Ordinary Movement
שיחה מאת ג'איה אשמור, 2013
תרגום: רוני גרוס
לינק להקלטה באנגלית:
"אני רוצה לדבר היום על "תנועה רגילה" ("Ordinary Movement").
רק היום גיליתי שאחד מהתיאורים האהובים עליי למושג ההארה – תיאור שבא אליי פתאום יום אחד, כשחברה טובה שגם מלמדת דהרמה שאלה אותי, "מהי הארה לדעתך? איך היית מתארת אותה?", והמילה "רגילוּת" יצאה מהפה שלי. וזה הרגיש כמו אמת. אז אנחנו יודעים שאנחנו מדברים על משהו שאי אפשר לתאר, זו רק מילה שלא אומרת כלום, אבל היא כן אומרת משהו: רגילוּת, שום דבר מיוחד. ורק היום גיליתי ש"שחרור רגיל" ("ordinary liberation") הוא מושג שעושים בו שימוש באחת מהמסורות הטיבטיות, במהא מודרה (Mahamudra). ואני אוהבת כשתובנות מגיעות אלינו ככה, כשיש לך תובנה ואז אחר כך את מגלה שהמומחים מאשרים. אז אין פה עניין של דמיון או העמדת פנים שעומדים בדרך.
ואני אוהבת את הדוגמה של להיות בשיחה, כשיש שאלה מצד אחד ותגובה מהצד השני, שמביאה תובנה. מאוד רלוונטי לפורמט שיש לנו כאן.
ואני שמחה להתחיל את השיחה הזו בקריאת שיר מתורגם של רומי, שיר שנתקלתי בו לפני שנים רבות וניסיתי להיתקל בו שוב ושוב במשך שנים, ואז לבסוף נתקלתי בו אתמול. רומי היה משורר סופי שאהב לאהוב ולשיר הזה ניתנה הכותרת "קופסאות לא מסומנות" (הערה: תרגום שלי מאנגלית, "Unmarked Boxes"):
אל תתאבלי. כל מה שאבד לך מופיע
בצורה חדשה. הילד שנגמל מחלב אמו
לוגם עכשיו יין מעורבב בדבש.
שמחת האל נעה מקופסה לא מסומנת אחת לשנייה,
מתא לתא. כמו מי הגשמים, מטה אל האדמה.
כמו הוורדים, למעלה מן האדמה. רגע אחד, זה נראה כמו
צלחת עם אורז ודג, רגע אחד כמו צוק
מכוסה כרמים, רגע אחד כמו סוס שנאכף.
היא מתחבאת בתוך כל אלה, עד שיום אחד היא פותחת אותם לרווחה.
חלק מהעצמי נוטש את הגוף כשאנחנו ישנות,
ומשנה צורה. את עשויה לומר, אתמול בלילה
הייתי ברוש, מיטת צבעונים קטנה,
שדה כרמים. ואז האשליה מתפוגגת.
את שוב בחדר.
אני לא רוצה לגרום לאף אחד לפחד.
הנה מה שעומד מאחורי דבריי.
טאטאטמטם טאטם טאטאדם. יש אור זהוב של חיטה
בשמש וזהב הלחם העשוי מאותה חיטה.
אני לא אוחז באף אחד מאלה. אני רק מדבר עליהם,
כשהעיר במדבר מתבוננת מעלה
אל כוכבים בלילה בהיר.
כשאנחנו מגיעים ללמוד דהרמה, ואנחנו מגיעים עם הכוונה לשמוע, לקבל, לספוג לימודי דהרמה -ללמוד על ה-דבר שבלעדיו שום דבר לא יכול להתקיים – אנחנו צריכים לשים לב לרעיון של הלימוד, לרעיון שלנו על הדהרמה. יש נטייה לחשוב שזה עומד להיות משהו מיוחד, זה עומד להיות משהו זר או אקזוטי שאני אהפוך להיות, שאני אצטרך להגר למקום הזה, או שזה יהרוס לי את החיים, או שזה ירים אותי מעלה, לחיות עם המלאכים.
