להשקות אבנים

עד שתחזור, האפונה הריחנית תפרח

אין דבר בעולם כולו שזר לי

כמו שאתה זר לי

זה עוד דבר שאני מנסה לעשות בזמן האחרון, לדבר אמת. יותר משאני מנסה לדבר אמת אני מנסה להיות ביושר, לא לצחקק במקום להיות באי נוחות, לא להגיד כן כשאני מתכוונת ללא, לא לטשטש את הצרכים שלי בשביל אנשים אחרים, אנשים שאני אוהבת או לפעמים אפילו לא ממש מכירה. אני כמעט ולא מצליחה בזה.

בדירה הקטנה שלך בירושלים, בבוקר, בחדר החשוך, הצמדת אותי אליך והתנשקנו כאילו אולי לא ניפגש שוב יותר בכלל, כאילו אנחנו בקושי מכירים, התנשקנו ולפה שלך היה טעם של גז חמוץ מתוק והשפתיים שלך היו רכות מאד, רכות כמו שדמיינתי אותן כשרק נפגשנו ואולי אפילו לפני כן.

שני מקורות גאווה משפחתיים: חוכמה ויופי. אלא שגברים נדרשים להיות רק חכמים, ונשים נדרשות להיות גם חכמות וגם יפות, אם כי קצת יותר יפות מחכמות. לעתים נדירות מדובר בכך ישירות; העניין עולה רק כאשר הוזכר שמה של אישה יפה פחות.

אז לא ידעתי להיות יצור יער מצחיק ומלוכלך, אני עדיין לא יודעת איך להיות הדבר הזה אבל אני יודעת להחזיק את עצמי קצת פחות, פחות מלשכב על הגב ולהביט בירח בלי להצליח להזיז אף חלק מהגוף שלי, אפילו את העיניים, כאילו אני משותקת.

הוא שואל אותי איך לחתוך את הסלט ואני אומרת שלא משנה והוא מתעקש שאגיד לו ואני מתעקשת שזה באמת לא משנה. רק שלא ישים מלח. בסדר, הוא אומר, אבל איפה הפלפל השחור? אין לי פלפל והוא מתפלץ לאכול סלט וביצה וטחינה ולחם בלי פלפל שחור זה נראה לו הזוי.

את הבכי שהתלווה לעזיבה שלו לא צפיתי. את הכאב כן. אבל הבכי, שלא פסק יומיים שלמים, העיד על דבר מה עמוק בהרבה. געיתי בבכי, פשוטו כמשמעו, לפעמים בעודי מחבקת את גרגור-יונה, ולפעמים בעודי מביטה בו עושה דבר מה שבשגרה.

הסיכוי שלא מאכנים שיחות וואטסאפ שמתקיימות בין תל אביב לרמאללה הוא נמוך (ועוד אילו שיחות. בפעם ההיא שדיברנו על סקס אנאלי, ואיך שהיא גילתה אחר כך בשירותים, כשהסתכלה במראה, שדבקה בשיערה חתיכה קטנה של – לא היה לה נעים לומר – חרא, צחקנו במשך דקות ארוכות, לא מסוגלות להפסיק.

אני חושבת על התאונה לעתים רחוקות, אבל חשה אותה לעתים קרובות מאוד. כשהייתי עדיין מבקרת בבית אמי בשנים שעברו מאז, הייתי לפעמים הולכת להביט בבור שאליו נפלתי, שעדיין נמצא שם בשלמותו, מלבן צר כמו קבר, שהיום ממוסגר בברזל שדרכו אפשר לראות את מעמקיו.