אני יושבת על רצפת הבטון של המרפסת הצרה והפעמונים מצלצלים מעלי, בועות סבון פורחות בכיכר השוק, שמש מאירה את צעצועי הפלסטיק הדקים שהמוכרים המהלכים נושאים על מגשי עץ ומוסיקה מציפה את הכיכר, כאילו זה יום חג, אבל זה לא יום חג, עד כמה שידוע לי. אני יושבת מכווצת אבל בהדרגה החזה שלי נפתח, אני נושמת ונעלמת קצת בתוך כל זה, עדיין מרגישה את התיק הכבד שכבר הסרתי מעלי מושך לי את הכתפיים למטה, כאילו הרצועות עוד שם, עדיין מרגישה את הרכבת רועדת מתחתי. אני מסתכלת אל מעקה הבטון ואז אל השמיים הבהירים ומתחילה לשיר, אני לא יודעת שאני הולכת לעשות את זה, אני לא מבינה למה אני עושה את זה, זה שיר שאני לא מכירה, שיר שיוצא ממני חדש, נבלע ברעש של הרחוב, באוויר הצהריים.
_
מישהו מלטף לי את הפטמות, מישהו שאני אוהבת באמת, הוא עושה את זה לאט ובהתכוונות, הוא מתרכז בזה מאד. אני לא זוכרת את שאר הערב הזה אבל אני זוכרת את האצבעות שלו נעות מעלה ומטה בעדינות שמחה. אני לא בטוחה שאני מכירה אותו, לא יודעת אם ברגע הזה, חודשים אחר כך, אני יכולה לשחזר את הריח שלו ואת כובד משקל הגוף שלו על שלי אבל אני מרגישה את הידיים שלו על החזה שלי כאילו זה זיכרון חדש, מרגישה אותן שמחות בי, בי ובחזה ובגוף שלי כאילו אני מתנה טובה, כאילו אני מתנה טובה מאד.
_
אני יושבת בחדר הצר שלי וכותבת כדי להבין משהו, כותבת כדי לנשום, והכתיבה שלי אומרת לי להרפות את הגוף, להיות יצור יער קטן ומצחיק שמתגלגל בבוץ של צדי הדרכים. הכתיבה שלי אומרת לי לא להחזיק חזק כל כך בבריה הגבוהה הבהירה המוארת שאני לא מצליחה להרפות ממנה, לא לכווץ כל כך את הרחם ואת איבר המין שלי שאין לי אפילו שם אחד שאני אוהבת בשבילו (כתבתי פה בטעות קודם אביר המין שלי ויש בזה משהו נחמד בעיני). הכתיבה שלי אומרת לי את זה ואני מאמינה לה.
_
אני יושבת מתחת למטפס רחב עלים, הפרחים הסגולים שלו הולכים ונסגרים אבל גם בגינה שלנו יש כזה אז אני יודעת איך הם נראים באור הבוקר. אני יושבת ושורטת את האספלט, מסתתרת וגם רוצה להתגלות. ברחתי מהבית בפעם הראשונה והיחידה אבל כשאחזור אף אחד לא יבין שזה מה שעשיתי.
_
שלחתי את הספר שלי לכל מי שאני מכירה ואף אחד לא אהב אותו, זאת אומרת, אהב אותו באמת או מספיק. עדיין, אני יודעת שהוא טוב, שהוא יפה, שהוא הדבר הכי טוב ויפה שכתבתי וכתבתי אותו לעצמי בשביל עצמי, בשביל העצמי שהיא גם נפרדת ממני ומתקיימת בעולם בלעדי. כתבתי את הספר הזה כמו בעלת מקצוע שחוזרת שוב ושוב אל הדבר שהיא עושה כדי לשפר אותו והרגשתי כמו משוררת זקנה ויפה שיושבת בתוך מעגל אבנים בחורשת אורנים אירופאים דקים. דקים כל כך שאי אפשר להסתתר ביניהם, אולי רק בחושך.