אז אם אנחנו יכולים לשים לב לרצינות הכוונות שיש שם – הנכונות לקבל לימוד שיכול לחלוטין להרוס את הדימוי שלי על עצמי, שיכול לגרום לי לעבור למקום אחר (הערה: ג'איה משתמשת פה במילים move to another country, כאשר הכוונה היא מילולית ומטאפורית), שיכול להוציא אותי לנצח ממעגל הסבל – אבל להשאיר בחוץ את גורם המיוחדוּת, את האקזוטי, הזר – כך שנוכל לשמוע שמה שמהדהד בנו, מהדהד הן בפנים והן בחוץ בו זמנית. יכולה להיות פתיחות לשמוע את מה שלא שמענו מעולם בעבר, ועם זאת, זה מגיע ממקום מוכר. זה נמצא במקום שמזיז אותנו.
והאפשרות לזוז מבפנים (הערה: ג'איה משתמשת במילים "being moved" שיש להן כפל משמעות כאן: גם "לזוז" במובן של תנועה תודעתית, וגם להתרגש) בעקבות משהו שקורה מחוצה לנו היא חשובה, ורגילה. זה משהו – מה שאני מתכוונת לומר כשאני אומרת "רגיל" – הכוונה היא לזוז בעקבות משהו שמעולם לא חשבנו עליו בעבר, להתרגש ממשהו שלא רק מאשר משהו שאני כבר חושבת – זה לא "מסכים" עם הדעה שלי ואז אני מרגישה טוב לגבי זה. משהו אחר קורה. אז אפילו אם שמעתי מילים דומות בעבר, יש משהו שמזיז אותי. ואין בזה שום דבר מיוחד, בגלל שזה מה שאנחנו כבר יכולים לחיות. זה נראה לנו מיוחד בגלל שהלכנו לחפש את זה, ונדמה שזה לא קורה לנו לעתים קרובות, אבל בתוך התזוזה/התרגשות הזו, יש סוג של הכרה שמדובר בלחם והחמאה שלנו. ולפעמים, מגיעות דמעות – כי אנחנו מרגישים שננגענו, שזזנו באופן עמוק כל כך – ויש עצב על כך שלא שמנו לב לתנועה כל כך עמוקה בהוויה שלנו קודם לכן.
ואני אשמח אם נוכל להשאיר מרחב לשני דברים. להשאיר מקום ל – כן, לפעמים, משהו שמעולם לא הרגשנו בעבר עולה, וזו לא בושה, זה לא, "אוי לא, אני בת 45 או 25 או 105 ומעולם לא הבנתי את זה עד היום." בדיוק להיפך – "לקח לי רק 45 שנים. לקחו רק 25 שנים של תרגול כדי שהתנועה הזו תבוא," תנועה רגילה וחדשה. אז זה דבר אחד שאנחנו יכולים לשמור על פתיחות בנוגע אליו. אבל אני גם רוצה, אם אנחנו יכולים… להיות פתוחים לכך שאנחנו עצמנו כבר מהווים תנועה שאנחנו לרוב לא מודעים אליה, שלרוב אנחנו לא נותנים לה קרדיט. אנחנו יותר מדי עסוקים בדאגות ובטרדות שלנו.
