היום שאחרי הוקעתם של הפוגעים מינית

אתחיל בשתי הצהרות:

אני מרוצה מאוד מהחשיפה המתמשכת של הטרדות ותקיפות מיניות שפורחת לאחרונה בזכות עיתונאיות וגופי תקשורת מסורים.

אני פחות מרוצה מהאופן החלקי שבו הדיון/פעילות הפמיניסטית סביב החשיפות האלה מתפתח.

ויותר באריכות:

לאחרונה אנחנו נחשפות למקרים רבים מספור של פגיעות מיניות מתמשכות מצד גברים בעמדות כוח שונות – אקדמאים, אמנים, שחקנים, במאים, פוליטיקאים ועוד. פגיעות מיניות רחבות-היקף אינן עניין חדש, אך כעת הוא מקבל לראשונה רוח גבית חסרת תקדים של ערוצי תקשורת ועיתונאיות מוכשרות שלוקחות על עצמן את המשימה לא לעצור עד לחשיפות אחרון הפוגעים. התחקירים, החשיפות והדרישה למיצוי הדין עם פוגעים מינית הם מבורכים ומציפים דיונים ציבוריים חשובים על אודות מיניות, מגדר, יחסי כוח, ושינוי מציאות רעילה של אלימות מינית. עכשיו, לצד ניקוי האורוות הזה, נדרשת חשיבה רחבה ועמוקה יותר של מה עושות הלאה: מה קורה ביום שאחרי – גם לנפגעות*, גם לפוגעים, וגם לנו, א.נשים שלעתים עומדים בלב הסערה ולעתים מתבוננות מהצד ורוצות לראות את מנגנוני הצדק פועלים למען תיקון?

החשיפות מביאות אותנו למצב שבו יש נשים פגועות מחד, וגברים פוגעים מאידך, כולם ממשיכים להתקיים בינינו ולצדנו (מלבד מעטים, רובם לא ירצו עונש מאסר בכלא, וגם אין בכך צורך ממשי), והחיים צריכים להימשך. המשך ההתמקדות בסיפור פגיעה מסוים שוב ושוב דרך המעגל של "חשיפה – דרישה לגינוי – המשך חשיפה של נפגעות נוספות – דרישה לביטול קיומו של הפוגע" תוקעת אותנו.

באחריותי, כאישה פמיניסטית שרוצה לראות מציאות אחרת, לעצב את העולם כפי שהייתי רוצה שייראה ביום שאחרי חשיפות שכאלה, ולהתמודד עם המכשולים הבאים שכרגע אני לא רואה שאנחנו נותנות עליהם את הדעת:

