פרצוף של אחד שיחזור

מתוך מיליוני שנים של קיום, אנחנו קיימים במהלך כמה עשרות שנים בודדות סך הכל, היא אמרה. הרהרתי בזה רגע. פתחתי את העיניים והבטתי באנשים הנוספים שישבו בעיניים עצומות בסלון הקטן והמחומם יתר על המידה, חלל קטן אך מתקבל על הדעת עבור החיים בשכירות, חלל שרק חלקים קטנים מקירותיו חשופים, שכן כל היתר מחופים מדפי ספרים. אנשים שאני מכירה יותר או פחות מזה שנים לא מעטות,…

התכוונות

אני מנסה ללמוד איך לעשות רק דבר אחד בכל פעם. איך לאכול בלי לשבת מול המחשב או מול ספר או אפילו רק לשמוע מוסיקה ברקע, לא שאני זוכרת מתי הפעם האחרונה שעשיתי את זה. אני מנסה לשטוף כלים בלי רעשי רקע, בלי משהו בתנור, בלי ללכת ולחזור ממשהו אחר, כנראה מהמחשב, אני תלויה מאד במחשב שלי אני חושבת. אני מנסה ללמוד איך רק לנשום כשאני…

הלב הלבן

  העפעפיים שלי רועדים, מישהו נושם אלי בבוקר הבהיר ואני מפחדת לפקוח עיניים. הלב שלי פועם צמוד ללב אחר והעלים מרשרשים מעלינו. אני נושמת לאט, מחככת לחיים בעצמות בריח. אנחנו גרים עכשיו ביער, ישנים בגשם, מסתובבים לקראת החושך בשבילי העפר בידיים קשות מאבק. כמה שונה לגור ביחד בחוץ. כשאני ישנה לבד באוהל הרועד והלילה יורד אני חושבת על קולות זרים, חיות טורפות, מים עמוקים כמו…

היא הגיעה כל כך מרחוק (מתוך “עצם חשופה”)

היא הגיעה כל כך מרחוק. החיים שם היו שונים כל כך. הבית בעיר הבירה היה גדול. בקיץ היו עולים לגגות, ישנים עליהם, כך סיפרה לי פעם, כדי להימלט מהחום הכלוא בקירות. בפסח היו מחלקים את החמץ לשכנים. היו יחסים טובים איתם. עד היום עומדים בסיריה התבשילים משם, לצד אורז לבן בוהק שפרוש עליו שטיח של שקדים שחומים וצימוקים שהפכו קשים ומתוקים לאחר קלייה, וקופסאות מלאות…

התגלות

אני יושבת על רצפת הבטון של המרפסת הצרה והפעמונים מצלצלים מעלי, בועות סבון פורחות בכיכר השוק, שמש מאירה את צעצועי הפלסטיק הדקים שהמוכרים המהלכים נושאים על מגשי עץ ומוסיקה מציפה את הכיכר, כאילו זה יום חג, אבל זה לא יום חג, עד כמה שידוע לי. אני יושבת מכווצת אבל בהדרגה החזה שלי נפתח, אני נושמת ונעלמת קצת בתוך כל זה, עדיין מרגישה את התיק הכבד…

הוא לא מכיר במה שיש בינינו, והוא לא קורא אותי

הוא לא מכיר במה שיש בינינו, והוא לא קורא אותי. אלה שני הדברים שהוא מתעקש עליהם. על שניהם הוא מתעקש באופן דומה: הוא לא אומר שהוא מתעקש, הוא אומר שהוא יקרא אחר כך, והוא אומר שבינינו הכל רגיל מאוד, כמו אצל כולם, והוא מתקשר אליי סתם באמצע היום וגם שעתיים אחר כך ואנחנו מדברים שלוש שעות כמו כלום. אנחנו מדברים על הכתיבה שלי והוא אומר…

הוא הפך ליונה

היא החליטה לקרוא לו יונה. ככה קראו להוא הקודם, והיא אוהבת לחזור על דברים, כך היא הסבירה. על אף שזה נראה לי תמוה מעט, יונה נראה לי שם הולם לא פחות מזה שדבק בו כשהיה אצלי. אחותי דווקא התעצבנה: מה יונה מה, היא אמרה, על אף שהיא זו שנתנה לו את שם שרבים אחרים לא הצליחו לגשר בינו לבין היצור הזעיר והמכודרר שישן דרך קבע…

מצב טיסה

“מותר להם לבצע חיפוש בפלאפון שלי בלי צו חיפוש?” היא כותבת לי באמצע הלילה. “אני אמורה לדעת את זה…” היא מוסיפה, כאילו מדובר היה בשאלה שהתשובה אליה אמורה להיות ידועה לכל, כמו, כמה עולה כרטיס לאוטובוס? (אני נזכרת בתקופה שבה שילמתי שקל שמונים עם כרטיסיית נוער מנייר, אחר כך היתה תקופה של ארבעה וחצי שקלים – נראה לי – ועכשיו זה כבר חמש תשעים המון…