אנשים רבים מנסים לחשוב על התרגול הרוחני שלהם – בין אם הם רק התחילו היום ובין אם הם מתרגלים במשך עשורים – הדרך הנפוצה של אנשים לבצע הערכה, לגלות "האם התרגול הזה מתקדם היטב?", היא, ראשית כל: מספר המחשבות שיש לי בראש, ושנית כל: מה אני חושב על הפסיכולוגיה שלי, מה אני חושבת על החופש הפסיכולוגי שלי, האם אני עדיין כועס כשמישהו אומר עליי משהו שלילי, האם אני עדיין מרגישה מאוימת על ידי מישהו שיש לו נוכחות חזקה של מרות, האם אני עדיין מוצא את עצמי נסחף ליוהרה ואז מגלה שבוע מאוחר מדי שפספסתי הזדמנות לחברוּת? אלה סוגיות חשובות, אבל זה לא הדבר היחיד שאנחנו צריכים לשים לב אליו כשאנחנו מתחברים אל עצמנו, ויכול להיות שאפילו כדאי לקחת הפסקה של, אולי שנה – אם הייתם עסוקים בנושא הזה, של להתבונן בעצמכם ובמה שאתם עושים, כמה מחשבות יש לי בראש שלי – איך זה היה יכול להיות אם היינו לוקחים הפסקה של שבוע או חודש או שנה, כדי לגלות אם יש דרך אחרת להרגיש את עצמך ואת העומק שיש בך.
ג' קרישנמורטי הוא אדם נוסף שאת המילים שלו אני אוהבת לקרוא, לשמוע סוג של אישור של התובנות שלי. אז היום פתחתי את אחד הספרים שלו, The Light in Oneself – True Meditation. הקושי עם קרישנמורטי הוא שאם קוראים אותו לפני שחווים משהו דומה למה שהוא מתאר, זה יכול להרגיש בלתי נגיש בגלל שהוא מדבר על מצב אבסולוטי, ורק מדי פעם הוא נותן לנו דרכים בהן אנחנו יכולים להיות עד כדי כך בהירים וכנים ופתוחים.
קרישנמורטי מדבר על מה שהוא מכנה "סדר לא ממושטר" ("undisciplined order"), וזה מה שהייתי מכנה "תנועה רגילה". הוא אומר שמה שאנחנו בדרך כלל עושים, זה ניסיון ליצור סדר באמצעות היתקעות על רעיון. בדוגמה שלו, אנחנו מוצאים את עצמנו חווים אנוכיות, ומיד עולה הרעיון – מיד כשאנחנו שמים לב לאנוכיות (והסיבה לכך, בעצם, שאנחנו לא מסוגלים להבין אנוכיות באמת) – מיד עולה הרעיון ההופכי של חוסר אנוכיות, ואז אנחנו נמתחים בין הקונספט של אנוכיות כקונספט רע והקונספט של חוסר אנוכיות כטוב, ולפיכך אנחנו לא מסוגלים להיות בקשר עם אנוכיות פשוטה ורגילה. איבדנו קשר עם החוויה ואנחנו תקועים בין הקטבים של הרעיונות. מכיוון שאנוכיות היא "רעה" ואסורה, אנחנו לא יכולים לאפשר את קיומה, ואנחנו לא יכולות להיות במגע איתה, וכך אנוכיות נמשכת ואנחנו עיוורים לקיומה.
אז קרישנמורטי אומר שמחשבה ("thought") – באופן הזה – יוצרת אי סדר. הכוונה המקורית שלנו היתה להשליט בעצמנו יותר סדר, להיות הרמוניים יותר, כשלא אפשרנו את קיומה של האנוכיות, אבל קורה ההיפך. וזה לא אומר שאנחנו שואפים להיות יותר ויותר אנוכיים – כמובן שזה לא העניין – אבל אנחנו כן רוצים להיות בקשר עם עצמנו בכמה שיותר פשטות, כחוויה רגילה. ולחוות גם את כל אי הידיעה של אנוכיות, כי אולי אנחנו לא יודעות את כל הגורמים שהביאו לקיומה.
