להשקות אבנים

תקווה היא יקרת-ערך, בלתי ניתנת להחלפה, אבל היא לא תמיד עוזרת. תקוות שאני שומעת בימים האחרונים: "שנחזור בקרוב לשגרה"; כל גרסאות ה"אחרי פסח…"; קריסת הקפיטליזם; שינוי פרדיגמות חברתיות מן היסוד; קיץ 2020 בתאילנד; סקס לרווקים/ות שבינינו, ועוד

נשים חולקות זו עם זו מידע יקר ערך; על בדיקות אלטרנטיביות לאבחון דלקות כרוניות, על הגינקולוגים שיודעים כיצד באמת לטפל במחלת מין מסוימת, על טיפולים רגשיים שנועדו למי שמתמודדת עם פוסט-טראומה מורכבת, על מזונות שעדיף להימנע מהם אם את סובלת מ-PMS. על התעקשות להבין מה קורה לנו, למצוא תשובות, למצוא פתרונות.

אני מתנדנדת על נדנדת החבלים הקלועה בשקט. אני לא רוצה להיות פה, אבל אין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו יותר מכאן. כפות רגליי חמות וכפות ידיי קרות. האוזניים חמות. האף קר. הלב גם חם וגם קר, אבל זה לא קשור למזג האוויר.

רק היום גיליתי שאחד מהתיאורים האהובים עליי למושג ההארה – תיאור שבא אליי פתאום יום אחד, כשחברה טובה שגם מלמדת דהרמה שאלה אותי, "מהי הארה לדעתך? איך היית מתארת אותה?", והמילה "רגילוּת" יצאה מהפה שלי. וזה הרגיש כמו אמת.

היא לא ידעה מדוע תינוקות נרדמים בקלות כל כך בחיבוקה, אבל חשדה באותן מחשבות פרומות, שבהחזיקה את היצורים הזעירים, היו נפתחות לכל עבר, אולי גם אל תוך שנתם. הם מעדיפים יחס נקי, התינוקות, כך למדה עם הזמן, לאחר שערסלה תינוקות רבים של אחרים – כל ציפייה מהם רק תוביל לכאב לב וכאב ראש.

להגיד לו את האמת, ולהגיד לו שאת לא תמיד יודעת מה האמת, ושלפני שבוע או שבועיים לא ידעת שזו האמת, אבל עכשיו זו האמת, ואם לא עכשיו, אימתי. האם היתה אמת אחרת מתישהו? בוודאי שהיתה

אולי לא צריך להעמיס כל כך הרבה על מישהו שבכל מקרה קיים לצדי בעולם במשך עשרות שנים מאוד קצרות, חשבתי. הוא כבר גם כך עבר את החסם הסטטיסטי הבלתי-רגיל הזה. שנינו פה, מספר קטן (יחסית) של שנים הפריד בין לידותנו, ואנחנו לעתים אפילו שוהים באותה יבשת, באותה מדינה, ובאותה עיר.

אז עבור רובנו, נראה שבעצם נבין רק הרבה אחר כך, הרבה אחרי שנחווה משהו. יכול להיות שאנחנו חווים דברים משמעותיים מאוד כרגע ואנחנו אפילו לא יודעים שזה מה שקורה. ובאופן מסוים, עבור רובנו, זה ממש טוב.

עד שתחזור, האפונה הריחנית תפרח

אין דבר בעולם כולו שזר לי

כמו שאתה זר לי