הלב הלבן

בדירה הקטנה שלך בירושלים, בבוקר, בחדר החשוך, הצמדת אותי אליך והתנשקנו כאילו אולי לא ניפגש שוב יותר בכלל, כאילו אנחנו בקושי מכירים, התנשקנו ולפה שלך היה טעם של גז חמוץ מתוק והשפתיים שלך היו רכות מאד, רכות כמו שדמיינתי אותן כשרק נפגשנו ואולי אפילו לפני כן.

התגלות

אז לא ידעתי להיות יצור יער מצחיק ומלוכלך, אני עדיין לא יודעת איך להיות הדבר הזה אבל אני יודעת להחזיק את עצמי קצת פחות, פחות מלשכב על הגב ולהביט בירח בלי להצליח להזיז אף חלק מהגוף שלי, אפילו את העיניים, כאילו אני משותקת.

הוא לא מכיר במה שיש בינינו, והוא לא קורא אותי

הוא שואל אותי איך לחתוך את הסלט ואני אומרת שלא משנה והוא מתעקש שאגיד לו ואני מתעקשת שזה באמת לא משנה. רק שלא ישים מלח. בסדר, הוא אומר, אבל איפה הפלפל השחור? אין לי פלפל והוא מתפלץ לאכול סלט וביצה וטחינה ולחם בלי פלפל שחור זה נראה לו הזוי.

הוא הפך ליונה

את הבכי שהתלווה לעזיבה שלו לא צפיתי. את הכאב כן. אבל הבכי, שלא פסק יומיים שלמים, העיד על דבר מה עמוק בהרבה. געיתי בבכי, פשוטו כמשמעו, לפעמים בעודי מחבקת את גרגור-יונה, ולפעמים בעודי מביטה בו עושה דבר מה שבשגרה.

מצב טיסה

הסיכוי שלא מאכנים שיחות וואטסאפ שמתקיימות בין תל אביב לרמאללה הוא נמוך (ועוד אילו שיחות. בפעם ההיא שדיברנו על סקס אנאלי, ואיך שהיא גילתה אחר כך בשירותים, כשהסתכלה במראה, שדבקה בשיערה חתיכה קטנה של – לא היה לה נעים לומר – חרא, צחקנו במשך דקות ארוכות, לא מסוגלות להפסיק.