קרישנמורטי מצהיר הצהרה מאוד נועזת – שאם רק נשאיר מחוץ לסיפור את ההיפך מאנוכיות, נבין אנוכיות כמות שהיא, וזה מספיק. הוא אומר שהכרת המצב, בלי הרעיון ההופכי, מובילה לסדר. הוא לא מתכוון לסדר במובן של ציות לרעיון. הוא מתכוון לסדר כהרמוניה דינמית שיש בה יצירתיות. הוא מתכוון לאופן בו אנחנו נתקעים בין החוויה שלנו ולאופן בו אנחנו חושבים שהחוויה שלנו היא לא נכונה, והוא מדבר על מה שקורה לפסיכולוגיה שלנו כשאנחנו לא נותנים לעצמנו להרגיש דבר מכיוון שהכל מיד "נכון" או "לא נכון" – אנחנו מיד תקועים בין שני הרעיונות. וזה מונע מאיתנו ללכת לשורש הכאב שקיים בנו. אנחנו מאמינים שאנוכיות היא רעה, והחוויה שלנו של אנוכיות היא שהיא כואבת. אבל אם רק ניתן לה לכאוב, נגיע לשורש העניין. החוויה עצמה – על אף שאיננה חוויה "מוארת" – טומנת בחובה את התשובה שהיא מחפשת.
וכך אנחנו מתחילים להיות מסוגלים לראות שניתן לסמוך על החיים שלנו, גם בגלל ששום דבר מיוחד לא באמת קורה. יש רק אנוכיות רגילה, ואז מפגש פשוט והרמוניה פשוטה.
אז ההצהרה הנועזת שקרישנמורטי מפתח, היא שסדר יכול להתקיים כשלמחשבה – שהיא אלמנט חשוב במקרים מסוימים – אין מקום בעולם הפסיכולוגי שלנו. כשאנחנו לא נותנים למחשבה הזדמנות לחדור ולתקוף את התודעה שלנו והחוויה הפסיכולוגית שלנו, הרמוניה יכולה להתקיים. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה קורה, אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה נכון, איך דברים צריכים להיות ואיך הם לא צריכים להיות, במקום לסמוך על הרגילוּת של החיים שלנו, להבין שום דבר הוא לא יותר מדי עבורנו. אז דרך נוספת לומר "רגיל" היא לומר קיבולת אדירה, עמידוּת אדירה, הקיבולת האדירה שלנו למצוא דרך בתוך כל מצב, ועם כל רגש, עם כל היסטוריה פסיכולוגית, עם כל כמות של מחשבות בתודעה שלנו.
הקיבולת האדירה הזו, שהוכחה פעם אחר פעם על ידינו, בני אדם, יכולה להיתפס כרגילה, יכולה להילקח כאפשרות אמיתית בכל רגע עבור כל אחד מאיתנו. אנחנו יכולים לאפשר למוח שלנו, לראש שלנו, להיות חופשי יותר מהתפקיד שהוא לקח על עצמו, וזה מאפשר לחיוּת להתחיל לחלחל בדרכים שונות.
כשאנחנו מתחילים לזמן שקט, אנחנו מתחילים להכיר מקרוב אי-נחת ("restlessness"). הזמנה של שקט מתחילה לגרום לנו להבין כמה אי-נחת יש בתוכנו ומחוצה לנו. בשתי דרכים: לפעמים יש את המצב של היום הראשון בריטריט, כשהכל מסביב שקט, והתודעה עמוסה מאוד, ונדמה שאנחנו חושבות יותר מחשבות ממה שאי פעם חשבנו בעבר. יותר מחשבות בדקה, בשנייה. זו דרך אחת בה הזמנה של שקט מובילה אותנו להבין אי-נחת. זו הזמנה לשקט, ואנחנו מתחילים להכיר אי שקט.
