לבדות

מאז שאני זוכרת תמיד נמשכתי אל הלבד, כשגדלים בבית מלא ילדות וילדים, מלא באנשים ואורחים, הלבד מרגיש כמו הפוגה טובה, כמו חופש קטן.

אני כותבת

אני כותבת לא כדי לספר את מה שקרה לי, אלא כדי לגלות משהו חדש על מה שקרה לי.
אני כותבת לא כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי, אלא כדי ללמד את עצמי.

מדיטציות סתיו

אני מרגישה את עצמי ממהרת. יוצאת יחפה אל השביל המרוצף, מרגיעה את הנשימה, מרפה את כלוב הצלעות. שום דבר לא ממש מרפה. אני אומרת לעצמי: הרמה, הנעה, הנחה, מרחב.

**

עזבתי את כל קרובי ומכרי שגם ככה לא מאד אהבתי רק אני וקערת העץ בגשם הסוחף את שורשי העצים במורד הנהר ואימצתי את הקור ואת הרוח כמו בני בית מגרדת תבלינים מן הגזעים מחממת את הגוף מתוך הגוף שטה רק מרחקים קצרים מאד במנהרות של רוח משתעלת ונושמת וצוחקת ובוכה.

פנים

פעם עבדתי במסעדה מלאה בגברים, כל המלצרים היו גברים, כל הטבחים היו גברים, המנהל היה גבר, השף היה גבר מוכר ומקסים. מסעדה מלאה בגברים ואני.