התגלות

אני יושבת על רצפת הבטון של המרפסת הצרה והפעמונים מצלצלים מעלי, בועות סבון פורחות בכיכר השוק, שמש מאירה את צעצועי הפלסטיק הדקים שהמוכרים המהלכים נושאים על מגשי עץ ומוסיקה מציפה את הכיכר, כאילו זה יום חג, אבל זה לא יום חג, עד כמה שידוע לי. אני יושבת מכווצת אבל בהדרגה החזה שלי נפתח, אני נושמת ונעלמת קצת בתוך כל זה, עדיין מרגישה את התיק הכבד…

הוא לא מכיר במה שיש בינינו, והוא לא קורא אותי

הוא לא מכיר במה שיש בינינו, והוא לא קורא אותי. אלה שני הדברים שהוא מתעקש עליהם. על שניהם הוא מתעקש באופן דומה: הוא לא אומר שהוא מתעקש, הוא אומר שהוא יקרא אחר כך, והוא אומר שבינינו הכל רגיל מאוד, כמו אצל כולם, והוא מתקשר אליי סתם באמצע היום וגם שעתיים אחר כך ואנחנו מדברים שלוש שעות כמו כלום. אנחנו מדברים על הכתיבה שלי והוא אומר…

הוא הפך ליונה

היא החליטה לקרוא לו יונה. ככה קראו להוא הקודם, והיא אוהבת לחזור על דברים, כך היא הסבירה. על אף שזה נראה לי תמוה מעט, יונה נראה לי שם הולם לא פחות מזה שדבק בו כשהיה אצלי. אחותי דווקא התעצבנה: מה יונה מה, היא אמרה, על אף שהיא זו שנתנה לו את שם שרבים אחרים לא הצליחו לגשר בינו לבין היצור הזעיר והמכודרר שישן דרך קבע…

מצב טיסה

“מותר להם לבצע חיפוש בפלאפון שלי בלי צו חיפוש?” היא כותבת לי באמצע הלילה. “אני אמורה לדעת את זה…” היא מוסיפה, כאילו מדובר היה בשאלה שהתשובה אליה אמורה להיות ידועה לכל, כמו, כמה עולה כרטיס לאוטובוס? (אני נזכרת בתקופה שבה שילמתי שקל שמונים עם כרטיסיית נוער מנייר, אחר כך היתה תקופה של ארבעה וחצי שקלים – נראה לי – ועכשיו זה כבר חמש תשעים המון…