וגם, להיות פה בסארנאט השנה, אחרי שאני מגיעה לפה כבר 14 שנים, זו השנה ה-15 לתכנית – ופעמים רבות עוד קודם לכן – הפעם הראשונה שהגענו לכאן היתה ב-1987, ויכולנו לשוטט בהריסות הארכאולוגיות כמו ילדים, ובאמת הרגשתי כמו ילדה שמשחקת מחבואים, כשירדתי אל תוך המבנים. וכמעט שלא היה פה אף אחד. באמת לא היה אף אחד חוץ מהקבוצה שהייתי איתה, 20 תלמידים. והיתה פה תחושה של חופש תמים ויוצא דופן, וחיבור לתרגול העצמתי שהתקיים פה – אנשים שונים, אלפי בני אדם שהיו פה בסארנאט לאורך השנים, ישנו בתאים הקטנים האלה ואכלו במטבח בקטן. ובכל שנה שעוברת – עוד חומות נבנות סביב האתר הארכאולוגי – שכמובן שראוי לשמר אותו – ועם זאת, משהו אבד. ואז, לא רק החומות סביב האתר, אלא גם חומות של אוטובוסים שעוברים – לא רק בצד אחד של הכביש, אלא בשני הצדדים.
לפני פחות ממאה שנים, היתה אישה אחת ששהתה בורנאסי. היא שהתה בבית הספר של קרישנמורטי והיא היתה חברה, תלמידה וקולגה שלו, והוא עצמו היה בחיים באותה תקופה. והיא באה לפגוש את המורה הנוסף שלה בסארנאט, והדרך להגיע לפה אז היתה באמצעות הליכה בדרך של העולים לרגל. והיא מדברת על האיכות של ההליכה בדרך הזו, שהיא הרגישה את הרצינות, התרגול, הפשטות, המסירות. וכשהיא הגיעה לסארנאט, האיכות שהיא הרגישה עם המורה שלה היתה של מרחב ("spaciousness"). ועד לפני כמה שנים, אני חושבת שזו המילה שכל אחת מאיתנו היתה בוחרת כדי לתאר את המקום הזה.
באופן מעניין עבורי, השהייה פה השנה מרגישה הכי צפופה שאי פעם הרגשתי. ההיפך ממרחב. אבל אני גם רוצה להכיר בכך שמה שאני מרגישה בתוך אולם המדיטציה היא תחושה עמוקה ועצמתית של מרחב, והתחושה שאנחנו יכולים לחוש אותו, אנחנו יכולים לחוש את מאות ואלפי השנים של תרגול שהתקיים פה, לא רק במסורת הבודהיסטית אלא גם במסורות של הינדו, ג'יין ואסלאם.
ואם כן, ההזמנה לשקט לפעמים באמת מביאה לנו שקט, בניגוד למה שנדמה לנו כאי-שקט שם בחוץ. ואז השקט הזה הופל להיות כ"כ עצמתי שבקושי אפשר לקרוא לו שקט. אז צורות שונות של תנועה, של האפשרות לזוז, יכולות להתקיים.
גאוטמה בודהה מדבר על מה שמכונה במסורת "מכשולים" ("obstacles" / "hindrances"). אז כאן יש לנו את האוטובוסים, מכשול אמיתי בקורס – כשאנחנו רוצים להגיע מהארוחה לאולם ומהאולם לארוחה. היום אני רוצה גם לדבר על מטאפורה יפה ועצמתית שהבודהה נתן לאי-נחת וחופש מאי-נחת. לזוז באופן שהוא גם רגיל, שכולנו רגילים אליו, באופן לא חופשי, לזוז בדרך שהיא כואבת וקשורה בעבר.
הוא דיבר על אי-נחת, ואי-נחת – פסיק – חרטה (אי נחת, חרטה; "restlessness, remorse"). אי נחת היא התווית המפורסמת למכשול הזה שצץ כשאנחנו כבר בדרך. הוא עומד בדרך כשאנחנו כבר בדרך, וכך – דרך אגב – בדרך כלשהי – אנחנו יכולים להבין את המכשולים כסימן לכך שאנחנו בעצם בדרך. זה מה שקורה כשאנחנו צועדות בדרכנו, כשאנחנו נותנים לחיים למתוח אותנו כך שאנחנו מתחילות לחוות את הענקיוּת של החיים. ואת העומק שלהם. מה שיקרה, זה שמכשולים יצוצו. לאחד מהמכשולים האלה קוראים "אי נחת, חרטה".