  1. אין מנגנון שמעודד תוקפים לקחת אחריות. אדם שפגע מינית קם בוקר אחד ופשעיו נחשפו. כעת, משהתפרסמו המעשים, והאדם שעשה אותם צריך לתת את הצהרתו לעולם, הסיכוי שהוא ייקח אחריות על מה שעשה הוא אפס. אל מול הזעם והחשיפה הפומבית, וגם הידיעה שאנשים רבים רוצים לראות אותו מתאדה מן העולם, אנשים נכנסים למגננה טבעית ולא ירצו להחמיר את מצבם החמור גם כך. אם נוסיף את שכבת מערכת המשפט, יש סתירה עמוקה בין הרצון שלנו לראות לקיחת אחריות לבין נקיטה בהגנה משפטית, שדורשת מהפוגע להכחיש את מעשיו או לכל הפחות להמעיט בערכם מאוד. דוגמה מהזמן האחרון היא זו של הפסיכולוג יובל כרמי**, שאחת מנפגעותיו, קים ארד, עימתה אותו עם מעשיו והקליטה אותו מודה בהם ואף אומר שהוא מתבייש במה שעשה. אך כעת, משהגיע המקרה לבית המשפט, נוקט כרמי בקו הגנה של "יחסים בהסכמה" – קו הגנה שספק שיעזור לו בשלב הזה, אבל קו הגנה שמכחיש את חומרת המעשים בכל זאת. הסיבה ברורה: אם כרמי יודה במעשים במלואם וייקח אחריות, הוא יקבל עונש כבד יותר. אם אנחנו מצפות ללקיחת אחריות, אנחנו לא יכולים לקוות שנוכל להמשיך לחבוט בנאשם כמקודם ואף להחמיר בתוצאות לקיחת האחריות – אין שום סיבה שאדם כלשהו ישתף פעולה עם מציאות כזו. וברגע שלא מתקיים מנגנון שמעודד לקיחת אחריות, אין שום סיכוי אמיתי לשיקום של הפוגעים, שהרי ברור שלקיחת אחריות היא הא'-ב' של שינוי פנימי עמוק.
  2. חוץ ממערכת המשפט, אין מנגנוני צדק ושיקום לאנשים שתקפו מינית. רבים מהפוגעים לא ייכלאו לעולם, בין אם בגלל שמעשיהם לא נופלים תחת הגדרות פליליות, בין אם בגלל שחל יישון על המעשים, ובין אם בגלל שהמערכת לא תמצה איתם את הדין (כפי שקורה לעתים קרובות). ובין כה וכה, כליאה היא פתרון שבעיקר מקדם ענישה, אך לא שיקום (על כך בסעיף 4). משמע, אין כיום מערכת שיכולה לקדם צדק לנפגעות תוך שיקום הפוגעים מחוץ לבתי המשפט ובתי הסוהר, ואנו נותרות עם ריק שבו גם לא ממוצים הליכי צדק עם פוגעים, וגם הם ונפגעותיהם לא עוברים שיקום. במקרה של המשורר, העיתונאי והעורך רועי ארד, שמעשיו נחשפו לפני מספר חודשים, השמועות אומרות שהוא עבר לחו"ל – כנראה שעל מנת לברוח מהמציאות שלאחר החשיפה, שבה אין כלים – לא לו ולא לנו – להתמודד עם ההשלכות של החשיפה. מה יהיה על דריגס? אם נתבונן בסיפור שלו, אפשר למצוא התחלה של התייחסות לשיקום הפוגע: בתגובתה לחשיפת מעשיו, כתבה הבמאית והשחקנית נועה קולר (שדריגס הוא חברה הטוב ושותפה ליצירת הסדרה "חזרות"), שדריגס התוודה בפניה שהוא מכור למין שהולך לקבוצת מכורים אנונימיים, שם – כפי שכולנו מכירים מסרטים וסדרות – אנשים מוגנים מהביקורת הקשה של העולם החיצון ויכולים להתעמת עם השדים שלהם ולעבור תהליך טרנספורמטיבי, אם הם מוכנים לכך. בעקבות כך, ראיתי שעלו טענות על כך שהדיבור על ההתמכרות למין היא בגדר "הצדקה" למעשים, אך למעשה מדובר בהזדמנות נדירה לקבל הצצה ל"מאחורי הקלעים" של הפסיכולוגיה של אדם פוגע – הזדמנות שאפשר ללמוד ממנה הרבה על מניעים לפגיעה וטיפול בהם. העניין הוא שאנחנו מצפים שחומרים אפלים כאלה יישארו סגורים ונעולים בפגישות אנונימיות במקומות אנונימיים. יש פער אדיר בין מה שקורה בחדרי חדרים לבין מה שקורה על הבמה הציבורית, וצריך בדחיפות לייצר מרחבי-ביניים, שבהם נוכל לשמוע את המורכבות שמאחורי התקיפה המינית בלי להצדיק אותה מחד, ובלי לסמן אותה כפעולה חוץ-אנושית מאידך.
