שקט והתבודדות: בית הלְבַדּוּת שלנו / פרנסיס וולר // תרגום

שקט הינו תרגול של התרוקנות, של שמיטה. מדובר בתהליך שמהלכו אנו מרוקנים את עצמנו כדי שנוכל להיפתח למה שמתחיל להתפתח. העבודה היא להפוך את עצמנו לפתוחים וקולטים. האיבר הקולט הוא הלב, ועל כן שם אנו חשים בכאב העמוק של אבדן, בזיכרונות המתוקים-מרירים של כל אשר אהבנו, בתוצאות המנקבות של בגידה, ובָּאֱמֶת הבהירה של ארעיות. אהבה ואבדן, כפי שאנו יודעים היטב, שזורים יחד לעד.

נדל"ן (קטע מתוך אוטוביוגרפיה) / דבורה לוי // תרגום

האם אי פעם יחכו לי נעלי בית (ורודים, מצועצעים) לצד האח? כנראה שלא, כל עוד לא אהפוך לדמות אישה בסרט וינטג' הוליוודי, שמשלמת למנקה להניח אותם שם. 'מר.ת קְלִימוֹבְסְקִי,' אני אגיד, 'אני חושבת שבבוקר, יזדקקו מרפקיי הדואבים לעיסוי בשמן אַרְנִיקָה.' בסדר גמור, גברת. המנקה שלי תהיה דמות עם תשוקות רבות משלה כי אני היא זו שכותבת את התסריט.

מכתב על אֵבֶל ומדיטציה // מכתבים

האם אני חייבת להסביר? שאֵבֶל הוא חיים בלבוש אחר, שהוא תשוקה להכיר צדדים חדשים בנפש, שהוא גולמי כל כך, שלפעמים לא ברור מה לעשות בו ואיתו, ואז פתאום משהו מתברר, ושוב עולה כאב, ועוד משהו מתברר, וכל זה בעוד את עצמך עושה את המינימום האפשרי – שזה הדבר הכי קשה לעשות – וזה בעצם להתערב כמה שפחות בתהליך המוזר הזה, ובעיקר לתצפת עליו, ולהיכנע לו שוב ושוב, לצאת אל העולם עם פחות שכבות, חשופה כל כך, שזה כמעט מסוכן, ובכל זאת לתת אמון ולהמשיך?

המקומות שמעולם לא ידעו אהבה / פרנסיס וולר // תרגום

אֵבֶל הוא חומר ממוסס עצמתי, המסוגל לרכך את המקומות הקשים ביותר בלבנו. כשאנו מסוגלים לבכות באמת על עצמנו ועל הבושה שלנו, אנו מזמינים את המים המזככים של ריפוי לשטוף את נפשנו. התאבלות, מטבעה, מאשרת את ערכנו. מותר לי לבכות על עצמי; האבדן שלי חשוב. אני עדיין יכול לחוש בחסד שנכנס לחיי מרגע שבאמת אפשרתי לעצמי להתאבל על האבדנים שנקשרו בחיים מלאי בושה.

ארבעה מכתבי אהבה // מכתבים

האם אני כותבת אליך? בשלב הזה התשובה כבר פחות ברורה. ובכל זאת, כשאני מעלה את דמותך לנגד עיניי, קורא את המכתב הזה בקרון שלך, סיגריה בפיך, המילים מגיעות בקלות. אז אתה אכן הנמען של המילים האלה, גם אם לא תקרא אותן לעולם.

Four Poems / Who Hugs Herself?

I heard you fucking maybe once
even though we lived together a long while
and you, possibly, never heard me—
we tiptoed around sex
as if dancing around a brushfire
except that we were the shrubs

אדם בביתו // סיפור קצר

יום אחד, הכוס האחרונה של סבתא שלי תיפול לרצפה ותישבר. ההבנה הזו נופלת עליי בוקר אחד, בעודי שוטפת כוס חרסינה לבנה מעוגלת, אחת מסט כוסות שירשתי עם מותה של סבתי. לאחר שאני מייבשת אותה, אני מניחה אותה בעדינות ובתשומת לב בוויטרינת עץ-וזכוכית ישנה, שקניתי במיוחד עבור כלי הפורצלן והקריסטל של סבתי, כדי שאוכל לראותם מדי יום ביומו, להתבונן בהם, לשלוף כוס או צלחת מעוטרת ולהגיש בהן עוגיות, קפה.