ובשורה שאורכה הקצר מתעתע, הבודהה מצייר דימוי עשיר: אי נחת כעבדוּת. ואנחנו יכולים לשמוע את זה ולומר, "אה כן, אי נחת היא כמו להיות עבד", אבל אם נוכל לעצור רגע ולחשוב באמת מהי המשמעות של להיות עבד, לשים לב לזה לרגע – הדרך בה הבודהה מתאר זאת היא שאנחנו תלויים באחר. מה זה אומר? זה אומר שכעבדים, אין לנו משאבים משלנו. חיצוניים או פנימיים. אנחנו לא מחליטים מתי אנחנו זזים או לאן, ומה אנחנו עושים כשאנחנו מגיעים לשם. בכל רגע יש מי שמחליט עבורנו – בכוח – לאן ללכת, מתי ללכת ומה לעשות. נכון שזו מטאפורה חזקה? אם לא נעצור לרגע כדי לספוג אותה, נמשיך הלאה עם העיסוקים שלנו, "אה כן, הבנתי. אי-נחת = עבדוּת. הבנתי."
מתוך חמשת המכשולים, הייתי אומרת שזה הדימוי החריף ביותר. יש דימויים כמו להיות בעל חוב או בעל תשוקה שאינה ניתנת לסיפוק, יש את הדימוי של להיות חולה. יש את הדימוי של להיות בכלא, או דימוי של להיות כבול לאינרציה, ללא אנרגיה. ויש חצייה של מדבר עם חפצים רבים כדימוי למכשול של הספק, אבל להיות עבד זה כמו כל הדימויים האלה יחד. זה כמו להיות בכלא בלי שיש לך את האפשרות להישאר בתא הקטן שלך. את צריכה לעבוד עבור מישהו אחר ואת לא יכולה להחליט איך זה יקרה, אין מקום ליצירתיות.
האם אנחנו יכולים להבין את זה, האם אנחנו באמת יכולות לספוג את האפשרות שיש בנו עבדוּת? שיש את האופנים בהם אנחנו תלויים לחלוטין באחרים, ובאילו דרכים מדובר? מהו הדבר הזה שדוחף אותנו מצד לצד? וגורם לנו תמיד לדחות את מה שהכי חשוב ויקר ללבנו. מה גורם לנו להרגיש כאילו אין לנו חיים משלנו? ושאין בנו עומק, ושאין בנו כל כך הרבה יופי ועדינות ובהירות ואהבה שכבר קיימים בתוכנו. אנחנו לא קולטים את התדרים האלה, אנחנו רק מקבלות הוראות מהאדון האחד הזה.
אז, להרגיש עבור עצמנו: מהו הדבר הזה? וגם להרגיש את הרגעים בהם יש שחרור מעבדות. הרגעים בחוויה שלנו היום, כאן, בהם חווינו שחרור קטן או גדול מעבדות: "לא הייתי באמת צריך לעשות את מה שחשבתי שאני צריך לעשות", "אני יכולה לנוח", "יכולתי לעשות את מה שחשבתי שאני לא יכול לעשות", "אני יכולה לנהל את השיחה ההיא, שאני פוחדת לנהל". או "אני יכול פשוט להמשיך לשתוק", או, אפשר פשוט להיכנס לאולם.
אם אנחנו יכולים לחוות משהו, וזו חוויה פשוטה, רגילה, אפילו אם היינו רוצים לשים סוף לעבדות שלנו. אם אנחנו יכולים לתת לדימוי של העבדות לתפוס מקום אמיתי, לתת לחוויה לקבל משמעות, כשאנחנו שמים לב שאנחנו עבדים לרעיון ואנחנו לא מאפשרים לחיוּת להתקיים. כשזו אפילו לא הדעה שלנו שאנחנו מנסחים, כשאני רק חוזרת על משהו ששמעתי ואפילו לא בדקתי את המידע. וברגע שזה יוצא מהפה שלי, יש מי ששמע את זה ושמע את טון הדיבור שאימצנו, וחשב שמדובר באמת והעביר את המידע הלאה, ואז רצינו לקחת את הכל בחזרה כי הבנו שלא באמת הסכמנו עם מה שאנחנו בעצמנו אמרנו, כי זה לא באמת נבע מהחוויה שלנו.