  3. אין ידע על דרכי התמודדות עם- ותמיכה בחבר פוגע. נניח קמת יום אחד למציאות בה אדם קרוב אלייך מתגלה כמטרידן או אפילו אנס. הנה, זה קורה לנגד עינינו ואני אישית כבר מכירה לא מעט א.נשים שהתעוררו למציאות הזו. פתאום כל הקלפים נטרפים – אדם אהוב וקרוב אלינו, שהיה איתנו במצבים אינטימיים ותמך בנו והפרה אותנו בחיינו, נחשף כמי שפגע עמוקות בנשים אחרות. המצב הזה כל כך מבלבל ומזעזע, שלרוב מתקבעות שתי עמדות קיצון: תמיכה מלאה או נידוי מלא. שתיהן לא עושות חסד עם המצב החדש, שבו אנחנו נרצה לעמוד בסולידריות עם הנפגעות, אבל גם נרצה לעזור לחבר שלנו להתמודד עם מצב שבו חייו כפי שהכיר אותם עד היום נגמרו. אנחנו עכשיו אלה שיש בכוחנו גם לעודד לקיחת אחריות נדרשת, וגם לתמוך ברמה העמוקה ביותר בחבר הזה. כמובן שיש מצבים שבהם לא נרצה לעשות זאת, אבל יש מצבים שבהם דווקא כן. אבל איך לעזאזל עושות את זה? נדרשת כאן הסתכלות פסיכולוגית, סוציולוגית, משפטית, טיפולית רב-ממדית, שאינה קיימת כרגע בכלל.
  4. כליאה. אנחנו יודעות לדבר את הביקורת המוצדקת על מנגנוני כליאה – על כך שמדובר ב"פתרון" ממוקד-ענישה, שאינו מקדם שיקום והשתלבות מחודשת בחברה לאחר שחרור, ואף מעמיק לעתים קרובות את הבעיות שבגינן נכלאו אנשים שנמצאו אשמים. לצד הביקורת החשובה הזו, רבים מאיתנו חוזרים בנו כשזה נוגע למטרה קרובה ללבנו; כשמדובר באונס או תקיפה מינית, אנחנו דורשות את המקסימום שנים בכלא שהחוק מאפשר. אך עולה השאלה, האם זה באמת מה שאנחנו צריכות – עבור הנפגעות ועבור החברה בכללותה? במה כליאה משרתת אותנו? נדרש דיון מעמיק על דרכי ענישה אלטרנטיביות שמאפשרות – כפי שכתבתי קודם – שיקום וגם צדק עבור הנפגעות.
  5. התחום האפור הולך ומתרחב. בואו, הוא לא באמת אפור. הדברים שנחשפים הם פסולים בלי צל של ספק – חלקם, ואף רובם, לא עומדים ברף הפלילי, אך נכון אומרות פעילות רבות, שאין לנו צורך ברף פלילי כדי להגדיר את הרף המוסרי שבו אנחנו רוצות לעמוד כחברה. המילה "אפור" משרתת אותי פה כדי לדייק שוב את המצב הנוכחי, שבו אין כלים משפטיים שיכולים למצות את הדין, את המציאות, את הצרכים של הנפגעות, של החברה וגם – של התוקפים. אדם כמו ארז דריגס, ותוקפים נוספים, ימשיכו לקיים את חייהם בינינו ולא ילכו לכלא, אבל איך תרחיש כזה יתקיים? כרגע עולות בעיקר דרישות לעונש – כזה שמגיע מחוץ למערכת המשפט: פיטורים, הרחקה, נידוי. אלה אינם פתרונות ברי-קיימא. אם כן, מה צריך לקרות כדי שנפגעות יקבלו את ההכרה שהן זקוקות לה, והפוגע עצמו יוכל להשתקם ולהמשיך לחיות כחלק מהחברה, ואולי אפילו לפעול למען תיקון עולם?

הייתי רוצה להקים פורום של נשים וגברים מעולמות פמיניסטיים שונים, של טיפול, של משפט, של אקדמיה ואקטיביזם, ולקדם שיח על הנקודות האלה לקראת פעולות קונקרטיות בעולם. אלה ימים קשים וכולנו עושות לביתנו תוך מאמץ להישאר מחוברות למאמצים עבור אחרים.ות. הלוואי שאצליח להזיז את כל זה בקרוב.

 

*לאורך הטקסט, אני כותבת "נפגעות" בהקשר של פגיעות מיניות, אך הכוונה היא לנפגעות ונפגעים מכל המגדרים. כך גם לגבי פוגעים מכל המגדרים.

**בטקסט אני מתייחסת לפרשות של פגיעה מינית שנחשפו ממש לאחרונה, אך האמור נוגע לכל הפרשות של פגיעה מינית שנחשפו וממשיכות להיחשף.