_
במרפסת הצרה הפסקתי לשיר, אני חושבת, אחרי כמה דקות, אבל הרגשתי את השיר נמתח ממני ומתרחב כמו חוויית אור שהכתיבה מקטינה אותה. בשבועות שאחר כך שרתי בסוף שביל עפר מתפתל במעלה ההר בדרך אל מקום שמישהו סיפר לי עליו אבל לא אמצא ונשכבתי על אבנים גדולות וחמימות לצד הנהר הכחול ירוק השוצף, כמו כלב ים גדול וישנוני, והרגשתי את השמש של אותו היום כמו שהרגשתי את האש שהבערנו, אני ועוד כמה אנשים שלא הכרתי כמעט קודם, על גג רחב ידיים ומלא כוכבים בכל לילה באותו החודש.
אז לא ידעתי להיות יצור יער מצחיק ומלוכלך, אני עדיין לא יודעת איך להיות הדבר הזה אבל אני יודעת להחזיק את עצמי קצת פחות, פחות מלשכב על הגב ולהביט בירח בלי להצליח להזיז אף חלק מהגוף שלי, אפילו את העיניים, כאילו אני משותקת.
–
אני מנסה, או שניסיתי כבר תקופה ארוכה לכתוב כמה הלב שלי כואב באמת ושוקע, ניסיתי לכתוב שהוא כמו מנגו נמוך וירוק ועגול, שהוא מאפיר ונוזל מים, ניסיתי להגיד שהוא מתייבש ומצטמק ונבול ועלוב. אבל כל דבר שאני כותבת על כאב הלב שלי נשמע כמו קלישאה. אני יודעת שאני עושה שם משהו, אני פשוט לא לגמרי יודעת מה. אולי רומנטיזציה או הענשה עצמית. רחמים חסרי חמלה. ראיתי דרך העיניים העצומות שלי, מתישהו בעבר הלא רחוק, רחמים עצמיים שגדלים והופכים לכנפיים חזקות וטובות, זה לא היה חיזיון וגם לא חלום וגם לא הרהור אנליטי מאד, כזה שאני משתמשת בו כדי לברוח מהכאב שלי. זה היה רגע משתהה, רך ונושם.
אני חושבת אם הייתי מחליפה את ההתגלות של העצמי במרפסת עם ההתגלות של העצמי האהובה רכת הפטמות ואני לא יודעת את התשובה אבל משתוקקת מאד לנחמה שבאהבה של הגוף, משתוקקת אליה (השמטתי פה קודם את הה' בטעות אבל נראה לי שזאת לא טעות) כאילו היא משהו שנגזל ממני למרות שהיא משהו שניתן לי ואולי היא שניהם. וחושבת למה בעצם לוותר על משהו אחד תמורת האחר, מאיפה הגיע הרעיון הזה שצריך להחליף חסד אחד באחר. הוא הגיע מאיפשהו ולא ממני, לפחות לא ממני הגרעינית שאני לא יודעת איפה למצוא אותה אבל יודעת משהו על ההיווצרות שלה ועל הגלגולים שלה ועל המקור הרך שלה ועל הקליפות.
–
מישהו מנשק אותי על המצח, אני לא יודעת מי זה. אני לא בטוחה שזה קרה לי או קורה לי, אבל אם יש נחמה בסיפור של הרגע הזה שבו הלב שלי עצוב כמו שלבבות יודעים להיות באמת, בלי שאצליח לתאר את העומק והמשקל של העצב הזה בדיוק החד שאני מבקשת, עם ההתחמקות שאני מנהלת מולו אפילו עכשיו כשאני מנסה לכתוב עליו, המגע הזה של העור הרך של השפתיים על הקמטים שמקפלים לי את הפנים בלי שאני יודעת מזה כמעט, זאת הנחמה שבאה לספר את עצמה עכשיו וזה מרגיש יותר טוב ממה שחשבתי.