קצת קשה לשזור את כל החוטים שנפרשו פה, את הרשת שנפרשה.
חשובות באותה מידה הן האמירות בתוך הראש שלנו. אנחנו נותנים להן מקום ונותנות להן לשלוט. זה יכול להיות מהנה להמשיך למצוא את הדרכים להשתחרר מהעבדות, להשתחרר מ – כשאתם שמים לב למחווה או מילה שהיא אפילו לא באמת שלכם – אם רק תבדקו אותה רגע ותגלו שהיא לא אותנטית, או שאתם לא בטוחים, אז האם לא תהיו כנים יותר אם תגידו, "אני לא יודע/ת"? או שתתנו לגוף שלכם להכיל אי-ידיעה ומנוחה בתוך אי הידיעה. וכשמרגישים את זה, האם יש סדר לא ממושטר שיכול להגיע, האם יש הרמוניה שמתחילה להתאפשר? שלא התאפשרה קודם לכן. אז המחוות הקטנות האלה הן חשובות ורגילות, כלומר, האפשרות לקיומן נמצאת בכל רגע נתון, אפילו אם במשך מאה שנים, הגבתן ככה, בדיוק במצב כזה או אחר. עדיין מדובר במצב רגיל לחלוטין ואפשר כבר לתת לתנועה מסוג אחר להיכנס.
כשאנחנו מאפשרים לתנועה מסוג אחר להיכנס – אם לחזור לשיר "קופסאות לא מסומנות" – הסדר הלא ממושטר הזה, ההרמוניה הצייתנית הזו או הזרימה. לא להיות קשורים. אם נשחרר את הקונספט שאנחנו עצמנו שתלנו, כאילו היה מדובר במשהו חיצוני לנו, ששופט אותנו, שצופה בנו, ששולט בנו, ואנחנו מגלים שמדובר בתנועה של התודעה, בתודעה שלי, אפשר לתת לזה לקרות, ולא להאמין לזה. זה מאפשר תודעה שלווה מבפנים ("inwardly peaceful"), אם להשתמש במילים של הלימוד על אי-נחת. וכשהתודעה שלווה מבפנים, אנחנו שמחים לשהות בשקט הזה אפילו אם חסרה לנו שם חבְרה לפעמים. אנחנו לא זקוקים לחבְרה כדי לאשר את השלווה הזו, מכיוון שהאיכות של שלווה פנימית היא כל כך רעננה וכל כך מזינה, כל כך הרבה קורה מעצמו.
אז בשיר, התנועה היא מגשם לערוגת הפרחים, בכל הצורות השונות שאנחנו חווות, תנועה מתא לתא – מקופסה לא מסומנת לקופסה לא מסומנת. ככל שאנחנו מחזקים את היציבות שקיימת בנו, כך שאנחנו יכולות לפגוש בפשטות את הרגעים הרגילים של עבדוּת, של אנוכיות, של עומק, של מרחב, אנחנו מטפחים את האמונה שלנו שחיים הם אפשרות אמיתית. לחיות באמת היא אפשרות. אנחנו לא צריכות להוסיף שום אלמנט מיוחד, כבר אפשר לחיות אותם כמות שהם ("it is already live-able"). אז אנחנו יכולים להתכונן לוותר על הקופסאות שחיוּת זורמת דרכן, ופשוט לתת לחיות לזרום.
