מתוך העיניים בהפתעה גמורה, זה לא מרגיש בסדר, כאילו הסתרתי מעצמי משהו חשוב, כאילו משהו לא יושב במקום שהוא אמור לשבת בו ובכלל לא ידעתי.
מה זה אומר להיות בסדר? באחת השיחות המוקלטות שלה מישהי שואלת את פמה צ'ודרון משהו ואומרת תוך כדי שאלה, "אני אומרת לעצמי שהכל בסדר" ופמה צ'ודרון עונה לה, "אולי תגידי לעצמך, הכל לא בסדר" ומחייכת, לא ראיתי אותה מחייכת אבל אני יודעת שהיא חייכה בסוף המשפט הזה. אני חושבת כמה מהזמן אני מחזיקה בתחושה של שליטה כמעט מוחלטת על החיים שלי, שליטה אפילו בשברון הלב שלי, אפילו באכזבה. אני יודעת שלתחושה הזאת יש פוטנציאל הרסני. ראיתי את ההרס שהיא יכולה לזרוע. איך אני יכולה להרפות קצת? זאת שאלה שאני שואלת היום.