יום אחד / גרייס פיילי

יום אחד, בעודי שוכבת על הבטן אחר הצהריים, מנסה לישון

חוויתי קנאת פין (למרבה הפתעתי

וללא כל אמונה בפרויד במשך שנים,

למעשה

סלידה קיצונית)

חזרה (סיפור בהמשכים) – חלק ג'

“חזרה” הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט

*

היא הלכה הביתה ברגל והשאירה את הרכב בחנייה של המשרד. היא לא יכלה להעלות על דעתה נסיעה של שעה פלוס בפקקים שלבטח תקעו את נתיבי התנועה בדרך לביתה. ההליכה היתה ארוכה אבל עדיין היה אור בחוץ, הימים היו בשלב ההתארכות של שעון הקיץ.

עלים

אני מזיעה כל כך שכל הבגדים שלי לחים וצמודים ואין לי מים לשתייה. אני מתקדמת עמוק יותר אל תוך היער המג'ונגל, אדום האדמה, הוא מואר וחי כאילו אין לו עומק או מעבה. על שביל בקרחת הקטנה שנפתחת לפני אני כורעת להשתין, באמצע השביל, בשקט, מפשילה את החצאית ומקשיבה לנשימות שלי, מקשיבה לעלים שרוחשים קצת אפילו שהאוויר עומד.

יום אחד

יום אחד כשאלך ביער אפגוש אריה קרוב ואומר לו, אתה שלי, שיניים מחודדות, רעמה יפה, כפות רכות מסתירות ציפורניים, בוא נשחק כשתלבין, אני אלבש את גלימת השלג שלי, נשב יחד בשלוליות המים החמים, זה מה שיש, זה מה שיהיה, זה הרגע.

חזרה (סיפור בהמשכים) – חלק ב'

"חזרה" הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט

*

בחודשים שחלפו בבית היא התחילה לשים לב לחוסר הגמישות שברגליה; רגליים ארוכות ורזות, נערצות על הגברים – שנמשכו אליהן – ועל נשים – שקינאו בהן, אבל חלשות מאוד, נטולות מסת שריר. בבקרים היתה מתעוררת לעתים קרובות לכאב עמום, בלתי נסבל, בירכיים

חזרה (סיפור בהמשכים) – חלק א'

היא התחילה לבכות. היא שמה לב לכך כשהמילים על המסך החלו להיטשטש לנגד עיניה, תחילה כמו נוטות על צידן ואז מתאחדות לכדי גוש שחור ובלתי-קריא על המסך. היא מצמצה, מנסה להשיב את הדמעות שהחלו להיקוות בבריכות הקטנות של עפעפיה התחתונים בחזרה אל תוך הגולגולת – כך דמיינה שהיא יכולה לעשות אם רק תתפוס את עצמה בזמן – אבל עד מהרה היא הרגישה את הנוזל החמים…

עולם שלא קיים

עכשיו אני מתעוררת בידיעה מפלחת-הלב שהעולם לא ממש קיים, אבל שאני עדיין קיימת בתוכו, וככל שאני מנסה לומר לעצמי שזה בסדר גמור, זה רק נהיה פחות ופחות בסדר. אז הפסקתי להגיד. ואז הפסקתי לאכול פירות לארוחת בוקר, ואז הפסקתי לאכול סלט לארוחת צהריים, ולבסוף הפסקתי לחלוטין לאכול.

הוא בא

כשלבסוף בא, שלח את זרועותיו לחבק אותי. נרתעתי ואמרתי לו ללכת לשטוף ידיים. מיד ראיתי שאיבד משקל – חזר רזה, חטוב – ונעצבתי. ייתכן שגם הוא נעצב למראה גופי הצנום, שהשיל עוד ממשקלו בחודשים שחלפו מאז התראינו.

לא אוהבת אותו

זה לא שהיא אוהבת אותו, כי היא לא אוהבת אף אחד (יש שאומרים שהיא אוהבת את כולם, אבל היא בתגובה מושכת כתפיים, זה הרי כמעט אותו הדבר), אבל משהו בו נסבל בצורה בלתי רגילה, וזה הרבה.

אחי

האם אי פעם רציתי ילדים? להיות כלה רציתי; כשבגיל שש עשרה, נחת בביתנו קטלוג עב-כרס של שמלות כלה כחלק ממהדורת חג של אחד העיתונים, הבטתי שוב ושוב בדוגמנית בשמלת סטרפלס ממשי – צמודה במתניים, מתרחבת באזור הברכיים – שיערה אסוף גבוה. כך רציתי להיראות בבוא העת.