שיר נוסף שאני רוצה לשתף נקרא "העש" (הערה: תרגום שלי מהמקור "Luna"), מאת מרי אוליבר, שהיא משוררת שחיה בארצות הברית, והספר הזה נקרא Why I Wake Early. ככל שאנחנו צוברים ביטחון ומאפשרים תנועה רגילה, טבעית, ספונטנית של חיוּת בחיים שלנו – לא באופן תאורטי, אלא בחיי היומיום הרגילים שלנו – ואנחנו מרגישים את העצמה שטמונה בכך, אנחנו יכולות להרגיש את הרגישוּת שמתעוררת ככל שההרמוניה הפלואידית נכנסת, וסוג של אינטליגנציה שמתעוררת דרך הרגישות, שיכולה ממש להבדיל בין תנועה שקשורה בעבר, שקשורה במצב של להיות תלויים במבט החיצוני, לבין תנועה שנובעת ממגע עם כל מה שנוכח בחיים שלנו, שאנחנו עיוורים אליו כשאנחנו תקועים על מה שהיינו רגילים לחשוב על עצמנו.
העש
בווילונות של דמדומי הערב המוקדמים
הוא עף,
דהירה אטית
אנה ואנה
דרך העצים
ומתחת לעצים.
אני חיה
בתודעה פתוחה
שלא יודעת מספיק
על דבר.
הוא היה יפהפה.
הוא היה שקט.
אפילו לא היה לו פה.
אבל הוא רצה משהו,
היתה לו מטרה
וכמה שעות מתוקות
למצוא אותה,
ואני משערת שהוא הצליח.
בערב למחרת
הוא שכב על הקרקע
כמו עלה שבור
ולא זז,
מה שהכאיב לי בלב
שהוא עוד דבר קטן
שלא יודע הרבה.
אז פתיחות התודעה הזו, של לא-לדעת-מספיק על דבר. והאפשרות להרגיש שהלב יכול להיות דבר קטן שלא יודע הרבה, שיש לו דרך אחרת לדעת דברים. בידיעה מסוג הזה יכול להיות כאב שמגדיל את האהבה שלנו, וזה משהו שאנחנו צריכים לעשות בשביל עצמנו. אנחנו כבר יודעים איך להפוך את האהבה לקטנה. ולאן אנחנו יכולים ללכת כדי להרגיש את קצה גבול הצמיחה שלנו, איפה שאנחנו יכולים למתוח את עצמנו עוד.
כשכל זה קרה, היה זה
אמצע הקיץ,
שגם לו יש את המטרה שלו
ואת שעותיו המדודות והמתוקות.
איך כל כך בשקט,
ובלי שום הוראות מאיתנו,
ובלי אפילו רמז קטן
של הבנה,
כל מה שצריך להיעשות
נעשה.
אנחנו יכולות להעריך את החיים החיים שלנו ("live living") ואת התנועות הרגילות שלנו, "רגילות" לא בלשון הקטנה, אלא כחופש, לוותר על הצורך להיות מיוחדים, על הצורך באישור, על הצורך ברעיון שיאשר את מה שכבר קורה מעצמו. וככל שניקח חלק בעומק הזה, אפילו בלי אפילו רמז קטן של הבנה של מה שקורה, אם אנחנו יכולות לשמור על חוט של אמון ויציבות, כך שנוכל להתגבר על מכשולים – ואנחנו באמת נתגבר עליהם – ואז כל מה שצריך להיעשות, נעשה.
כשאנחנו מקבלים מכשול לא כדבר נכון או לא נכון, אלא אפילו כסימן לפריצת דרך, בלי להחזיק את ההיפך מהמכשול – אי-נחת/נחת – פשוט כמו שזה. רגיל. לבטוח בעצמה של הרגע למצוא את דרכו, שמה שצריך להיעשות, ייעשה, אנחנו לא מתחמקים. לשחרר את התנועה שלנו ולשחרר את החיים שלנו.
מי ייתן שהכיוון של חיינו לא יזוז לכיוון החשיבה שלנו, אלא לכיוון פתיחות התודעה שלא יודעת מספיק על דבר
ושמוכנה לזוז
אל עבר חופש.
מי ייתן שהתרגול שלנו יהיה חלק מהתנועה לקראת שחרורו של כל יצור חי."